מאסלת הזהב שנגנבה ועד תערוכות מומלצות: חדשות האמנות
אסלת הזהב של מאוריציו קטלאן נגנבה היישר מהמוזיאון, דמיאן הירסט לא מחדש עם ציורי מנדלות, וגם תערוכות ישראליות שאסור לפספס
גניבת האסלה המוזהבת
מאז המשתנה של מרסל דושאן, אף אסלה לא זכתה לתשומת לב כמו זו המוזהבת של מאוריציו קטלאן, שהוצגה לפני שלוש שנים כמיצב אמנות אינטראקטיבי במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק. האסלה, שעשויה 103 קילו זהב 18 קראט, תיפקדה כבית שימוש לכל דבר ועשרות אלפי מבקרים זכו לעשות בה את צרכיהם. שנה מאוחר יותר, האסלה שוב עלתה לכותרות כשהוצעה לדונלד טראמפ כתחליף לציור של ואן גוך שביקש עבור הבית הלבן. אוצרת הגוגנהיים ננסי ספקטור חשבה שבגלל חיבתו לזהב ובגלל שם היצירה - "אמריקה", טראמפ דווקא ישמח אבל הוא דחה את ההצעה.
האסלה המוזהבת, פארודיה צינית שמזכירה את עגל הזהב ואת הסגידה למה שנוצץ אבל חסר מהות, עלתה שוב לכותרות השבוע בזכות תערוכה של קטלאן, המוצגת בארמון בלנהם ליד אוקספורד באנגליה, שם נולד וינסטון צ׳רצ׳יל, שעשה את צרכיו בדיוק באותו בית שימוש בו הותקנה האסלה המוזהבת. התערוכה נפתחה לפני שבוע בדיוק ובלילה לאחר הפתיחה פרצו גנבים לתוך הארמון, פירקו את האסלה המוזהבת ולקחו אותה איתם. כל שנותר ממנה היא נזילה ענקית שגרמה נזק לארמון בן ה-300 שנה. שבוע עבר והאסלה לא נמצאה. קיים חשש רציני שהיא הותכה. ארמון בלנהיים מעולם לא זכה בחשיפה שכזו ועתה נוהרים אליה רבים כדי לראות מקרוב על מה המהומה.
דמיאן הירסט - רלוונטי או לא?
כמי שעוקבת אחרי דמיאן הירסט באינסטגרם, הופתעתי לקרוא על התערוכה החדשה שנפתחה לפני שבוע בגלריה וייט קיוב, העוסקת שו, במנדלות העשויות מכנפי פרפרים. זהו נושא שהירסט עוסק בו כבר שלושים שנה ובאותו אופן. מה ששונה הפעם זה אולי הגודל העצום של העבודות. למה הופתעתי? כי בחודשים האחרונים הירסט עבד בסטודיו שלו על סדרה שונה לגמרי של עבודות - כתמי צבע על בדי ענק שאינם דורשים כל ידע בציור. אחרי צפייה בהרבה סטוריז של הירסט, הגעתי למסקנה שבזה כנראה מסתכמות יכולות הציור של האמן.
ברור שאין לו נגיעה בסדרת המנדלות, שדורשת מיומנות וסבלנות כדי לחבר באופן מושלם את כנפי הפרפרים למצע העץ. אני סבורה שהוא הגיע לפסגת יצירתו בתערוכתו בוונציה ב-2017, וכעת שוב חוזר למחזר את עצמו. בעיניי העשייה הזו כבר אינה רלווונטית, אך מבקר האמנות של הגרדיאן דווקא שיבח את התערוכה.
תערוכות חדשות
"רשמו בפניכם" - שם מקסים לתערוכה מקסימה בגלריה גבעון שעוסקת כולה ברישום, ומערבת אמנים בני דורות שונים, בהם פנחס כהן גן, רפי לביא, אביבה אורי, גרשוני, איצ׳ו גולומבק, מאיה אטון, אמיר נוה, וארז ישראלי. תמיד אהבתי רישום ובעיניי יש משמעות לקו של צייר. בתערוכה זו יש גישות שונות למושג רישום, שמזמן כבר לא נחשב כסקיצה לציור אלא עומד בכבוד כמדיה בפני עצמה. מומלץ בחום.
נעילה: 5.10. אוצרת: נעמי גבעון.
