היצירה הכי יומרנית של נטפליקס: ראינו את הסרט החדש והמדובר של סקורסזה
דרמת הפשע "האירי" מציגה איחוד נדיר ונוסטלגי בין רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וג'ו פשי ומשתמשת בטכנולוגיה פורצת דרך. אבל האם נטפליקס תוכל לנצח את האולפנים הגדולים בדרך לאוסקר עם סרט שנמשך שלוש שעות וחצי, ועוסק במאבקים בין גברים לבנים?
הציפייה הארוכה לקראת בכורת סרטו החדש של מרטין סקורסזה, "האירי" (The Irishman), הגיעה לסיומה עם חווית צפייה ארוכה של שלוש וחצי שעות, בפתיחת פסטיבל הקולנוע ניו יורק (NYFF) בסוף השבוע. הבמאי הנערץ הציג את דרמת הפשע שבה התאחד שוב עם שניים משותפיו הוותיקים ליצירה - השחקן רוברט דה נירו וג'ו פשי ("החברה הטובים", "השור הזועם", "קזינו"), ושיתף פעולה לראשונה אי פעם עם אל פצ'ינו.
האיחוד הזה של מועדון גיל הזהב של הקולנוע האמריקני, ובכזה מעמד, משך את מירב תשומת הלב של באי הפסטיבל היוקרתי, שהסכימו לשלם כמאה דולר לכרטיס להקרנת הבכורה, וגם את זו של הקהל הרחב, שמצפה ליציאת הסרט לאקרנים בארצות הברית בתחילת נובמבר ושבהמשך יהיה זמין לצפייה בנטפליקס (27.11).
הקוורטט המרשים של הבמאי ושלושת השחקנים גדולי הדור מהווה נקודת ציון מרגשת בתולדות הקולנוע, מפגש חד פעמי ונדיר שכואב לחתום אותו ולהיפרד ממשתתפיו. כשמנסים להבין מדוע סקורסזה לא מצליח למצות את העלילה על פני פחות מ-209 דקות, זו סיבה מתקבלת על הדעת. אבל לא רק הנוסטלגיה ההוליוודית הופכת את "האירי" לאירוע משמעותי, אלא גם החידושים הטכנולוגיים פורצי הדרך ששולבו בהפקה. באמצעות מצלמות משוכללות מתוצרת ILM מבית לוקאספילם, עברו דה נירו, פצ'ינו, פשי ואחרים תהליך של אנטי-אייג'ינג ("הצערה") אשר איפשר להם להיראות צעירים יותר בכמה מחלקי העלילה, הנפרשת על פני כחמישה עשורים. זאת מבלי שנאלצו לעטות על עצמם חיישני תנועה כאלה או אחרים על רקע מסך ירוק כפי שנהוג בימים אלה בלהיטים מהזן של גיבורי על ומדע ובדיוני. בניגוד לשוברי הקופות הרעשניים הללו, את הפרויקט היומרני הזה אף אולפן לא הסכים לאמץ, מלבד נטפליקס.
את ההשקעה האדירה של ענקית התוכן ב"האירי", שמוערכת ביותר מ-150 מיליון דולר, אפשר לייחס לתשוקה הבלתי מרוסנת של ראשיה לזכייה באוסקר. רגע לפני שהאולפנים הגדולים של הוליווד פולשים לטריטוריית הסטרימינג ומנתצים את המונופול שלה, נטפליקס חייבת להוכיח את עצמה ככוח משמעותי שיש להתחשב בו, בתעשיית הקולנוע האמריקנית שממשיכה להתכחש אליה בינתיים. בשנה שעברה היא ניסתה לכבוש את היעד ולהשיג פסלון מוזהב ראשון עם הדרמה האישית, הצנועה והמעודנת של אלפונסו קוארון "רומא", אך הסרט לא הצליח לפרוץ המחסום התודעתי של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע, שאומנם פירגנו ליוצר המקסיקני את פרס הבימוי, אך נרתעו מללכת עד הסוף ולהעניק ליצירתו את תואר הסרט הטוב ביותר. אפשר לשער שהרתיעה של רבים כל כך בהוליווד ממהפכת הסטרימינג הביאה לתוצאה מרה זו מבחינת נטפליקס.
