טוני רובינס בישראל: שני מטר של כריזמה וסיסמאות בנאליות
"האם החיים לא קצרים מדי כדי לסבול?", שאל קואוצ'ר-העל לצלילי מוזיקת כינורות גרוטסקית, וגרם לרבים בקהל למחות דמעה. ללא ספק, מדובר באיש שיווק מבריק, אבל מה לגבי האמירות הבנאליות? כתבתנו השתתפה בחגיגה המטורפת של טוני רובינס בישראל, חזתה בקסם, אבל לא השתכנעה
"איי!" צעקה רמה נשמעת מכיוון היכל מנורה מבטחים. אין סיבה להילחץ, אף אחד לא נפגע. בסך הכל טוני רובינס שאל שאלה על החיים: "מכירים את התחושה כשממש התגאיתם בעצמכם על משהו?" - וביקש: מי שמבין על מה אני מדבר - "Say I", תוך שהוא מרים את ידו. 10,000 פיות הסכימו בקול, 10,000 ידיים הורמו. לאורך המפגש בן ארבע השעות שקיים בישראל, הוא חזר על הטכניקה הזו עשרות פעמים, שומר על הקהל עירני ומעורב, מגויס כולו לטקס המשיחי המונהג בידי איש מתחת לכובע קסקט, שני מטר של כריזמה שזופה.
"איי לאב יו", קראה אישה מהקהל לעבר קואוצ'ר-העל, והעניקה לו במתנה חבילה קטנה. הוא שלשל אותה לכיסו והודה לה, והיא הביטה בו בעיניים מצועפות. הוא מתהלך בין השורות, עטוף במבטי הערצה שכוכבי רוק היו מתקנאים בהם. נראה שכל גבר ואישה בקהל מייחלים שיידבק בהם קצת טוני-רובינזם. מעניין אם הוא מזיע לפעמים, או מפספס על האסלה כשהוא משתין. או סתם מתבאס ממזג האוויר. מה שבטוח, הון עצמי שנאמד ב-500 מיליון דולר הוא תמריץ לא רע להמשיך ולשפר את המכונה המשומנת הקרויה רובינס, ללא ספק - האיש מעורר השראה, או קנאה, פוטייטו פוטאטו.
מן הרגע הראשון עפו שם ניצוצות. רובינס פועל על שיטה פשוטה: עוררות גופנית. לא באנו לכאן לשבת ולהקשיב כמו בבית הספר, אמר בהתחלה, וקיים - לאורך כל ההרצאה מדי כמה דקות הורה לקהל לעמוד על הרגליים ולנער את הגוף, לקפוץ ולצעוק. "השימוש בתנועה יוצר רגש" (באנגלית זה יותר טוב: Emotion-Motion), הכריז. ההיגיון: גוף ונפש אחד המה, ועל כן אם נשנה את המצב הפיזי שלנו, נעלה את רמות האדרנלין על ידי קפיצה במקום שלוחת רסן ריקוד ללא מעצורים - גם המחשבה תהיה צלולה יותר, המוטיבציה ותחושת המסוגלות יעלו. זו בסך הכל כימיה, ולציוויו של רובינס, אפשר ממש לראות מטח של כדורי דופמין נורים לתקרה, צוהלים ועליזים.
נראה שהקהל מלא באנשים שבאו בדיוק לשם המטרה הזו, בלי מבוכה או פחד ממה יחשבו - רובינס מורה "קפצו!" והקהל באקסטזה. וכן, כשמחיר הכרטיס הוא 5,000-1,000 שקלים, כדאי מאוד לסחוט את כל המיץ מהפרי העסיסי הזה (אגב, רבים מאלה ששילמו מראש עבור אוזניות עם תרגום סימולטני לא קיבלו אותן - ארגון לקוי של ההפקה שלבטח פגם בחוויה למי שלא שולט באנגלית). אבל היה שם יותר מזה. חבורה גדולה של אנשים בוגרים, שבאמת באו ללמוד, לקבל מוטיבציה, לגלות דבר חדש, ליהנות. זה דורש מידה של פתיחות ואומץ, הסרת מגננות ומחסומים. וזה לא קל. כשרובינס מורה: "עכשיו תחגגו בלי סיבה כמו ילדים!" - אני מוצאת שקשה מאוד לעשות את זה. הילדה שבי רצתה הביתה, ועד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להסיר את השיריון. איש צוות הבחין בכך, והורה לי "תשתחררי, תורידי את היד הסקפטית שלך מהמותן", הציג את עצמו ונתן לי חיבוק. בתוך ההקשר זה אפילו נראה לגיטימי.
