זוכה האוסקר, מנחת האירוויזיון ויוצר "הנערים": המלצות קריאה מאנשי השנה
השנת החולפת הייתה רצופת רגעים בלתי נשכחים לתרבות הישראלית. לכבוד יום כיפור, היוצרים והאמנים הבולטים של התקופה ממליצים על ספרים שחדרו לליבם ולימדו אותם דבר חדש - בין אם זה על סודות הביון הישראלי, הפספוס הגדול של הרפואה המערבית או הגיבורה האלמונית של הוליווד
הספר "לדבר לעצמנו" שכתב הסופר הארגנטינאי אנדרס נאומן, הוא ללא ספק פיסת הספרות הכי טובה שיצא לי לקרוא השנה. מדובר ברומן קצרצר, פחות מ-160 עמודים, שמסופר בגוף ראשון מגרונן של שלוש דמויות אנושיות להדהים; גבר חולה שימיו ספורים ומייחל להרפתקה אחרונה עם בנו, אישה שמנסה להתמודד עם המשמעויות של מצבו של בן זוגה ובנם בן התשע שטרם נודע לו דבר. התוצאה היא סיפור מסע מרתק בכבישיה המתפתלים של ארגנטינה, כשכל פרק חושף נדבך נוסף בסבך הדילמות ההוריות והתמימות הילדותית שמצויה כל העת על פי תהום. "השקרים עוזרים לנו להמשיך לחיות, לא?" תוהה לעצמו מריו, האב, כשהוא מחליט לשקר לבנו לגבי מצבו הרפואי. "וכשאתה יודע שכבר לא תמשיך לחיות, נראה לך שאין בהם יותר תועלת".
מה שהקסים אותי יותר מכל בספר הזה הוא היכולת של נאומן לכתוב שלוש דמויות שונות בתכלית באופן כל כך אותנטי. לזקק את הליבה האנושית הפגיעה ביותר מתוך כל אחת מהן ולהשאיר במקומן גרעין חשוף שקורא לנו לגעת, לאהוב ולכאוב. ניכר שנאומן מביט בדמויות שלו במין מבט סלחני ואוהב. אין לו כל עניין לברוח מהכאב שלהן, אדרבא, הוא מציג אותו לקוראיו במלוא עליבותו המפוארת, כמו להגיד "ככה זה בחיים". הכנות הפשוטה והבלתי מתפשרת שלו הופכת את הקריאה בספר לחוויה רגשית עוצמתית מאוד לכל אורכו. כך למשל כותבת אלנה ביומנה ממש בתחילת הספר, במחאה על התעקשותו של בן זוגה לצאת עם בנם הקטן למסע: "זה היה עכשיו או לעולם לא, נכון. אבל למריו (ולגברים באופן כללי) קשה להודות שלפעמים התשובה היא לעולם לא".
זה נדיר שספרים קצרים מצליחים לגעת כל כך עמוק, ועל אף שהייתי שמחה לו היה קצת ארוך יותר, מדובר בספר שמהלך הקריאה בו היה כל כך משמעותי עבורי שהוא נשאר לי בראש במשך שבועות וחודשים, שבהם מצאתי את עצמי קוראת בו שוב ושוב.
לוסי איוב, כותבת ומנחה בתאגיד השידור כאן, הייתה בסך הכל בת 26 כאשר הגישה את אירועי האירוויזיון בתל אביב השנה, לצד אנשי הבידור המנוסים ארז טל, אסי עזר ובר רפאלי. החן והמקצועיות שבלטו בהופעתה כבשו את הצופים בארץ ובעולם.
"לדבר לעצמנו", אנדרס נאומן, תרגום: מיכל שליו, תשע נשמות, 160 עמודים
הספר הראשון שקראתי בשנה מעוררת ההשראה שעברה עליי היה ספרו המטריד, העמוק והמרתק של העיתונאי המבריק ד"ר רונן ברגמן, "השכם להורגו" (Rise and Kill first), רב מכר בארצות הברית. הספר המתאר את ההיסטוריה של קהילת המודיעין הישראלית - מוסד, שב"כ, אמ"ן והפעולות והיחידות המיוחדות של צה"ל משלב הקמת הארגון. זוהי עבודת מחקר אנושית ומרתקת, תחקיר ועבודת היסטוריון של שנים. רונן ברגמן שואל שאלות אתיות מוסריות קשות שמתעוררות כשמדינה שהוקמה כמקלט של ניצולי שואה, שהיו מטרה לרצח עם, מבינה שהיא צריכה להרוג כדי לשרוד.