השנה נטפליקס עושה מהלך נוסף בכיוון האוסקר, עם אסטרטגיה שונה לחלוטין, ו"האירי" הוא הפרויקט היומרני והרהבתני ביותר שלה עד כה. מה שהתחיל לפני כעשור כרעיון של דה נירו ושותפתו ליצירה ג'יין רוזנטל, בעקבות המלצת קריאה מנשיא אולפני פרמאונט לשעבר בראד גריי המנוח, הפך לעיבוד רב תקציב לספרו של צ'ארלס ברנדט I Heard You Paint Houses. הרומן מגולל את וידויו של פרנק שירן, איש מפתח בארגון פשע איטלקי מפילדלפיה, שהטיל מורא על החוף המזרחי של ארצות הברית. סקורסזה חובב סרטי המאפיה אימץ את הסיפור בחפץ לב, ובאופן טבעי נענה להזמנה של דה נירו להוביל את הצילומים. התסריטאי זוכה האוסקר סטיבן זליאן ("רשימת שינדלר") שעבד עם הבמאי על "כנופיות ניו יורק" מ-2002 הצטרף גם הוא להפקה, ומשם נפרצה הדרך ליוזמה היומרנית. אלא שזו לא יכלה לצאת לדרך עד שקיבלה אור ירוק מראש חטיבת התוכן של נטפליקס, טד סרנדוס.
מהפכה דיגיטלית בכיכובם של גברים לבנים
העלילה נמסרת מנקודת מבטו האישית של העבריין פרנק שירן, שכונה "האירי" על ידי המאפיונרים האיטלקים שהעסיקו אותו, והסרט למעשה מבקש לגולל את ההיסטוריה של ארצות הברית לאורך המחצית השניה של המאה ה-20 כפי שהיא משתקפת בעיניים מושחתות. מדובר בזווית עילית של העולם התחתון, ודרכה אנו מתבוננים בחברה האמריקנית על המגמות הפוליטיות שעברו עליה ממלחמת העולם השנייה, דרך רצח קנדי ופרשת ווטרגייט ובעיקר על היחסים השנויים במחלוקת בין ארגוני פשע לארגוני עובדים ומה שביניהם. באופן ממוקד יותר מעלה סקורסזה מן האוב את דמותו של ג'ימי הופה, שהיה אחד מהאנשים החזקים ביותר באותה תקופה. הוא עורך לנו היכרות מחודשת עם מנהיג העובדים שנשכח מאז ימי הזוהר שלו בשנות ה-60, ומספר את סיפור עלייתו ונפילתו והיעלמותו דרך יחסיו הקרובים עם שירן, שצוות אליו לבקשתו ובהמלצת מקרוביו המפוקפקים.
מנהיג העובדים רב העוצמה, אותו מגלם פצ'ינו בהופעה האמינה והמשכנעת ביותר בסרט, הוא הדמות המרתקת ביותר ב"האירי". מדובר בדמות שנויה במחלוקת שהייתה מחוברת למקורות הכוח בממשל האמריקני ונציגיו בעלי הצווארון הלבן, וכן בקרב ציבור הפועלים בעלי הצווארון הכחול. את מאבקיו הפוליטיים הוא מנהל בשיתוף אנשי המאפיה הסיציליאנית בפילדלפיה בעלי הצווארון האדום המדמם. איתם ובלעדיהם הוא עובר שינויים מרחיקי לכת. הוא מתמלא בשיכרון כוח בגיבוי העובדים, מכריז מלחמה נגד ג'ון פ' קנדי ואחיו התובע הכללי רוברט קנדי, ואז מתרסק כשהוא מסרב להכיר באובדן האחיזה בארגון שלו הנתלש מידיו עם הרשעתו במעילת כספי הפנסיה עליהם הופקד. הוא נרגש, מלא תשוקה וגאווה, והוא נשאר כזה גם כשכל בני הברית שלו נוטשים אותו והוא נשאר לבד, כשרק פרנק שירן לצדו. איש אמונו שבסופו של דבר הביא למפלתו הגורלית. הופה הוכרז כנעדר ב-1975 וגופתו לא נמצא מעולם.
הופה של פצ'ינו היא הדמות הכריזמטית והמעניינת ביותר ב"האירי", אבל כפי שמורה שמו של הסרט, הוא אינו הגיבור הראשי. דווקא דמותו המרכזית של שירן היא נקודת תורפה בסיפור כולו, המוצג כאמור מנקודת מבטו. הבעיה אינה נובעת מאותם רגעים בהם אנחנו לומדים להכיר את הבריון האירי בשנות השלושים לחייו, כשהוא מגולם על ידי דה נירו אחרי מתיחת הפנים הדיגיטלית שעבר. משהו בניתוח הפלסטי הזה לא עובד, החולה חי אבל הפרצוף שלו מת - אבל זוהי החלקת הפנים הפנימית שעובר שירן שפוגמת בסיפור. הדמות שלו שטוחה, נגררת ומקבלת מרות. הוא נשמע להוראותיו של הבוס ראסל בופאלינו (ג'ו פשי) שלוקח עליו חסות כפי שהוא נשמע לבוס ג'ימי הופה שבוחר בו כיד ימינו. כשצץ משבר בינהם לקראת סוף הסרט, ובעקבותיו נכפית על הגיבור התלבטות מוסרית טורדת מצפון, היא נפתרת ללא עיבוד מעמיק או מטלטל במיוחד, מה שמותיר את היצירה המתמשכת לא ממצה.
