לא לפספס: 10 המלצות לפסטיבל חיפה
הסרטים של גיא נתיב ועלמה הראל כבשו את אמריקה ובקרוב יוקרנו בפסטיבל חיפה. וגם - קולנוע סקנדינבי מקורי, זוועתון שנון ומבריק עם ג'סי אייזנברג והילדים של "אפ" כבר בני 63. המלצות צפייה לפסטיבל הצפוני
שנה לא פשוטה עברה על פסטיבל הסרטים חיפה, וזו הגיעה לכדי טלטלה לפני חודשיים עם התפטרותו של ירון כפתורי, מנכ"ל הסינמטק המקומי, המארח גם את חגיגת הקולנוע השנתית בפסגת הכרמל. למרות הקיצוצים בתקציב, התככים והמשברים, פסטיבל חיפה ה-35 ייצא לדרך כרגיל במוצאי שבת עם הקרנת "פורד נגד פרארי" של ג'יימס מנגולד בכיכובם של מאט דיימון וכריסטיאן בייל - סרט מירוצים מסוגנן מבית אולפני פוקס ההוליוודיים, שנבחר כסרט הפתיחה מבלי שהצוות האמנותי של הפסטיבל צפה בו מבעוד מועד. סימפטום נוסף לבעיות מאחורי הקלעים, שזולגות השנה לרוע המזל גם לקדמת הבמה ועל המסך.
למרות הקשיים, גם השנה יש הרבה מה לראות בפסטיבל חיפה, שנשען יותר מתמיד על סרטים מארצות הברית עם באזז אוסקר והברקות אינדי מסקרנות שעשויות לעורר הדים במיוחד בקרב הקהל הצעיר לו משוועים המארגנים. הנה כמה המלצות שבשבילן שווה לטפס כל הדרך עד לפסגת הכרמל, משם אפשר לראות את הנוף המרהיב של הנמל והים, וכן לצפות ביצירות מענגות, מאתגרות, מקוריות ומרגשות על המסך. באנגלית, רוסית, איסלנדית ואפילו עברית.
סקין
סוף-סוף הגיעה העת והקהל הישראלי יוכל להתרשם באופן אישי מסרטו המדובר של הבמאי גיא נתיב "סקין", אשר יצא לאקרנים בארצות הברית בקיץ האחרון. הפיצ'ר הראשון של נתיב בארצות הברית (להבדיל מסרטו הקצר זוכה האוסקר) הוא דרמה מחוספסת וגולמית על צעיר ניאו-נאצי (ג'יימי בל בהופעה נהדרת) שנחלץ מהציפורניים השורטות של מנהיגי כנופיית עליונות לבנה שאימצו אותו כילד (ורה פרמיגה וביל קמפ), ומוצא גאולה בזכות אהבתו לאישה (דניאל מקדונלד) שהעניקה לו משפחה חדשה ובחסות פעיל אנטי-פשיסטי ממוצא אפריקני (מייק קולטר). הסרט מבוסס על מקרה אמיתי, אולם הבמאי-תסריטאי הישראלי מעניק לו ממד אמנותי שופע דמיון שהופך את ההזדהות עם הבריון המנוול לאפשרית, ואף לנוגעת ללב, מנקודת מבט פנימית שחודרת מבעד לעור.
ילד דבש
כמו נתיב, גם עלמה הראל היא יוצרת ישראלית שחיה ופועלת בארצות הברית. בעבר הפיקה יצירות דוקומנטריות פיוטיות ("בומביי ביץ'"), אולם הפעם היא מוציאה תחת ידיה דרמה עלילתית המבוססת על חייו של השחקן שיה לה באף - איתו שיתפה פעולה בקליפ יפהיפה ללהקת סיגור רוס מ-2012. אז לה באף חשף את גופו לצלילי ההרכב האיסלנדי, ואילו הפעם הוא נחשף נפשית עם התסריט שכתב בעצמו בהשראת זכרונותיו כילד-שחקן בהוליווד. נואה ג'ופ מגלם נער שסובל מהתעללות אביו האלכוהוליסט והמעורער, ולוקאס הדג'ס מופיע בגרסתו הבוגרת וצרובת הטראומה מאותה תקופה. השניים נוכחים פה בשלבי חיים שונים ובעייתיים של לה באף, בעוד שהשחקן השנוי במחלוקת מופיע בתפקיד אביו. לעתים נדמה שמדובר בתוצר של תהליך טיפולי בעקבות התמוטטות העצבים שעבר לה באף, ועלמה הראל מוליכה אותו ואותנו לחוף מבטחים דרך ים גועש, שפל וגאות, ואינספור סצנות חזותיות יפהפיות.