גיא נתיב עם אשתו, ג'יימי ריי ניומן(צילום: AP)
הספר השני שקראתי היה "הפעלולנית" (The Stuntwoman) של ג'ולי ג'ונסון ודיוויד רוב, על סיפורה מעורר ההשראה של ג'ולי ג'ונסון, הפעלולנית הראשונה בהוליווד של שנות ה-60 וה-70 ("וונדר וומן", "המלאכיות של צ׳ארלי", "מלתעות", "ג׳יימס בונד") שעשתה מהפכה בהוליווד השמרנית, השוביניסטית והמסוממת כשלקחה על עצמה תפקידי נשים, שעד אז שיחקו פעלולנים גברים עם פאות. לאחר שכמעט נהרגה בגלל רשלנות של הפעלולן הראשי שהתנכל לה, היא הגישה תלונה רשמית וחשפה תרבות מעוותת של הטרדות מיניות ושימוש בסמים קשים על הסט. היא פוטרה, נכנסה מיד לרשימה השחורה ומעולם לא חזרה לעבוד יותר בהוליווד. בסופו של דבר ג'ולי ניצחה במשפט נגד מפיק הוליוודי דורסני, זכתה במיליון דולר ובכך סללה את הדרך לנשים פעלולניות בהוליווד עד היום הזה. ג'יימי אשתי ואני רכשנו את הזכויות של הספר ונמצאים בפיתוח עם קשת אינטרנשיונל להפוך את "הפעלולנית" למיני סדרה.
גיא נתיב זכה השנה בפרס אוסקר על סרטו הקצר Skin, שעוסק במתחים בין-גזעיים בארצות הברית. בריאיון ל-ynet סיפר: "גדלתי בישראל, וכל מה שאני מביא איתי מאוד ישראלי, כולל השפה הקולנועית שלי". סרט באורך מלא שיצר, שנקרא גם הוא Skin, יוקרן בהמשך החודש בפסטיבל הסרטים בחיפה.
הספרים Rise and Kill First ו-The Stuntwoman טרם ראו אור בעברית.
"הדבר היחידי שאני שונאת בספר הזה הוא שלא אני כתבתי אותו" - כך סיפרה לי חברתי הסופרת אלונה קמחי אודות הספר "יומן של גוף" שכתב דניאל פנק הצרפתי. "אני רוצה לכתוב את היומן של הגוף שלי משום שכולם מדברים על דברים אחרים", אומר המספֵּר בצעירותו. "מי שכותבים יומן סתם כותבים על החיים ועל הרגשות...אבל הם אף פעם לא מדברים על הגוף שלהם".
את גיבור הספר חסר השם, העמידה אימא שלו מול מראה, בילדותו, ואמרה לו "ראה את עצמך: אתה שום כלום". בכך ביטלה האימא, באחת, את קיומו הפיזי של בנה. בתגובה מחליט הסופר כנער צעיר לנהל יומן שמתעד את תחושות גופו, זאת כדי להכיר ולהגדיר את התנהגות הגוף כישות שאיננה בהכרח חופפת לזאת של הרוח. גיבור הספר מתאר ומנתח את כל תחושותיו, כאביו, פצעיו ועינוגיו מגיל 13 ועד מותו בגיל 87. כתיבת היומן מחזירה לו את ישותו הפיזית שהועלמה ממנו בילדותו מול המראה.
הספר מגלה את מה שהגוף שלנו יודע ואנחנו כאנשים חושבים לא בהכרח מודעים לו: יש לנו סיפור חיים נוסף מקביל שמתרחש במרחב הנסתר הקרוי "גוף". "יומן של גוף" הוא סיפור אהבה מקורי להפליא בין אדם וגופו שלו שלעיתים נלקח כנתון מובן מאליו אך אוצר בתוכו חכמה משלו.