"זמן דיוקן" במוזיאון לאמנות עכשווית בהרצליה
מוזיאון הרצליה בראשותה של ד"ר איה לוריא הולך ומבסס עצמו כשחקן חשוב בשדה המוזיאונים המקומי. המחשבה המוקדשת לכל אשכול, הגיוון וגם החיבורים בין התערוכות, מרשימים בכל פעם מחדש.
האשכול הנוכחי עוסק במושג הדיוקן בפרשנות עכשווית ומורחבת. זהות ובעיקר ריבוי זהויות מעסיקים אותנו מאוד בעידן הנוכחי. ייצוגי גוף, מבט גברי ונשי, אקסיומות ונורמות של הגוף הנשי, נוכחות פיזית ווירטואלית - כל אלה, בדגש על ממד הזמן המתמשך והפן האוטוביוגרפי נמצאים באשכול מרשים זה. הנה סקירה קצרה:
ציבי גבע הוא הגבר היחיד בין שבעת המציגים. "המקום ממנו אני מגיע" מחולק לשלושה חלקים היוצרים מעין סיכום ביניים לכל העשייה שלו עד כה. שלושת ערוצי היצירה שלו: ציור, מיצב מותאם מקום ושימוש בחפצים מצויים, נוכחים בתערוכה. אוצרת: איה לוריא.
ורד אהרונוביץ' מציגה את "קן הקוקיה", מיצב אוטוביוגרפי המשחזר את בית הוריה ברמת הגולן כבית בובות ענק שמתוכו יוצאת תהלוכה בכל רבע שעה ובה בני המשפחה יוצאים לזרוק את האשפה. המיצב עוסק בזמן החולף, בהזדקנות ובמוות ועשוי בווירטואוזיות האופיינית של אהרונוביץ׳, שהחלה את דרכה כציירת אך ביססה עצמה כפסלת שמשתמשת בגרוסטקיות כדי להעביר את רעיונותיה. אוצרת: איה לוריא.
אליסון צוקרמן היא כוכב עולה בשמי האמנות האמריקאית. עוד לא בת 30 וכבר "אומצה" על ידי בני הזוג רובל ממיאמי, פטרונים גדולים של אמנות עכשווית. אוצרת התערוכה, תמי כץ פריימן, שגרה בשנים האחרונות במיאמי היא חברה קרובה של בני הזוג ודרכם נחשפה לצוקרמן. העבודות הצבעוניות הענקיות משלבות אלמנטים מתולדות האמנות ומהתרבות העכשווית לידי קולאז' גדוש שמהדהד את העומס הוויזואלי המאפיין את זמננו. הקומפוזיציות המורכבות נבנות על המחשב, מודפסות על בד ואז היא מציירת עליהן. כל העבודות בתערוכה מציגות נשים בתנוחות פתייניות כפי צויירו לאורך ההיסטוריה על ידי גברים. הניכוס שלה של דמויות אלה הופך את הפגיעות להעצמה. הזדמנות מיוחדת לראות כוכב עולה בהתהוות.
איריס נשר - "מחוץ לזמן": העבודה על תערוכת הצילומים של איריס נשר החלה לפני שלוש שנים. נשר תיעדה את בנה ארי כשהוא ישן או מדמה שינה בתערוכות במוזיאונים בהם ביקרו לאורך השנים. אלא שלפני שנה ארי נהרג בתאונת פגע וברח. עצם קיום התערוכה הוטל בספק אלא שבסופו של דבר הוחלט לקיימה באופן קצת שונה. התוצאה מהפנטת, מטלטלת ושוברת לב, והפכה מתערוכה של צילומים נפלאים לתערוכת זיכרון והנצחה. אוצרת: איה לוריא.
חנה לוי: נקודת המוצא של תערוכה זו היא באוסף המוזיאון המכיל יצירה של האמנית הוותיקה, שחיה ופעלה בצפת באנונימיות יחסית עד לפטירתה ב-2006. תערוכה זו שואפת להוציאה לאור ולהראות את איכויותיה. אוצרת רותי חינסקי אמיתי.
נטליה זורבובה מגלה מנעד מרשים של יכולות ציור, ומציגה עבודות של סביבתה הקרובה - בני משפחתה בזמן שהייתם בבית.
מריה סלאח מחמיד: ברישום הקיר הענק "אנא הון" ("אני כאן") מספרת האמנית ילידת אום אל פאחם את סיפור חייה בשנה האחרונה, שהייתה דרמטית במיוחד. אוצרת: איה לוריא.
הכותבת היא חוקרת תרבות, וכותבת על אמנות מדי שבוע
לפנייה לכתב/ת 