חיים אחרים
לה באף מככב גם בדרמה הלבבית "חיים אחרים", או בשמה המקורי The Peanut Butter Falcon שהייתה לאחד מלהיטי האינדי המצליחים ביותר בארצות הברית השנה. אחרי שנגע ללבם של רבים בפסטיבל SXSW וזכה בפרס חביב הקהל, גרף הסרט 18.1 מיליון דולר בקופות - לא דבר של מה בכך בנוף הקולנוע העצמאי הדועך לאבדון. לצד לה באף, מופיעים דקוטה ג'ונסון, ג'ון הוקס, ברוס דרן, תומאס היידן צ'רץ', הראפר ילאווף והמתאבק ג'ייק דה סנייק רוברטס, אולם הכוכב הגדול ביותר של הסרט הוא זאק גוטסגן, צעיר אלמוני שסובל מתסמונת דאון. בהדרכת צמד הבמאים טיילר נילסון ומייק שוורץ, הוא מוביל את העלילה הלבבית המתפתחת כמו גרסה מעודכנת של סיפורי מארק טוויין, במרכזה חברות אמיצה בין שני גברים - האחד פגום פיזית, והשני נפשית. ביחד הם שורדים מסע מסוכן בים וביבשה וחולקים המון רגעי קסם. גוטסגן ולה באף הודו כי עברו תהליך דומה מאחורי הקלעים של ההפקה מעוררת ההשראה הזאת.
אמנות ההגנה העצמית
לאלו שביניכם שיכולים לשמור על עירנות בשעת לילה מאוחרת מומלץ במיוחד להתייצב לסרט "אמנות ההגנה העצמית" ששובצה במסגרת טירוף בחצות, על אף שאין מדובר בזוועתון ז'אנר מובהק. חווית הצפייה במותחן הקומי, המוזר והמבריק הזו מתגמלת מאוד, וסביר להניח שהוא יימצב את עצמו כאחד מהלהיטים המדוברים של הפסטיבל. העירנות נדרשת מכיוון שהבמאי והתסריטאי ריילי סטרנס חיבר דיאלוגים שנונים שיגרמו לכם להיקרע מצחוק בדיוק ברגעים שלא נעים. ג'סי אייזנברג מפליא בתור גבר שברירי שעובר תקיפה אקראית שמרסקת את גופו וכן את הבטחון העצמי שלו. הוא מחפש לעצמו חיזוקים בסביבה האורבנית המאיימת דרך חוג קראטה שמתגלה כמעין כת שסוגדת לזכריות תקיפה, ממושמעת ולעתים אלימה. ההתמסרות אין קץ שלו לאמנות הלחימה והריטואלים סביבה מועידה לו וגם לצופים אינספור רגעי הומור ציני מתוחכם וחד שלעתים דוקר ומדמם. לא לבעלי בטן חלשה, כן לבעלי מודעות רגישה.
יוצאים לגנוב סוסים
אחת הבשורות המשמחות ביותר שיצאה מחיפה השנה היא ביקורו של האנס פטר מולנד כאורח הפסטיבל. למרות שאין מדובר בידוען של ממש בקרב הקהל הישראלי, הבמאי הנורבגי הוותיק הוא גאון מבריק ומקורי, קול ייחודי שפועל כיום בקולנוע האירופי ולרוע המזל מתפתה לעתים לעבוד גם בארצות הברית. המותחן הקומי "בסדר ההיעלמות" בכיכובו של שחקן הבית שלו סטלן סקושגורד הוא יצירת מופת שבחיפה התבשמו בה לפני חמש שנים (לאחרונה ביים רימייק אמריקני פחות מוצלח עם ליאם ניסן), אבל מאחוריו סרטים נהדרים אחרים - מרירים, חדים ומצחיקים - כמו Zero Kelvin, "פדרסן: מורה בתיכון" ו"ג'נטלמן בנשמה". בסרטו החדש "יוצאים לגנוב סוסים" אפשר להבחין בצד עדין יותר, נטול ציניות, של מולנד. העיבוד שלו לספר מאת פר פטרסן מלווה גבר מזדקן (בגילומו של סקושגורד, אלא מי) שבוחר להתבודד בכפר בניסיון להתמודד עם טרגדיה משפחתית. מפגש עם דמות מהעבר מעלה זכרונות כואבים לא פחות מנעוריו.
