בחצרו של המלך ארגמן: 50 שנה לאלבום המופת
בסוף שנות ה-60 ההיפים פרחו, הפצצה הגרעינית איימה על העולם, ולהקה אחת בשם קינג קרימזון שחררה את אלבום הבכורה שלה - פסקול מושלם לתקופה שבישר על הולדתו של ז'אנר חדש. 50 שנה חלפו מאז והוא עדיין מטלטל ביופיו
הוא נפתח ברעשים משונים: שאון של עיר? אוניות מלחמה? מפעל מרוחק? לא ברור. תוך 30 שניות בערך, תמונת האווירה המעורפלת דועכת ומתפוגגת, משאירה שקט מתוח שמתוכו תבקע אחת מפתיחות השירים הגדולות בהיסטוריה של הרוק. ברוכים הבאים לחצרו של מלך הארגמן, לעולמו המסויט של האדם הסכיזואידי. 50 שנה בדיוק חלפו מאז יצא האלבום הזה, אבל הפתיחה הזאת לא מפסיקה לטלטל בחדות ובאנרגיה שלה.
סוף שנות השישים, בארצות הברית ילדי הפרחים ממסטלים את האוויר באופטימיות לא מבוססת, אבל המעצמות ממשיכות להתחמש, המלחמה בווייטנאם מתארכת והחרדה האפוקליפטית והגרעינית גוברת. In The Court of the Crimson King, אלבום הבכורה של להקת קינג קרימזון הבריטית, הוא הפסקול המושלם לרגע רב הניגודים הזה.
ביולי 1969 קיבלה הלהקה הצעירה הזדמנות לחמם את הרולינג סטונס בהייד פארק מול מאות אלפים. הצלילים שנשמעו מהבמה לא השאירו מקום לספק: זוהי לידתה של יצירה מורכבת ועמוקה, רוויית ניגודים, עמוסת רעש ושקט, טירוף ורוגע, עשירה במוזיקליות מתפרצת שכמוה טרם נשמע. מטחים אימתניים של צלילים ומיד אחריהם מלודיות שקטות ומהפנטות ביופיין. כבר בשיר הראשון, 21st Century Schizoid Man, חזון עתידני מילולי מבעית מפנה מקום למבול של פראזות נגינה פרועות - אפשר היה לשמוע מבעד לרגעי השקט את הקהל של הייד פארק המום, למטח הזה איש לא ציפה.
כשלושה חודשים אחר כך, ב-10 באוקטובר 1969, נחת האלבום על מדפי חנויות התקליטים. מעטיפתו נשקפה הדמות שהפכה מאז לאייקון, פניה האקספרסיביות חרושות אימה ועצב, ממחיזות בשלמות את מה שהמוזיקה משדרת. הניגוד הזה - בין רגעי הרעש הקרקסיים והאפוקליפטיים לבין רגעי היופי העדינים והפואטיים - הוא לב האלבום. שילוב שיש בו משהו קיומי עמוק מאין כמוהו, כזה שקשה לנסח במילים.
על פני חמש רצועות בלבד, האלבום עובר מחזון עתידני מצמרר ("זרע מוות, תאוות בצע של אדם עיוור, משוררים גוועים מרעב, ילדים מדממים"), היישר למעיין יופי נצחי ב-I Talk to the Wind ומשם בחזרה לאפוקליפסיה מייאשת ב-Epitaph, ("בלבול - זה מה שייחרט על מצבתי, בעודי זוחל דרך נתיב סדוק ושבור"). מי שיאזין לאלבום בגרסתו בוויניל ייאלץ בשלב הזה לקום ולהפוך צד כדי לעבור ל-Moonchild - שיר אהבה שקט ומהמם ביופיו ולהגיע בסוף אל חצרו של המלך ארגמן בשיר הנושא הסוריאליסטי עם שירת המקהלה המונומנטלית.
קינג קרימזון של אלבום הבכורה היא להקה שהתקיימה רק בשנת 1969. ההרכב עבר אינספור גלגולים בהמשך, והמכנה המשותף לכולם הוא הגיטריסט רוברט פריפ. זמן לא רב אחר תום העבודה על אלבום הבכורה יתר החברים התפזרו לכיוונים שונים, משאירים את יצירת המופת הזאת כעדות חד פעמית לכוחו של ההרכב האנושי הספציפי בנקודת הזמן הזאת.
לצדו היה איאן מקדונלד בכלי הנשיפה ובמקלדות שהניח באלבום שכבות על גבי שכבות של מלוטרון, אותו סמפלר חדשני דאז שמוכר מפתיחת Strawberry Fields Forever של הביטלס, ומקבל באלבום הזה תפקיד תזמורתי סמיך ודרמטי מאי פעם. החלילים והקלרינטים של מקדונלד (שוב בשכבות על גבי שכבות) מניעים את האלבום מרגעים של תיאטרון אבסורד קרקסי וגרוטסקי אל פיסות מתוזמרות של מוזיקה מודרנית.
הזמר והבסיסט גרג לייק נע בין עדינות לבין דרמטיות וירטואוזית, בקולו הנפלא וגם בבס הרועם שלו. אך הכוח המניע העיקרי באלבום היו התופים של מייקל ג'יילז, שמצליחים לחלץ את הכלי הריתמי הזה מהעמדה הפונקציונלית שניתנת לו ברוב אלבומי הרוק אל מחוזות חדשים של נגינה מתפרצת, חושנית, כמעט מלודית. האלבום היה תקדימי גם משום שפיטר סיינפלד, התמלילן האחראי לכל הטקסטים באלבום נכלל בחבר להקה לכל דבר.
In The Court of the Crimson King נחשב לחלוץ, לאלבום שבישר את בואו של הרוק המתקדם. אך יש משהו בהגדרה הזאת שמצמצם את גדולתו; הרוק הפרוגרסיבי התקדם לאחר מכן למקומות שכלתניים יותר, מבוססי נגינה, בעוד שיצירת הביכורים של קרימזון היא רגשית ומרגשת, ואין בה רגע של תחכום מיותר, שאינו משרת בצורה מושלמת את המהות העמוקה של האלבום. בלבם של אינספור נגנים, זמרים וחובבי מוזיקה, מלך הארגמן ממשיך להדהד עד היום.
נדב הולנדר הוא מוזיקאי שמנהל אמנותית את מופעי המחווה לקינג קרימזון, שיזמה ומפיקה האוזן השלישית ושייערכו מחר ה-11 באוקטובר באוזןבר בתל אביב, ובהם יופיעו בין היתר אלון עדר, דני רובס, אלון לוטרינגר, ענת מושקובסקי, ג'וליאן שגרן ואחרים (כל הכרטיסים לשני המופעים אזלו).
לפנייה לכתב/ת 
