בתפקיד עצמה
יעל אבקסיס מסכמת שלושה עשורים על המסך, עוצרת בתחנות חייה ופותחת באומץ, בפעם הראשונה, את פצע התקיפה המינית שעברה. הריאיון המלא - היום ב"ידיעות אחרונות"
זאת משימה בלתי אפשרית לתאר את הקריירה של אבקסיס במשפט אחד. זה קשור גם בכמות האדירה של הפרויקטים שהשתתפה בהם, במנעד הרחב שלהם ובקפיצות שעשתה בין מסלולי הדוגמנות לשטיחים האדומים של פסטיבלי הקולנוע בעולם, אבל גם בטכניקה הדי מרשימה שפיתחה אבקסיס בדיאלוג שלה עם העולם: מתמסרת, אבל אף פעם לא עד הסוף. תיק הארכיון שלה בשלושת העשורים האחרונים מלמד על אישה שנכתבו עליה מיליוני שורות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שלא נכתב ביניהן. אבקסיס, גם אם לא באופן יזום, לא נתנה את כל כולה מעולם. שומרת, כמו שחקנית גדולה, על מידה נאה של מסתורין. פותחת את המעיל, אבל סוגרת אותו מיד. נותנת משהו, אבל משאירה הרבה לדמיון.
לפני 15 שנה הצטרפתי ל"רוח נשית", ממש בהקמתה. מדובר בעמותה שתומכת בנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית, כדי שלא יחזרו למסגרת המתעללת והמפרקת. הבנתי שממקום פריבילגי, כאמן, אני יכולה לשמש צינור. לקום ולזעוק את הזעקה של האילמים. של 250,000 נשים נפגעות אלימות. כל זעקה מגיעה גם ממקום אישי.
המהפכה הנשית היא גם היכולת שלנו לזעוק את הכאב שלנו, מתוך עוצמה. לדבר על ההטרדות שעברנו, הפגיעות המיניות, האלימות שחווינו ולא לפחד. הפגיעות האלה עמוקות ולוקח זמן להתמודד עם ההשלכות שלהן. אמא שלי סיפרה לי רק עכשיו שסבתא שלי הייתה אישה מוכה. התחתנה ארבע פעמים ועזבה ארבע פעמים בגלל גברים שהכו אותה. לקח לאמא שלי 50 שנה להגיד לי את זה.
כל ההתעוררות סביב MeToo#, היכולת להודות ש"גם אני" סבלתי, נפגעתי, נפצעתי, הדחקתי, היא תוצר של מציאות שבה לא היה עם מי לדבר. לא היה מי שיקשיב. לא במרחב המשפחתי האינטימי ולא במרחב החברתי. נשים זועקות עכשיו כי הן מבינות עד כמה הפגיעה שלהן הייתה עמוקה.
שנים הייתה בי הרבה סלחנות להטרדות כאלה או אחרות. שנים חוויתי את זה כחולשה גברית נורא גדולה. הרצון לדכא את האישה זה בעצם להנכיח את הכוח הפיזי. עוד לפני ההטרדות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו, אני מדברת איתך על אונס ועל "אני חזק, אני שם עליה את היד, אני כמעט רוצח אותה". זאת אומרת, זה ממש הנכחה של פיזיות, אם את לא תיתני לי, אגיע למקום העמוק שלך ואקח את זה בכוח. בשנים האחרונות אני נחשפת לטרור מיני, שומעת סיפורים כל כך קשים של אלימות מינית, גילוי עריות, שטילטלו את נפשי.
יש לי איזה זיכרון עמום, מגיל 19, עם גבר שהכרתי וסמכתי עליו, בן גילי. אני לא זוכרת כמעט כלום ממה שקרה שם. יש לי בלק־אאוט מוחלט, אבל אני יודעת להגיד שזה היה רגע אלים. הפעם הראשונה שדיברתי על זה הייתה במסגרת "רוח נשית". הייתה לנו ישיבה של העמותה, ודווקא שם פתאום זה צף. אני שנים בטיפולים פסיכולוגיים, בשיחות עם חברות, ומעולם לא פתחתי את זה. ודווקא שם, אמרתי: "אני זוכרת שעברתי מקרה אלים". אני מבינה למה קשה לי לפתוח זה. מבינה את האינסטינקטיביות הזאת לסגור את הזיכרון. פעם הייתי מתיישרת עם הקו הזה, "יש דברים שלא מוציאים החוצה". הבהיל אותי עד כמה זה חילחל אליי. לאור המקרים הקשים שנחשפתי אליהם, אני כן שמה את זה על השולחן ויכולה להגיד: גם אני עברתי חוויה קשה. קשה לי לפתוח את זה, אבל אני כן מבינה, מתוך המקום הפרטי שלי, למה אני מאמינה באופן מוחלט לנשים.
פגשתי את הגבר הזה פעם. זה לא היה מתוכנן, וברגע שקלטתי שזה הוא והסתכלתי עליו, נסגרה עליי דלת והיד שלי כמעט עפה. עברו יותר מ־30 שנה, ואני מברכת ואני מחבקת את הנשים. אחרי הרבה־הרבה שנים זה מתעורר אצלן, זה עדיין חי. אני חושבת שהצעד הגדול הזה שנשים מסוגלות היום לקום ולהגיד, הוטרדתי, נאנסתי, הוא רק הצעד הראשון.
אני שומעת לפעמים: "מה היא נזכרה עכשיו". אני לא מכירה בביטוי הזה. אתה יודע כמה נשים התלוננו במשך שנים? ובמקום להקשיב להן, סגרו עליהן את הדלת. היא נזכרה? סליחה, אולי רק עכשיו נזכרתם שנשים הן בני אדם?
הריאיון המלא - היום ב"ידיעות אחרונות"