איריס נשר היא אמנית, פסלת וצלמת. בימים אלו היא מציגה את התערוכה "מחוץ לזמן" במוזיאון הרצליה, בה מופיעים תצלומים המתעדים את בנה, ארי נשר ז"ל, בביקורים במוזיאונים ובתערוכות ברחבי העולם.
"יומן של גוף", דניאל פנק, תרגום: ניר רצ‘קובסקי, ידיעות ספרים, אחוזת בית, 348 עמודים
החזרתי את הכרכים של "בית בקהיר" אל המדף, מתאבל, בעלבון. בדיוק חצי יובל חלף החודש, מאז שאיש דת קיצוני תקע סכין בצווארו של נגיב מחפוז, הותיר אותו נכה, רצח בו את התאווה לכתוב. אותי מחפוז ליווה בכל רעיון שניסיתי לפתח השנה. לפעמים הוא אלמודובר משופר, וירג'יניה וולף, גארסיה מרקס. מחפש זהות, ומהות, דרך משפחה שיש גם לי באחד הצדדים. כולו יצרים, וקהיר מכושפת. הוא שואל, האם תשרוד לנו הדמוקרטיה? בקיץ נפטר שותפו ששון סומך, מאחרוני היהודים-ערבים, או שלא, וסתיו התקרב, הייתי במחסום קריאה, לא מצאתי אל מי להתחבר.
פתאום, מכולם, ספר ביכורים של בן 23 מדימונה חישמל את שריר הלב שלי. ספר שהוא זרם תודעה אמיץ של ילד מפוחד, כתוב כסופה של אמת מחוספסת. כילד, הייתי מדמיין כפייתית איך אחזור הביתה, אדפוק בדלת, וזר יפתח, יספר שהמשפחה שלי עזבה. כשאבא היה יוצא מהרכב למשוך שטרות מבנקט, גם אני הייתי מדמיין שלא ישוב. ששכחו ממני, או ויתרו עליי. המשיכה להתבודדות, והבעתה מפניה. המבוכה. "אני הפחד, נעים להכיר" של ברוך ישראל, שובר כללים בקול מיוחד. נער ממשפחה בוכרית, שנתלה באחיו הקטן שילווה אותו הביתה, שמשלם לחברים כדי שילוו, ונאחז בדת, ומסתיר מהוריו, ומחליט לוותר על החיים. סחרור המחשבות רודף ואיש לא מאבחן נכון את סבלו. אבל הספר מציע גם איך לאלף את החרדות, במהלכים קטנים, יפים. לשלוט בהן.
רון לשם הוא סופר, תסריטאי ועיתונאי ישראלי. בשנה האחרונה פירסם את הרומן השלישי שלו, "יפים כמו שהיינו" (כנרת זמורה דביר), וכתב לצד הבמאי ירון זילברמן את התסריט לסרט "ימים נוראים" - שאף זכה בפרס אופיר ונבחר לייצג את ישראל באוסקר. הסדרה "אופוריה" שיצר, זכתה לגרסה אמריקאית בהפקת רשת HBO אשר זכתה לשבחים בעולם.