יום לבן לבן
גם איסלנד, אומה זעירה עם אמנים גדולים, משתלבת היטב ברוח הצוננת והמקורית שמביא עמו הקולנוע הסקנדינבי. כמו ברוב רובם של ההפקות המצולמת באי הצפוני ומתעלמות לחלוטין מהסביבה האורבנית של רייקיאוויק, גם "יום לבן לבן" ממוקמת באיזור כפרי על רקע נופים מוריקים עוצרי נשימה. דווקא הסביבה הפסטורלית ומזג האוויר הקר מדגישים את סערת הרגשות המבעבעת בתוך הגיבור בגילומו של אינגוואר סיגורדסון הנפלא, שוטר מקומי אלמן טרי, אב אוהב וסב דואג לנכדתו החביבה המשרת במשטרה. הגילוי שאשתו המנוחה ניהלה רומן מחוץ לנישואיו מטריפה את דעתו, ממיסה את קרירותו ומפרקת את הריסון הטבעי שלו שמתפרץ כפיצוץ מבוקר בדרמה המדודה, הרגישה והמשעשעת לעתים של הילנור פלמסון.
ג'ירפה
השנה פסטיבל חיפה מספק הצצה מיוחדת לקולנוע רוסי חדש, על רקע ההשחתה שהוא עובר בשנים האחרונות תחת השתלטנות הכוחנית של משטר פוטין מחד, וההתמסרות של המשקיעים המקומיים בהפקות גרנדיוזיות שמחקות גיבורי-על הוליוודיים ומפמפמות את הגאווה הלאומית בשדה הקרב או במגרש הספורט (שוברי הקופות המקומיים הגדולים הם סרטי ספורט). ובכל זאת יש יוצרים רוסים שממשיכים את המורשת של מאסטרים כמו אנדריי טרקובסקי וסרגיי אייזנשטיין. אנדריי זביאגינצב, שהתארח בחיפה ב-2014 עם "לוויתן", עושה זאת כנגד כל הסיכויים. נטליה משצ'נינובה (שתציג בחיפה את "לב העולם") ויורי ביקוב ("המפעל") שואבים ממנו עידוד בימים טרופים אלו.
מי שמספק תקווה גדולה לקולנוע הרוסי הוא נציג הדור הצעיר קנטמיר בלגוב, בן 28 בסך הכל שפרץ לפני שלוש שנים בקאן כבן חסותו האלמוני של אלכסנדר סוקורוב (מאסטר רוסי נוסף) עם בכורת הבימוי המכבידה והנועזת שלו "קירבה" על משפחה יהודית בקווקאז. בדרמה התקופתית "ג'ירפה" (Beanpole), ששובץ גם הוא במסגרת מבט מסוים בריביירה הצרפתית, הבמאי הקברדיאני מעודן יותר וגולמי פחות, אולם הכשרון האדיר שלו ממשיך לפרוץ החוצה בתנופה מרשימה כשהוא מספר את סיפורן של שתי נשים בסנט פטרסבורג שאחרי מלחמת העולם השניה. שילוב הפנים והחוץ של החללים האישיים והציבוריים, כמו בין קלסטרופוביה לאגורופוביה, מקנים לסרט אווירה ייחודית משלו וטוענים בתוכו גם את שתי הגיבורות איה ומאשה במאבק שלהן ליצור חיים חדשים אחרי אלו שאבדו לפני ואחרי הרעב הגדול בעיר.
באקוראו
על אף ההסתערות של פסטיבל ירושלים על סרטי התוכנית הרשמית בקאן, הצליחו המתחרים בחיפה לשים ידם על אחת היצירות היותר מפתיעות ומקוריות שהוקרנו בריביירה הצרפתית השנה - "באקוראו" של קלבר מנדונשה פיליו הברזילאי ושותפו לבימוי ז'וליאנו דורנייש, ובהפקת סוניה בראגה שכיכבה בסרטו הקודם של פיליו "אקווריוס". מרחב ההתרחשות הוא כפר נידח בברזיל שמתעקש לשמור על המורשת השבטית והחיבור לאדמה, אלא שכוחות השוק והשלטון לוטשים עיניים והופכים את הסביבה הטבעית לשדה קטל בלוחמה משוכללת של שכירי חרב וכלי נשק מתוצרת אמריקה. "באקוראו", שזכה בפרס השופטים בקאן, מתחיל כסרט פסטורלי והופך למרצח דמים אלים שמלחים יחדיו באופן יצירתי קדמוניות קסומה עם קידמה רצחנית, כשברקע התבערה הפוליטית המאיימת בברזיל ובארצות הברית, וחורבן יערות האמזונס שבאה איתה.
