ביקורת סרט - "הבחירה": נדוש אך ראוי לצפייה
האחים דארדן נמנים על יוצרי הקולנוע שיש להצדיע ליצירתם בעלת החשיבות החברתית. עם זאת, סרטם הנוכחי, על ילד שעובר שטיפת מוח בידי גורמים דתיים קיצוניים, לא מספק חוויה קולנועית ורגשית מיוחדת. עדיין כדאי לצפות בו
סביר להניח שבאקלים הפוליטי הנוכחי בארץ, "אחמד הצעיר" נתפס כשם בעייתי מדי לציבור הישראלי. אולי זו הסיבה שסרטם החדש של האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן זכה בארץ לשם הגנרי "הבחירה" (Le Jeune Ahmed). תהייה נוספת קשורה לזכייתו של הסרט בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. ב-20 השנים האחרונות יצאו משם צמד האחים הבלגים כשידיהם עמוסות פסלונים: פעמיים דקל הזהב ("רוזטה", "הילד"), הפרס הגדול של חבר השופטים ("הילד על האופניים"), ופרס התסריט ("השתיקה של לורנה"). קשה להבין מדוע דווקא סרטם הנוכחי, שוודאי אינו נמנה על יצירותיהם הטובות, זיכה אותם השנה בעיטור היוקרתי.
יש לי הערכה עצומה לעבודתם של האחים, שיחד עם קן לואץ' קשישא מייצגים עשייה קולנועית בעלת מחויבות חברתית ומוסרית מהמעלה הראשונה. יש לי גם הערכה לחוסר נכונותם להתמסחר, לסטות מסגנונם הריאליסטי הנוקשה, ולהמשיך ליצור קולנוע הומניסטי שבשיאו (ע"ע "הבן") מעמיד את גיבוריו ואותנו בפני דילמות אנושיות מורכבות ועזות. מעטים הם יוצרי הקולנוע שאתה חש צורך להצדיע להם וליצירתם. האחים דארדן נמנים עליהם.
ייאמר מיד: גם סרט נדוש שלהם ראוי בהחלט לצפייה, ו"הבחירה" הוא סרט שכזה. כמו רבים מסרטיהם, גם הוא מעמיד במרכזו גיבור נאיבי שתנועתו הבלתי פוסקת מייצגת בלבול ויצר הישרדות בעולם מורכב. הפעם זהו אחמד (אידיר בן אדי), נער מוסלמי המתגורר בעיר קטנה בבלגיה, שנגלה לנו לראשונה לאחר שעבר שטיפת מוח דתית-פונדמנטליסטית. הוא מסרב ללחוץ יד למורתו, ובז לאימו שאותה הוא מכנה "שיכורה". איננו יודעים דבר על האב, למעט העובדה שהוא נעדר מחיי בנו, המוצא לו תחליף בדמותו של אימאם מקומי (עותמן מומן).
אחמד הצעיר מוצג כקורבן תמים של הרדיקליות, והסיבה לכך נעוצה, מן הסתם, בגילו ובעובדה שבשלב זה של חייו אישיותו ניתנת לעיצוב והשפעה על ידי גורמים פנאטיים שהאחים דארדן נמנעים בתבונה מלשפוט אותם. תנועתו, על כן, לכל אורך הסרט, כמו גם המעשה הנורא שהוא מבצע ושגורם לכליאתו במוסד לעבריינים צעירים – הם תוצאה של פגיעותו ורצונו להוכיח את גבריותו בסביבה נעדרת סמכות פטריארכלית.
במקביל יוצר אחמד קשר עם נערה (ויקטוריה בלוק), אותה הוא פוגש בחווה שאליה הוא נשלח למטרות שיקומיות. אחמד מתנה את המשך הקשר ביניהם בכך שהיא תתאסלם – מה שמדגיש שוב את הטרגדיה הנובעת מהמפגש שבין נער מתבגר ופונדמנטליזם דתי. במישור אחר, זהו סרט שבו נשים מייצגות סמכות ופתיחות – לא רק אמו של אחמד אלא גם מורתו (מרים אכדיו), שבניגוד לתפיסותיו האינפנטיליות-רדיקליות מעודדת את תלמידיה ללמוד ערבית גם לא דרך הקוראן – למשל באמצעות שירה וספרות. העמדה הזו גורמת לאחמד לראות בה לא פחות מאשר כופרת, ונדמה כאילו גם לו עצמו אין כל מושג מדוע זה כך.
מכאן גם נובעות בעיותיו של הסרט, שלוקה במה שהאחים דארדן השכילו על פי רוב להימנע ממנו – דידקטיות. שכן דמותו של אחמד רחוקה ממורכבות, והיא מייצגת את השפעתה המזיקה של אידיאולוגיה או אמונה קיצונית. אנו עוקבים אחר מהלכיו של אחמד, שנדמה יותר כמי שמובל על ידי עמדותיו הפונדמנטליסטיות שהופכות אצלו לרצף כמעט נלעג של הכרזות נוקשות. אנו גם יודעים שאנחנו בצד "הצודק", ושאחמד הוא לא יותר מאשר קורבן של נסיבות (שהסרט, במידה רבה של צדק, נמנע מלפרט כי הן לא באמת חשובות), שהובילו אותו לדבוק בדת באופן "לא נכון".
העובדה שמדובר בילד שמזהה בטעות את השיח המיליטנטי עם בגרות וגבריות לא מעניקה לסרט מורכבות מוסרית או אידיאולוגית משמעותית במיוחד. ודאי לא כאשר משווים אותו לסרטו המצוין של ברונו דומון, "הדוויג" (2009), שיצר דיון מרתק בקיצוניות דתית דרך סיפור הקשר שנרקם בין נזירה מתלמדת וצעיר מוסלמי. גם הערותיו של אחמד כנגד נשים ויהודים נתפסות, אגב כך, כסיסמאות של מתבגר שאינו מודע למשמעות האמיתית של דבריו.
סיומו של הסרט אינו מותיר מקום לאמביוולנטיות, שהייתה סימן ההיכר של סרטי האחים דארדן במיטבם. מבלי לחשוף, כמובן, הגבול מיטשטש כאן בין גאולה ורחמנות, והמסקנה לפיה אחמד הוא נער אבוד בעולם אכזרי של אידיאולוגיות קיצוניות (ולא משנה אם מדובר בג'יהדיסטים או בגזענות לבנה) – אינה זוכה לפיתוח מעניין. ככלל, דמותו של אחמד היא אחת הפחות מאתגרות שהציגו האחים באיזה מסרטיהם, והכאב והאמפטיה הנלווים למעקב אחר סיפורו אינם מספקים הפעם חוויה קולנועית ורגשית מעוררת במיוחד.