"בית בקהיר" (חלקים א'-ג'), נגיב מחפוז, תרגום: סמי מיכאל, מרכז הספר והספריות ומפרשים
"אני הפחד, נעים להכיר", ישראל ברוך, שניר, 156 עמודים
לא אוכל להתיימר ולהעיד שקראתי את כל הרשימות בספר הזה (הייתה שנה ממש צפופה - עד כדי כך שלמרות שאני קורא די באובססיביות כל מילה של ד.וו.פ שתורגמה לעברית, לצערי לא מעבר לזה, ומחכה בקוצר רוח שמלווה באימה מסוימת לרגע שבו נגה אלבלך תסיים כבר את התרגום ל-Infinite Jest - עדיין לא הספקתי) - אבל את הקטע הראשון שבו, "טבעו של הכיף" קראתי מאז שוב ושוב, ואני שוקל לגזור ולהדביק מעל השולחן ואולי גם לניילן ולהפיץ למקורבים, כלומר לכל מי מהם שכותב או יוצר, וחי את האמביוולנטיות המייסרת הזאת כלפי היצירה שלו טרם צאתה לאור, שמומשלת כאן (בעקבות דון דלילו) ל"תינוק פגום להבעית שעוקב אחרי הסופר לכל מקום, משובש להבעית, הידרופאצלי וחסר אף, עם סנפירי זרועות וחוסר שליטה בצרכים ומפגר ומזיל מפיו נוזל מוח שדרה תוך שהוא מייבב ומלעלע וזועק אל הסופר ורוצה אהבה" - או, במילים אחרות, מישהו שאתה שונא אותו לפחות באותה מידה שאתה אוהב אותו, אבל שרק לך עצמך מותר לדעת (ולהגיד) עד כמה באמת הוא פגום ומוטעה מהיסוד וכושל, בעודך מייחל לכך ששאר העולם (כלומר אותו חלק בו שמשמעותי לך) יעמיד אותך על טעותך ויתאהב בו ויחשוב שהוא פשוט מושלם ויגדיר אותו כיצירת מופת ושהמחבר שלו איננו פחות מגאון - טקסט שככל שהוא כואב ומצחיק ואכזרי, הרי שיש בו משהו מנחם פלאים (תמיד מדהים עד כמה הקדרות הנוראית של פוסטר וואלס טומנת בחובה כזו נחמה), ושההצעה שטמונה באשר להתמודדות עם הצלחה ועם הלופ הנרקיסיסטי המחריד והמשתק שמגיע בעקבותיה - היא בגדר מצילת חיים.
חגי לוי הוא אחד מיוצרי הטלוויזיה והקולנוע המובילים בישראל, הפועל כתסריטאי, כבמאי וכמפיק. עם יצירותיו הבולטות נמנות "בטיפול", "הרומן" ו"המקוללים". השנה יצר יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל את הסדרה המדוברת "הנערים" עבור רשת HBO, אשר עוררה דיון סוער בישראל.
"טבעו של הכיף", דיוויד פוסטר וואלאס, תרגום: דבי אילון, הקיבוץ המאוחד, 240 עמודים
אפשר לסכם ולומר שספרו של ד"ר אטול גוואנדה - "להיות בן תמותה - הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים" - הוא כתב אישום חריף נגד הרפואה המערבית שעל ברכיה התחנך, אלא שככתב אישום זהו אחד המסמכים המרגשים והאופטימיים שקראתי, ובאותה נשימה אוסיף - משני התודעה. טענתו המרכזית של גוואנדה היא שהרפואה מוכוונת ל"תיקון הבריאות" ולהארכת חיים ושמטרות אלה חוטאות חטא אנושי גדול כלפי אלה שנמצאים בסוף ימיהם, קשישים או צעירים. הטיפול במוסדות סיעודיים, הוא טוען, נתון לשליטת הרפואה ומתעלם מהיותם של הדיירים בני אדם שעדיין מחפשים משמעות לחייהם, גם נוכח המוות. הרפואה, למעשה, מתעלמת מהמוות, וככזו אינה טורחת לברר כיצד מעדיפים המטופלים להעביר את שנותיהם האחרונות, את ימיהם האחרונים. הספר מציג מחקרים ותיאורי מקרה מרתקים ופורש תפיסת חיים ומוות עמוקה, מודעת ומעוררת מחשבה. זהו ספר חשוב לכל מטפל/ת, לכל מטופל/ת, לכל איש/אשת משפחה, ולמעשה - לבני האנוש כולם.
"בין דיירי המוסד הסיעודי היו עתה מאה דררות, ארבעה כלבים, שני חתולים, מושבה של ארנבות ולהקה של תרנגולות מטילות. היו גם מאות צמחי בית, גן ירק, גינת פרחים וגן שעשועים לילדים. אנשים שחשבנו שלא מסוגלים לדבר התחילו לדבר, אנשים שהיו מכונסים בעצמם ובלתי מסוגלים ללכת החלו לבוא אל תחנת האחיות ולומר, 'אני לוקח את הכלב לטיול'.
הסופרת והעורכת נגה אלבלך זכתה השנה בפרס ברנר על ספרה "האיש הזקן: פרידה" (2018) ופירסמה את ספרה "אסתר ועדינה ". לפני פחות משנה מונתה למנכ"לית הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית הפועלים.