אין מקום לציניות אצל רובינס. הגם שמאוד-מאוד-מאוד מפתה לשלוף אותה. למשל, כשפעמים רבות מדי הוא מבקש מהקהל לפנות אל הפרטנר שליד ולנסות לשכנע אותו בדבר מה - לעשות זאת פעם אחת כששפת הגוף משדרת חוסר ביטחון, ופעם אחרת - באסרטיביות - קשה שלא להיזרק היישר אל שיעורי התיאטרון בתיכון. מצד שני, כשכל כך הרבה אנשים מסביב נכנסים לתפקיד בטוטאליות כזו, ההרגשה היא שההפסד הוא כולו של הציניקן. או הציניקנית במקרה הזה.
תמהיל הקהל נראה די ברור: לא מדובר בתימהונים שמחפשים שימכרו להם משהו בשיטת הפירמידה. אלא בחבורה די סגורה על עצמה - של בעלי עסקים שרוצים לחדד את חושי ההצלחה, סטארטפיסטים שמחפשים זריקת מוטיבציה בואכה בוגרי-הבינתחומי, ואפילו שרי אריסון כיכבה לא פעם על המסכים. אם מרחיקים רגע את הפריים - התמונה לא שונה בהרבה משמחות כאלה ואחרות של חסידים, שקופצים בהתלהבות כשפניהם מופנות אל האדמו"ר שבמרכז. תחושת האדיקות ששררה באוויר העלתה גם היא קונוטציה דתית, אקסטטית. אנשים צרחו משמחה, לעתים בכו. יש בהוויי הזה משהו שאינו תואם את החספוס הישראלי הרגיל, יותר אופייני למנטליות האמריקנית המתקתקה שמוצאים בתוכניות אירוח.
השיא היה כשרובינס ביקש מכל אחד לחשוב על עניין לא פתור בחיים, להניח יד על הלב ולחוש את פעימותיו. אחר כך הורה להעלות סיטואציות מכוננות מהעבר - רגע להיות אסירי תודה עליו, רגע מרגש במיוחד, רגע של הצלחה גדולה - רובינס ביקש לשקוע בתמונות הללו, אחת אחרי השנייה, ובסוף, חזר לאותו עניין לא פתור, ושאל מי מהנוכחים הבין כעת מה עליו לעשות כדי לפתור אותו. רוב הידיים הורמו. תוצאה מרשימה ללא ספק, אך משאל קצר בסביבתי גילה זוג אחד שלא הקשיב בכלל למשימה, ועוד איש חביב אחר שהודה שמסקנתו מרחיקת הלכת היא: "שצריך עוד לחשוב איך פותרים את זה".
"האם החיים לא קצרים מדי כדי לסבול?", שאל רובינס לצלילי מוזיקת כינורות גרוטסקית. "תחליפו את הציפיות שלכם בהערכה של מה שיש", אמר בפעם אחרת. אם מנקים רגע את התפאורה, המוזיקה, הכריזמה - אפשר לייצר סטיקרים נהדרים לאוטו מהאמירות של רובינס, אבל התובנות כשלעצמן, יש להודות, די בנאליות.
רובינס מצטרף לשורה גדולה של סדנאות ניו אייג' כאלה ואחרות. הנהייה אחר מסגרת מפקסת ומכוונת בעולמנו רוויי הגירויים, היא מובנת. יש שימצאו אותה בדמות מדיטציה או ויפאסנה - פעילויות אינדבידואליות הקוראות לאדם להתבונן פנימה ולחפש עומק. רובינס לא מציע עומק, אלא אפקטיביות. ייתכן כי סדנה בת כמה ימים בהנחייתו כן הייתה מצליחה להותיר בי חותם, אך התהליך של התנתקות מהמצב התודעתי שהבאתי מהבית, נתינת האמון והסרת החסמים - היה בלתי אפשרי עבורי במסגרת זמן קצובה כזו, ובפורום המוני כל כך. כשעוד הדהדו בי קולותיהם של נציגי המכירות של קואוצ'רים כאלה ואחרים בכניסה - לא הצלחתי להתמקם בנינוחות בתוך ההמון, לצלוח ללא גלגול עיניים את משימת ה"כתבו שתי מטרות שתרצו להשיג בחיים, ומה מונע מכם להשיג אותם", להתעלות מעל ההרגשה שבסך הכל מדובר באיש שיווק מבריק ולקחת איתי תובנה חדשה הלאה.
זוגות העיניים הרבים שנצצו מהתרגשות בקהל לבטח יחלקו עלי, וגם ביל קלינטון, סרינה וויליאמס, אופרה ווינפרי, ליאונרדו דיקפריו ומיליוני אנשים ביותר מ-100 מדינות. וגם טוני רובינס עצמו, שברגעים אלה ודאי כבר עושה את דרכו לאתר נופש פרטי באיי פיג'י. הוא יכול להיות רגוע, בסופו של דבר, כולם כבר אמרו לו "איי!".
