אם הפרטיות שלכם חשובה לכם, קראו את הספר של אדוארד סנודן
"האמת", האוטוביוגרפיה של אדוארד סנודן שהורשע בהדלפת מידע סודי על תוכניות המעקב של הממשל האמריקני, יוצאת לאור בעברית. על אף שמדובר בטקסט מלא בהצדקה עצמית, שמתעלם מהפריבילגיות של מחברו, ענת קם ממליצה לכל מי שיש לו סמארטפון בכיס לקרוא אותו
סנודן מפרט בהרחבה את נסיבות ילדותו וחייו, אלו שהביאו אותו לעבוד בתפקיד רגיש כל כך בקהילת המודיעין. תיאורו המפורט על מקור שם משפחתו הוולשי-סקוטי, קשריו המשפחתיים הישירים לתושבי המושבות הראשונות וההתייחסות לעבודות הוריו משרתי הציבור נקראו בעיניי כניסיון מכמיר לב להזכיר לציבור האמריקני כמה הוא אחד משלהם, כמה לא יכול להיות יותר מיינסטרים וואספי ממנו. ניכר שהוא לא מספיק מכיר את הפריבילגיות שבאה עם המעמד הזה (רק דמיינו מה היה קורה לו שמו היה אדוארדו אלווארז). הדבר עולה גם בהתייחסותו ל"בלטוויי", האזור במרילנד-וירג'יניה הסובב את וושינגטון הבירה והמאוכלס רובו ככולו בעובדים פדרליים. סנודן כותב כי הוא כמו "אחת מאותן ערים שיש בהן חברה מסחרית אחת ויחידה וגורל תושביה כרוך בגורלה" (עמ' 43) ומשווה אותו לעמק הסיליקון. רובם המוחלט של האמריקנים, בחושבם על עיר שתלויה בגורל חברה מסחרית אחת, ידמיינו עיירה הצמודה למכרה פחם או למפעל מכוניות. ההשוואה לתעשיית ההיי-טק המשגשגת מובנת, משום שזהו עולם המושגים של סנודן, אבל מעט צורמת בתלישותה.
רוצים לקרוא את "האמת" מאת אדוארד סנודן? לחצו כאן
.
סנודן שוהה כבר יותר משש שנים בגלות כפויה וקפואה במוסקבה. הוא נתקע שם בניסיון להגיע מהונג קונג, שבה נפגש עם העיתונאים שלימים חשפו את חומריו, לאקוודור, המדינה שנחשבה לאופציה הטובה ביותר לשהות בה בניסיון להימנע מאימת הדין האמריקני. ייתכן כי תיאוריו את ילדותו כחנון מחשבים צנום וממושקף וטראומת גירושי הוריו מבטאים ניסיון לפלס את דרכו ללב הציבור, באמצעות השבת דמותו מהמרגל המסוכן חזרה לממדיה הטבעיים של ילד שאתם רק רוצים לחבק - ואולי מלב הציבור גם חזרה לאמריקה עצמה. הוא לא מתייחס לכך במפורש, וממילא לא סביר שהוא רוצה לחזור לארצות הברית של דונלד טראמפ (למה להסתפק בחיקוי של פוטין אם אפשר ליהנות מהמקור?), אבל בטוחתני שהוא חולם לחזור למולדתו.
האפיק השני של האפולוגטיקה - הפרסום הנוסף והמפורט של היקף המעקב של הממשל האמריקני אחרי אזרחיו - הוא העיקר של הספר, אף כי לא ברור למה דווקא עכשיו, יותר משש שנים מאז הפרסום הראשוני. האם לסנודן יש אינדיקציה שכמה מהפרקטיקות המזעזעות שחשף אז ממשיכות להתקיים למרות הצהרות הממשל? הוא לא נותן כל רמז לכך, או לכך שיש ברשותו מידע חדש על תוכנית המעקב.