"להיות בן תמותה", אטול גוואנדה, תרגום: עתליה זילבר, עם עובד, 216 עמודים
בשנה החולפת בגלל האירוויזיון לא היה לי הרבה זמן לקרוא. אז במעט שהיה לי קראתי ספר של חבר, אורן גזית - "הסוף הראשון והסוף השני". הספר עניין אותי בגלל הדמות המרכזית, אברהם, הפזמונאי הלאומי של ישראל, שנמצא בדילמה: איך אפשר להישאר אהוב ופופולארי בזמן בו מי שמעביר ביקורת על החלטות פוליטיות, לא משנה מאיזה צד, נדון להתקפות בשיח הציבורי, שלא קל לעמוד בהן, ומה מחיר ההתקרנפות של אברהם. זו דרמה משפחתית שמתרחשת בעתיד הקרוב, שלפעמים הקורא מרגיש שהוא כבר כאן.
יובל כהן הוא הבמאי והעורך הראשי של אירוויזיון 2019 שנערך בתל אביב. ההפקה זכתה לשבחים בעולם ואף נחשבת לאחת המוצלחות בהיסטוריה של התחרות. עם שורה ארוכה של מופעים וקטעי מעבר, היה זה גם האירוויזיון הארוך אי פעם.
"הסוף הראשון והסוף השני", אורן גזית, כנרת זמורה דביר, 240 עמודים
בגלל עודף מסעות ועומס עבודה לא קראתי השנה מספיק, לא כמו שהייתי רוצה. אבל מה שזהר והאפיל על הכל היה "להרוג את הכלב השני" של הסופר הפולני מארק חלאסקו. הספר מכיל סיפור קצר ונובלה ארוכה. חלאסקו, שכונה, כך כתוב, ג'יימס דין הפולני ותמונתו על הכריכה מסבירה למה, היה בשנות החמישים, כך קראתי, אליל הדור הצעיר בפולין ומין כוכב, כוכב קטן, כזה שכותבים עליו ברכילות והוא מצית את הדמיון אבל כסף אין לו. איכשהו התגלגל לתל-אביב. ועל חוויותיו בעירנו כתב את הספר העצום הזה. ללא ספק מהגדולים שנכתבו על העיר הזו.
בסיפור הקצר מוכר הגיבור, הנואש לפרנסה, את אהובתו הזונה. בנובלה הוא מתפרנס כג'יגולו המפתה תיירות עשירות כדי לגזול את כספן. זה שיר אהבה וזעם לרחוב אלנבי של אז - מין, אלימות, אלכוהול, בתוכו מנסה היחיד לשווא לשרוד כלכלית ונפשית. הפוליטיקה שלו היא זו של עוני ואושר, של אותה תופעה מחליאה ומוכרת במסגרתה לעשירים יש המון ולעניים כמעט כלום. הכי רחוק שאפשר מחיבוטי הנפש המשמימים של המדינה הציונית.
כשהגיבור של חלאסקו מכה אתה מרגיש את האגרוף של חלאסקו, וכשהוא שוכב עם אישה אתה מרגיש את הגוף העירום של חלאסקו וכשהוא מזיע בחמסין הנצחי של ישראל, בוודאי בעבור סופר פולני, אתה מרגיש את חלאסקו מגיר זיעה, שותה בלי סוף, אולי זה יקרר אותו, אלא שהאלכוהול לא עוזר.
גבר חזק-אלים-יפה-יהיר-רגיש אבל לא מדי-מיואש ובעיקר מסוכן, גיבור גדול של הקיום, כתב את כל זה אחרי שחי בערך את כל זה. ובו בזמן יש את הברק הספרותי של מי שהמילים שלו הן הנהדרות ביותר שאפשר להעלות על הדעת והמשפטים שלו, גם העצובים ביותר, גורמים לך לאושר, פשוט כי קראת אותם.
