מנעמי שמר לשייקה אופיר: המפגשים שהולידו את "אלעד ירד אל הירדן"

עוד חוזר הניגון: צהריים, חדר האוכל הקיבוצי, בשיא הפעילות הקולינרית, על רקע היוצאים ונכנסים, ורעש הצלחות והסכו"ם, גוחן אלי מוניו, המזכיר הטכני, מעבר לגבי החברים היושבים איתי לשולחן, ולוחש לי באוזן, (בעוצמה שמספיקה בכדי להגיע לרחבה החיצונית), שהוא הסיר בול ממכתב הממוען אלי, ושואל אם זה בסדר. "ואם זה לא בסדר, אתה תחזיר את הבול לבעליו?", אני שואל ועוד לפני שהמגישה מגיעה, עם הגולאש היומי, המופק מתרנגולי הודו מקומיים, שסיימו את חייהם בדרך לא דרך, הוא מספיק לבשר לי שזו מעטפה שנשלחה מנעמי שמר. "אולי גם תענה לה במקומי?", "אין לי זמן..." מתנצל מוניו, ותוך שהוא מתרחק מוסיף: "מסור לה תודה על הבול ששלחה כדי להשלים לי את הסדרה החסרה".

נעמי שמר. "מלוח זה רק שלי"(צילום: יעל רוזן)

עכשיו אני יושב בדירתה של נעמי שמר, במקום הכי טבעי, ליד הפסנתר, ביוזמתה של חברה משותפת וההזמנה שהגיעה במכתב. נעמי בשמלה ארוכה הנגמרת בכפות רגליים יחפות, ואני בשיער גולש ולא מגולח - ביטוי מוחצן לשחרורי סוף סוף מהצבא. מפרטט בגיטרה ונעמי מקלידה את הפסנתר. יכולנו להמשיך את הג'ם-סשן עוד שעה ארוכה, אבל הרי לא לשם כך התכנסנו. אני מראה לנעמי את המילים ומתנצל שהשורות לא ישרות (טרום תקופת המחשב, ואני מדפיס רק באצבע אחת) "בלי תירוצים, תתחיל לשיר!" היא פוקדת, ואני מתחיל "אלעד ירד אל הירדן/  הוא ראה הכל פורח/ למלוח אותו הריח/ ממש כמו בראשונה", ובקושי גומר את הבית הראשון מחוסר אוויר. "נעמי, שמת לב שיש לי בעיה של נשימה בשורה השלישית?" ופתאום, משום מקום, מופיע המבט של נעמי שהיה לה אז בהופעה בקיבוץ, המבט של המורה למתמטיקה, ונעמי בקול תקיף: "יש לך יותר מבעיה אחת בשורה השלישית".

במסגרת הצבא הופענו דודו זכאי, גילה רונן ואני כשלישייה. דודו כבר היה חייל משוחרר, גילה עמדה להשתחרר בעוד שבועיים, ואני התכוננתי להגיע לבקו"ם בעוד יומיים, וזהו, "לבקוע" לאוויר החופשי. ואז, שיחת הטלפון בה נאמר שגילה ואני צוותנו לשייקה אופיר, ועלינו להתייצב מחר ב"קפה קליפורניה" בתל אביב כדי לרדת לבקעה. בפקודה!

שייקה אופיר. מסורק, מסודר, מדיף אפטר שייב יוקרתי(צילום: יעקב סער, לע"מ)

שכנעתי את גילה שתישאר בביתה ולמחרת בשעה היעודה נפגשנו רק שייקה ואני. שייקה מסורק, מסודר, מדיף אפטר שייב יוקרתי שאפשר להריחו כבר מפרישמן פינת דיזנגוף, חולצה לבנה קצרת שרוולים והדוקה רומזת על גוף גמיש, מכנסיים שחורים מגוהצים בקפידה בכפלים הנכונים, ונעליים שמחזירות את בוהק דמות המתבונן בהם. חסר רק זר פרחים ביד והנה הבחור הולך ל"רנדוו" של חייו. ואני מהרהר "בן אדם אתה בסך הכל יורד לבקעה, מקום עם זיעה ולכלוך ואבק בדרכים אז מה העניין", אבל שייקה כמו שייקה תמיד דופק הופעה, ומנצל את הזמן עד להגעת הג'יפ כדי לעשות לי תיאטרון רחוב. כשהוא מוודא שאני לא מעשן, הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים, מראה לי אותה, מעלים אותה ומגלה אותה חליפות - טריקים של קוסם. אחר כך בלבולי לשון "אתה מופיע עם ליגה נורן (גילה רונן)," וקטעי מערכונים ופנטומימה, היה רק חסר שיזרוק אש מפיו ויעשה ג'אגלינג והקרקס יהיה מושלם. ואני משתהה, לא מאמין. אני הקטן, עומד מול האגדה המופלאה שעושה הצגה, לקהל של איש אחד, שכמעט נופל מצחוק בין הכיסאות והשולחנות, על המדרכה, בכניסה ל"קפה קליפורניה". בהמשך נתתי לו להבין שהוא לא צריך אותי בתור "אמן" מה גם שאני חסר את גילה, איתה אני שר (בתור קהל הייתי שמח להתלוות אליו), והוא מצדו הבין שכבר רוויתי מהצבא די והותר ושיחרר אותי מהמטלה הפתאומית הצפויה הזו. ובעוד אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים אני שואל אותו "ומה שלום אלעד?"

קאט!

"איצ'ה קורא לך". בדרך כלל היה זה משפט קוד, לריתוק, או קנס, או נזיפה לתיק. אני מריץ בראשי כמו סרט את החודשיים האחרונים, מנסה לאתר מה לא היה בסדר מאז הריתוק האחרון. בהרגשה של ספק אשם ספק זכאי מתייצב מול סא"ל איצ'ה קצין החינוך, היושב בכיסא מנהלים רחב, מניע את עצמו מצד לצד ובקולו המאנפף שואל "מה קורה?" זהו, ככה זה תמיד מתחיל" - אני אומר לעצמי, ואז להפתעתי הוא משנה כיוון ומספר שצריך להגיע מישהו מהצנחנים שרוצה להצטרף ללהקה והוא מבקש שאשמע אותו ואחווה את דעתי על כישוריו המוזיקליים. בשעה היעודה, מופיע בחור, תמיר, מסופר ומגולח למשעי, כומתה אדומה מכותפת בצד שמאל, על החזה כנפי צניחה מבריקים, בגדי דגמ"ח שנראים חדשים עם חגורה מהודקת ונעליים אדומות, כאילו יצא עכשיו מהפוסטר "אחריי לצנחנים". אלא שבמקום M16 הוא מחזיק גיטרה. אני שומע אותו, ובדיווח שלי לאיצ'ה אני מציין שלאלעד אופיר יש קול נעים, מנגן יפה ובהחלט יוכל להשתלב בלהקה.

שייקה אופיר(צילום: שלום בר טל)

"ובאשר לבעיית הנשימה מה הבעיה?" נעמי מכה באצבע צרידה, ואומרת בשיא הפשטות: "סינקופה!" אני אוחז בגיטרה ושוב מנסה את הבית הראשון, השתק והטעמה (סינקופה) על ההברה הראשונה בשורה השלישית, והרדוף במקום מלוח ופתאום הרגשה של שחרור, סוף סוף, אפשר לנשום בלי מאמץ, ככה בטבעיות, והמילים שהיו בתוך סד יוצאות לחופשי והסקיצה נקבעת לשיר והשיר עף למרחב הפתוח. תודה לך נעמי. ותודה לך שייקה.

אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.