"אחרי החתונה": שתי כוכבות-על בסרט סתמי
בעולם אידיאלי מפגש הפסגה בין ג'וליאן מור למישל ויליאמס היה אמור להיות צפיית חובה. בפועל העיבוד המחודש לסרט מ-2006, הפך סיפור על אבהות למלודרמה נשית ואימהית צפויה ולא מספקת
בארט פרוינדליך הוא במאי בינוני שהתחתן ממש טוב. על הסט של סרטו הראשון "המיתוס של טביעות האצבע" (1997) החל להירקם קשר רומנטי בינו ובין מי שעתידה להפוך לאשתו - השחקנית עטורת השבחים ג'וליאן מור. מאז הוא ביים עוד שישה סרטים - כולל סרטו האחרון "אחרי החתונה" (After the Wedding) ובשלושה מהם מור שבה לשחק. סרטיו השיגו, לכל היותר, רווח מאוד צנוע בקופות אם לא הפסד כספי, ואף אחד מהם לא זכה להערכה ביקורתית, "אחרי החתונה" לא ישנה את המצב, ובצדק.
קשה שלא לתהות אם במאי אחר בעל רקורד כל כך לא מרשים היה זוכה לעוד ועוד הזדמנויות אלמלא אשתו המפרגנת. היא בוחרת לשחק בסרטיו בזמן שהיא יכולה להופיע בעוד סרט של אחד מבמאי השורה הראשונה של הוליווד. אולי היא מאמינה שהוא יכול להפוך לאיש מקצוע טוב יותר.
עלילת "אחרי החתונה" היא פלטפורמה מבטיחה ללא מעט סצנות של "משחק" מהסוג המזוהה עם הופעותיה של מור, כלומר, מרכיב דרמטי המזמן התפרקות נפשית ובכי. מול מור מופיעה שחקנית מוערכת נוספת - מישל ויליאמס. במצב אופטימלי מפגש הפסגה הזה היה מאפשר להן לאתגר זו את זו ולהפוך את הסרט לצפיית חובה עבור קהל המחפש בידור לאנשים בוגרים בבתי הקולנוע. לא כך הם הדברים.
זהו עיבוד לסרטה של הבמאית הדנית סוסנה בייר מ-2006. אלו שראו את המקור בוודאי זוכרים את התפניות המרובות שהופכות את אפשרות הדיון בעלילה למוגבלת ביותר. השינוי המהותי ביחס למקור הוא בהחלפת המין של שתי הדמויות הגבריות הראשיות לשתי נשים. בחירה זו מקרבת את הסרט למחוזות המלודרמטיים המסורתיים, אך התסריט והבימוי של פרוינדליך לא משכילים לנתב את שתי השחקניות המוכשרות להופעות משחק משמעותיות.
איזבל (וויליאמס) היא אמריקנית המנהלת בית יתומים בכלכותה שבהודו. הפתיחה מוקדשת לשגרת ההתמסרות ההרמונית שלה לטיפול בילדים, ובמיוחד בילד הודי קטן, שובב, חולמני ויפה עיניים בשם ג'אי (ויר פצ'יסיה) שאליו היא קשורה. ללא תרומות נוספות גורל בית היתומים אינו וודאי. למרבה המזל מגיעה מארצות הברית הצעה לתרומה, אך קבלתה מותנה בכך שאיזבל תחזור לאמריקה ותפגוש את מי שעומדת מאחוריה.
מסתבר שזו מו"לית מגזין מצליחה בשם תרזה (מור) שמתחת למניעיה ההומניטריים מסתתרת כוונה רבת משמעות. היא דואגת לאירוח של איזבל במלון פאר, ובמקביל מזמינה אותה לבוא לחתונה בתה גרייס (אבי קווין) שעומדת להתקיים בסוף השבוע הקרוב. תרזה חיה באחוזה מרשימה עם בעלה הפסל אוסקר (בילי קרודופ), ועל פניו חייהם הם מודל של שלווה והרמוניה של "אנשים עשירים" - וכפי שמבקרי קולנוע אמריקנים נוטים כיום להוסיף בנזיפה - "ולבנים". אבל יש סודות מתחת לפני השטח.
פרוינדליך שומר על מתכונת הגילויים שהייתה בסרט של ביר, אך, כאמור, מחליף את דמויות הגברים בנשים. אופיים של המניעים המתגלים לפעולת הדמויות היה הגיוני יותר בהקשר של גברים, והופך למאולץ ואפילו לקוי, כשמדובר בדמויות נשיות. הבחירות שהן ביצעו בעבר, ואי היכולת לדעת קודם את הדבר שמתגלה במהלך הסרט. הפתרונות של התסריט לא ממש משכנעים.
מור נדרשת להופעה אופיינית לתפקידיה הבולטים. אשת העסקים המצליחה בעלת החיים המושלמים, שכמה סודות אודות חייה נחשפים בהדרגה עד לרגע הקריסה. זה נבנה בסדרה של סצנות - עם איזבל, עם הבעל ועם הבת, עד קרשנדו רגשי שאמור להשאיר את האולם כולו עם עיניים דומעות. בפועל זה לא עובד. כל גילוי מוביל לסדרה של סצנות שלא מצליחות לחרוג מפונקציונליות של סרט טלוויזיה.
הדמות של ויליאמס כתובה ומשוחקת באופן מאופק יותר, אך גם קצת מונוטוני. אין טענות לגביה. את שלה היא עשתה השנה ב"פוסי/ורדון" המיני סדרה של FX שהדגימה היטב את טווח כישוריה. ובין שתי הדמויות הנשיות נמצאת הבת גרייס (השם הפחות מקרי בקלישאות כתיבה של תסריט אמריקני), פוזיציה מאתגרת למדי לשחקנית הצעירה אבי קווין היוצאת ממנה בכבוד. מבין ארבעת הדמויות המרכזיות דמות הבעל אוסקר בגילומו של קרודופ נותרת הפחות מפותחת. זהו סרט על אימהות, קרבה, הקרבה ותחושות אשם נשיים, אבל הוא נבנה מחדש, ובאופן שאינו לגמרי מספק, על המקור שעסק באבות.