"להרוג את הכלב השני", מארק חלאסקו, תרגום: עילי הלפרן, 232 עמודים
נדב לפיד הוא קולנוען וסופר ישראלי, אשר סרטיו, בהם "השוטר" ו"הגננת", זכו להצלחה בארץ ובעולם. בשנה שעברה זכה סרטו הנועז והמטלטל "מילים נרדפות" בפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ברלין - אחד מהפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולנוע.
אני ממליצה על הספר "איתי החיים משחק הרבה" של דויד גרוסמן, ספר נפלא ומורכב, שריגש אותי מאוד. הספר מבוסס על סיפור חייה המרתק של אווה פָּאניץ־נהיר, על בחירתה הקשה והגורלית בין הבת שלה, לבין אידאה, אהבה ונאמנות לבעלה ז"ל. בחירה זו משפיעה על השתלשלות חייה של בתה ומשכפלת בצורה מסויימת את יחסיה עם אמה ליחסיה עם בתה שלה. זהו סיפור על נטישה בין דורית, שמשנה את נתיב חייהן של גיבורות הספר. הכתיבה המורכבת והמרתקת, הרגישות, וההבנה העמוקה בנפש האדם של הסופר דויד גרוסמן הופכים את הספר הזה למאוד מיוחד ונוגע. אני ממליצה עליו בחום.
מאי קשת(צילום: טל שחר)
השחקנית מאי קשת , בתם של יונה אליאן וששי קשת, לוהקה לתפקיד הראשי בהצגה "היורשת", ובימים אלה משתתפת בעיבוד הבימתי לסרט "אפס ביחסי אנוש".
"אתי החיים משחק הרבה", דויד גרוסמן, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 273 עמודים
"המוות והפינגווין" מאת אנדריי קורקוב הוא ספר מתעתע. לגיבור הספר ויקטור יש חבר מיוחד במינו ברוסיה הפוסט-סובייטית: מישה הפינגווין. לאחר תקופה של דיכאון ועוני מקבל ויקטור - סופר עם מחסום כתיבה - הזדמנות מעניינת: להיות כותב ההספדים של עיתון גדול. אבל זאת משימה מאתגרת כי ההספדים שהוא כותב הם עבור אנשים שטרם מתו.
ויקטור כותב עשרות הספדים בידיעה שהטקסטים פרי עטו ימתינו בסבלנות במגירה, אך לאחר תקופה, האנשים שהוא מספיד בכישרון רב מתחילים למות אחד אחרי השני. התעלומה הולכת ומתעצמת ומגיעה לשיאה כשהוא מגלה שהעורך הראשי שכר מישהו אחר לכתוב את ההספד שלו עצמו! זהו ספר על הכחשה מוסרית מפחידה, בעולם מעורפל וחסר תקנה. מציאות שכופה את כלליה על הגיבור ללא אפשרות מצדו לאתגר אותה או למרוד כנגדה. צייתנות וקונפורמיזם מוליכים את ויקטור לסוף "שמח" שבו הפקיד האפור והצייתן הוא שזוכה להימלט בסוף, בתוך סדרת הרציחות וההיעלמויות של האנשים. סוף שמחדד עוד יותר את השאלות המוסריות והקיומיות העומדות בלב הספר.
עלא חליחל הוא סופר, מחזאי ועיתונאי ישראלי. ספרו "להתראות עכו" , המתרחש בזמן המצור של נפוליאון בארץ ישראל, הופיע ברשימת המועמדים הקצרה לפרס ספיר האחרון. השופטים שיבחו את הרומן, ה"מעניק תמונה מורכבת של קיום רב תרבותי ורב לשוני".
"המוות והפינגווין", אנדריי קורקוב, מרוסית: פיודור מקרוב, כנרת, 224 עמודים
 |
אני רוצה להמליץ על הספר "מכתבים - גוסטב פלובר", בהוצאת ידיעות אחרונות ובתרגומו היפה של דורי פרנס. זוהי אסופת מכתבים שכתב הסופר במהלך השנים לנמענים שונים: אנשי ספרות, ידידים, קרובי משפחה, וכן לאהובתו לואיז קולה. אני מוצא שאני שב אל הספר הזה שוב ושוב ותמיד מוצא בו דברים שמדברים ללבי, הן בנוגע לכתיבה והן בנוגע לחיים עצמם. בעינעי זהו ספר חובה עבור כל אדם כותב. פלובר מתאר את המאבקים הסיזיפיים שלו מול הכתיבה. מן המכתבים עולה דמות של סופר קפדן, המנסה להגיע לתיאור המדויק ביותר של הדברים. אבל המכתבים עצמם דווקא משולחי רסן, חופשיים, פראיים, מלאי רגש ולהט, תשוקה וארוס. פלובר כועס, מגדף, אבל גם אוהב, חושק, ומעודד. ועם זאת, אין מדובר בהשתפכות נפש מבולבלת ונסערת. גם בתוך להט המכתבים הזה כל משפט מלוטש כיהלום וכל פסקה ראויה לציטוט.