דרך סיפורו האישי של שירן, שהתחיל את דרכו כנהג משאית קירור בפילדלפיה, וגויס על ידי המאפיה האיטלקית המקומית כגובה חובות ומתנקש להשכיר, סקורסזה מציג בפנינו בפירוט רב ובאופן מהודק את מורשת הקרב המפוארת של ארגון הפשע ששלט באיזור ביד רמה. הבוס הגדול אנג'לו ברוני (הארווי קייטל בתפקיד קטן יחסית אך מלא נוכחות), פליקס דיטוליו (בובי קנבאלה), טוני סלרנו (דומיניק לומברדוזי), טוני פרובנזאנו (סטיבן גרהאם) ואפילו דני אבסקר הישראלי שצץ על המסך לחצי דקה, מהדהדים יצירות עבר אהובות של הבמאי. שירן, שכפי שאפשר להבין נבדל מחבריו האיטלקים בהיותו בעל שורשים איריים, מתבונן על ההתרחשויות מבפנים דרך נקודת מבט של זר. הקרבה היחידה שלו היא לראסל בופאלינו, בגילומו השקט והבוטח של פשי בהופעה ראשונה על המסך מאז 2010 (ב"חוות האהבה" של טיילור הקפורד) הוא על תקן הסנדק, האב הרוחני שלו.
שטחיות דמותו של שירן נובעת גם מכך שמשפחת הפשע מוצגת כמשפחה הגרעינית שלו, הסביבה הטבעית. אומנם כבר בתחילת הסרט אנחנו יודעים ששירן נשוי, ובהמשך אנחנו מגלים שבצעירותו הייתה לו אישה קודמת, שהיא אם שלוש בנותיו, אולם ההשפעה של הדמויות הנשיות הללו על חייו כפי שהם נפרשים על המסך מזערית. למעשה, כל הנשים ב"האירי" נטולות נוכחות לחלוטין. לא משנה אם הן רעיות, מאהבות או בנות, הוראות הבימוי שנדרשו מהן מתמצות ב"תהיו יפות ותשתקו, ואם תרצו גם תעשנו". מדובר בסרט גברי לחלוטין ומאצ'ואיסטי, בו יחסים אינטימיים מבוססים על חברות ונאמנות זכרית, ובגידות הן עניין של הלשנה, סכין בגב או כדור בראש. אפילו אנה פקווין בתפקיד בתו של שירן, הבוחנת אותו מאז ילדותה במבט ביקורתי, מביעה את עצמה בעיקר דרך עיניה הזועמות וכמעט ולא אומרת מילה (להקרנת הבכורה, אגב, היא הגיעה שיכורה והתקשתה לצעוד ישר על הבמה).
אז האם "האירי" יצעיד את סקורסזה ונטפליקס לפריצת דרך מבטיחה בדרך לזכייה באוסקר ראשון לסרט הטוב ביותר? הבכורה בפסטיבל הקולנוע בניו יורק התניעה את הקמפיין לקראת הטקס ב-9 בפברואר 2020 ובינתיים הביקורות נלהבות, לבטח מצדם של מעריצי סקורסזה, דה נירו, פצ'ינו ופשי, שמתרפקים נוסטלגית על מפגש הפסגה הזה, שסביר להניח שייגע ללבם של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע. גם פריצת הדרך הטכנולוגית עשויה להחניף לכמה מחובבי הקידמה והחדשנות בתעשייה. אבל ברוח התקופה באמריקה העכשווית, סיפורים על גברים לבנים ורבי עוצמה אינם משתלבים בסדר היום של קהילת הקולנוענים בהוליווד החפצה בגיוון אתני ומגדרי, ומנגד היא נרתעת עדיין מנטפליקס ואיום הסטרימינג. כמה אירוני שהבמאי שמייצג יותר מכל את הקולנוע הקלאסי של המסך הגדול, יהיה זה שישלים את המהפך בשם פטרוניו החדשים. יש כאלה הרואים בהם עדיין סוג בריונים ערמומיים, כמו אלה ב"האירי".