מונוס
עוד יצירה מטלטלת ומדממת, ותמוהה אף יותר, שגם מגיעה מדרום אמריקה היא "מונוס" של אלחנדרו לנדס הקולומביאני שאפשר לראות בה שילוב של "בעל זבוב", ו"אפוקליפסה עכשיו" במליציית בני נוער באמצע הג'ונגל. אנחנו עושים היכרות עם ארגון צבאי מאורגן ונוקשה, מכוון אידיאולוגית ומובנה היררכית. הנערים מאמצים שגרת אימונים קשוחה במקום שהוא שום מקום ותחת פיקוח מפקדם הנערץ. אלא שסדרה של כשלים מביאים לפירורה של היחידה המגובשת והדינמיקה האישית שנאסרה לפני גולשת מעל לפני השטח כמאבק מלא תפניות של יצרים, תאוות כוח, בגידות, עימותים אלימים, והתעללויות. למרות הזוועות בסרט, הוא מיטיב להמחיש בעולמו ההזוי את התהליכים הסוציו-פוליטיים בחברה האנושית בהשראת הפילוסוף תומאס הובס או הבמאי ורנר הרצוג שלנדס כמעט ומתכתב ישירות עם סרטיו "אגירה, זעם האלים" ו"קוברה ורדה".
המגדלור
ייתכן שהסרט שיעורר את תשומת הלב הרבה בחיפה הוא "המגדלור", וזה רק מתבקש בהתחשב בבאזז העצום שהוא הביא איתו לקאן שם הוקרן בבכורה במסגרת שבועיים של במאים (וזכה בפרס המבקרים בדרך) ולאחרונה בפסטיבל טורונטו. מותחן האימה המסוגנן הזה מזקק חרדה קיומית של גברים (ווילם דפו ורוברט פטינסון) המוצבים כשומרי מגדלור באי בניו אינגלנד ומתמודדים עם המועקה של הבדידות והבידוד מחד, והדוחק של החיים אחד לצד השני. רוברט איגרס אחראי על יצירת האימה האמנותית הגותית הזו שהפיקה חברת A24 (חברת וריג'נסי של ארנון מילצ'ן השתתפה במימונו) אשר מטפחת אותו מאז סרטו הראשון "המכשפה" שעלילתו מתרחשת גם היא באותו איזור בצפון מזרח ארצות הברית. איגרס בן ה-36 נחשב כיום לאחד הבנים המועדפים של מעצמת האינדי הניו יורקית שרואה בו הבטחה לעתיד ביחד עם בני דורו ארי אסטר ("תורשתי") וטריי אדוארד שולטס ("גלים"). בחיפה תוכלו להתרשם מכשרונו כבר עכשיו.
63 אפ
ככל שמדובר בהיצע הסרטים התיעודיים בחיפה השנה, מוטב להפנות את המבט לתחרות הישראלית, שכן תוכנית הדוקו הבינלאומית דלה יחסית. ולמרות זאת קשה להתעלם מפרויקט "אפ" (UP) הנדיר, החד פעמי והמתמשך של הבמאי הבריטי מייקל אפטד שנמתח מאז שנות השישים ועד היום. מה שהתחיל כשיחה מצולמת עם קבוצה של 14 ילדים בני שבע במהלך ביקור בגן חיות ב-1964 הפך להיות סדרת סרטים המתחדשת בכל שבע שנים עם עדכון על החלומות, האהבות, ההצלחות והכשלונות של מושאי הפרויקט ככל שהם מתבגרים. אחרי שפגשנו את הילדים בגיל 14, 21, 28, 35, 42, 49, ו-56 מגיע הסרט השמיני בסרט "63 אפ" ובו אפטד משוחח עם הילדים שהפכו לנשים וגברים מזדקנים. מנקודת המבט שהשתנתה, התקוות העתידיות של פעם הפכו לזמן עבר ואיתו הרהורים על הגשמה, אכזבה, משפחה, חולי ומוות. אפטד בן ה-78 מאוד חסכני בצילומיו, ונותן למרואיינים לדבר תוך שהוא מעורר בהם ובעיקר בנו את ההתפכחות שגם ילדים מאירי עיניים ושובבים מזדקנים בסוף.