אצטט רק אחת מהן: "יש בי גועל עמוק מן העיתון, אני מתכוון מן החולף, מן הרגעי, מכל מה שחשוב היום ולא יהיה מחר. זה איננו חוסר רגישות. אני פשוט מזדהה לא פחות, ואולי אף יותר, עם סבלותיהם האבודים של המתים שאיש אינו חושב עוד על אודותם כיום - כל הזעקות שפלטו שאינן נשמעות עוד. אינני חש רחמים רבים יותר לגורלו של מעמד הפועלים העכשווי מאשר לזה של העבדים העתיקים שסובבו את אבני הריחיים. אינני מודרני יותר מכפי שאני עתיק. לא צרפתי יותר מסיני. ומושג ארץ המולדת - הווה אומר החובה לחיות על פיסת אדמה הצבועה באדום או כחול על המפה, ולתעב את הפיסות האחרות הצבועות בירוק או שחור - תמיד נראה בעיני צר, מוגבל ומטומטם להחריד. אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל כמו לאדם. אני בן עמו של כל מי שמאכלס את המלון הגדול והמרוהט שנקרא היקום... השירה היא צמח בר. היא גדלה במקום שאיש לא זרע אותה. המשורר הוא פשוט הבוטנאי הסבלני המעפיל על הרים כדי ללקט אותה".
המשורר אלי אליהו, זוכה פרס שרת התרבות לספר ביכורים ופרס היצירה לסופרים עבריים, זכה השנה בפרס ברנר לשירה על ספרו "אגרת אל הילדים". חלק מהשירים המופיעים בספר הולחנו על ידי דודו טסה, ויצאו באלבום הנושא את אותו השם.
"מכתבים", גוסטב פלובר, תרגום: דורי פרנס, ידיעות ספרים, 575 עמודים
הספר שהכי ריגש אותי הוא חכמת הבייגלה של אילן הייטנר. קודם כל, זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בן אדם שפשוט מדבר. שלא מתפלסף, ולא שומר על כללים של מסגרת או חוקי הספרות, או על איזשהו מבנה קיים. בקיצור, הבן אדם לא מילא אחר ההוראות, ולא עשה את הדברים "לפי הספר". ומה שהכי ריגש אותי זה הסיפור שמאחורי. זה היה הספר הראשון של אילן הייטנר, והוא נתן אותו לחברים ולהורים שלו כשהוא התלבט אם לעזוב את ההייטק. כולם אמרו לו שזה לא טוב, ושעדיף שיוותר ושיירד מזה. עד כדי כך זה היה נראה גרוע לאנשים, שאף הוצאת ספרים לא הסכימה להוציא אותו. אז הוא הלך להוציא אותו בהוצאה עצמית, ואת התוצאה כולנו ראינו בסוף. זה סיפור גבורה אמיתי, של בן אדם שהחליט להתעלם לגמרי מכל רעשי הרקע סביבו והלך על מה שהוא האמין בו עד הסוף.
גדי וילצ'רסקי (עידן מור) הוא קומיקאי ושחקן ישראלי, הפועל גם למען לגליזציה של קנאביס. בשנה האחרונה התמודד ברשימת "זהות" לכנסת (לאחר מכן סיפר ל-ynet על הסתייגותו מחלקים מרכזיים במצע המפלגה) והשתתף בכתיבת הסרט "בזמק", שבו גם גילם את הדמות הראשית.
"חכמת הבייגלה", אילן הייטנר, מודן, 158 עמודים