ללא קשר לשאלת התזמון, החלק הזה מרתק כמו רומן של ג'ון לה קארה או פרק של "מראה שחורה", עד שנזכרים שאלה, כמו שאומרים, החיים עצמם. בעמ' 168 הוא מתאר את הרגע שבו הבין עד הסוף את היקף צבירת המידע של ה-NSA על אודות אזרחים אמריקנים חפים מפשע: "בהתחלה התרשמתי כל כך מגודל ההישגים והתעוזה של המערכת, עד שכמעט שכחתי להזדעזע מהפיקוח הטוטליטרי הזה". זו ההרגשה גם מקריאת הספר הזה, וזהו גם אחד הלקחים המרכזיים ממנו - לא לשכוח להזדעזע מדברים שראוי להזדעזע מהם.
הפירוט הטכני של המעקב כתוב, ברובו המוחלט, בשפה נהירה גם להדיוטות מחשבים כמוני, ובהפוך על הפוך, אולי עדיף שלא היה כזה. הייתי מעדיפה להקליד את הטקסט בלי לדמיין שמישהו באיזה מרתף קורא אותו בזמן אמת, וזה אחרי שלקח לי כמה שנים להשתיק קצת את המחשבה שהשב"כ עוקב אחרי כל דבר שאני עושה.
לבלוע את הגלולה האדומה
השנה צוינו ברחבי העולם חגיגות 20 שנה לכמה מסרטי הקולנוע הגדולים אי פעם. אין חולק ש-1999 הייתה התפוצצות אדירה של יצירתיות וכישרון, ואין זמן טוב מיום שנה עגול כדי להראות כיצד שניים מסרטי אותה שנה, "מטריקס" ו"מועדון קרב", הם בעצם העולם שבו אנו חיים. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהספר הזה, כמו הפרסומים המקוריים, הם הגלולה האדומה שנועדה להעיר וליידע אותנו באשר למנגנון האפל שצופה על כל דבר - כל דבר - שאנחנו עושים. במקביל, בהתבסס על מה שלומדים על סנודן עצמו מהפרקים הראשונים, קשה שלא לראות בהדלפתו את דו"חות המעקב של ה-NSA את מעשה "פרוג'קט מייהם" האולטימטיבי. הדמות שלו, להערכתי במודע, מתכתבת במפורש עם דמותו של אדוארד נורטון ב"מועדון קרב" האיקוני, והמעשה מדבר בעד עצמו.
מילה על התרגום: אף שלא קראתי את המהדורה האנגלית שיצאה לאור ב-17 בספטמבר ("יום החוקה" בארצות הברית ותאריך בעל משמעות עבור סנודן) ולא ערכתי השוואה מדוקדקת עם המהדורה בעברית, נראה שעמנואל לוטם (הבחירה במומחה למדע בדיוני ופנטזיה מעלה שאלות בפני עצמה, אבל זה לפעם אחרת) עשה עבודה טובה בשמירה על טון הכתיבה של סנודן ובהקפדה על בהירות התיאורים הטכניים. בכמה מקומות סברתי שעדיף היה לא לתרגם דברים מילולית ("יריד ששת הדגלים" הוא, סביר להניח, פארק השעשועים סיקס פלאגס) או להסביר דברים שנטועים חזק מדי בהקשר התרבותי האמריקני, ולא יהיו ברורים לקורא הישראלי (כמו למה העמית הליברטריאן של סנודן אוגר קרוגר-רנדים). גם השימוש ב"ממשלה" היכן שמוטב היה לכתוב "ממשל" תפס לי את העין, אבל זה לא מהותי.
העניין שלי בספר של סנודן מובן מאליו, אבל הוא קריאה מומלצת בעיניי לכל מי שחירויות פרט חשובות לו ושיש לו סמארטפון בכיס, שזה בערך כולכם. ובמענה לתהייה הבלתי נמנעת אם דברים כאלה נעשים גם בישראל, אין אלא לסכם במה שסנודן עצמו כתב על טכנולוגיית המעקב: אם אפשר לעשות את זה, זה כנראה נעשה.
לפנייה לכתב/ת 
