גיא נתיב: "זה כמו להיות שחקן ישראלי ב-NBA"
אחרי הזכייה באוסקר עם סרטו הקצר "סקין", גיא נתיב ממשיך לשחק במגרש של הגדולים ועדיין לא מעכל. "זה כמו רכבת הרים מטורפת", הוא אומר בפרימיירה בפסטיבל חיפה לרגל צאת סרטו החדש "סקין" - הפעם באורך מלא, ומספר על הקשיים ביצירת סרט בארצות הברית: "הפוליטיקלי קורקט מחליא אותי". ריאיון
זו הייתה שנה מופלאה ובלתי נתפסת עבור גיא נתיב, שזכה בפברואר האחרון באוסקר על סרטו הקצר "סקין". אולם אותו ניסוי קולנועי בן 20 דקות עליו קיבל הבמאי הישראלי את הפסלון המוזהב, היה בעצם תוצר לוואי של פרויקט שאפתני ונועז אף יותר - סרט באורך מלא, שלמרות שנושא את אותו השם, מבוסס על סיפור אחר לחלוטין.
"סקין" הארוך שהוקרן לראשונה אתמול (ב') בישראל במסגרת פסטיבל חיפה וייצא לבתי הקולנוע ברחבי הארץ בעוד שבוע וחצי, הוא דרמה נוקבת החוקרת את שורשי הגזענות האמריקנית והקרקע המזינה אותם בשנאה. נתיב בן ה-45 כתב את התסריט בהשראת כתבה שקרא על פעיל ניאו-נאצי בשם בריאן ווידנר, ובברכת הדרך של סבו ניצול השואה יצא לדרך פתלתלה ושאפתנית בארצות הברית בין חברות הפקה, סוכנים, ואנשי ממון בהוליווד. מסע מפרך שהסתיים ביצירה המטלטלת עליה הוא חתום.
"לעשות סרט ארוך זה יותר קשה ויותר מתגמל", הוא מודה בראיון ל-ynet. "זה להיכנס לבריכה של הגדולים, ואלו חוקי משחק אחרים. פתאום אתה מפרשית קטנה בים של לווייתנים. אתה מבין את הממדים של הסרטים האחרים וכמה אתה קטן. אתה יכול להיכנס לפסטיבלים, אבל אז אתה צריך לעלות לשלב הבא של ההפצה, וזו מלחמה חדשה. עכשיו כדי לעשות קולנוע כקולנוע אתה צריך להצדיק את זה. לא כל סרט טוב מצדיק הפצה בבתי הקולנוע". למרות האתגרים, "סקין" הושלם, הוצג בבכורה בפסטיבל טורונטו לפני שנה (וזכה בפרס איגוד המבקרים פיפרסקי), הוקרן בפסטיבל ברלין, ואף נרכש להפצה בארצות הברית על ידי חברת A24 הנחשבת למובילה כיום בנוף הקולנוע העצמאי האמריקני. זה לא היה קל בהתחשב בגיבור השנוי במחלוקת, אותו מגלם ג'יימי בל, שגדל והתחנך בחיקה של כנופיה שדגלה בעליונות הגזע הלבן. העלילה מלווה אותו בתהליך ההיחלצות שלו מסביבתו הטבעית בדרך לגאולה אותה מספקים לו אהובתו (דניאל מקדונלד) ופעיל חברתי אפריקני-אמריקני (מייק קולטר).
למרות הפסלון שמנצץ בביתו נתיב עדיין מתקשה להאמין כי הזכייה באוסקר עם "סקין" הקצר, והיציאה לאקרנים של "סקין" הארוך - הם חלק ממציאות חייו החדשה כקולנוען ישראלי בארצות הברית. "זה כמו רכבת הרים מטורפת שאתה לא יודע מה יבוא הלאה. אני עדיין בתוך זה. מעולם לא ציפיתי שזה יקרה. אני חושב שרק אחרי שאכנס לפרויקט הבא אוכל להסתכל אחורה ולהבין מה עברתי. כל אירוע שהוא קיצוני, אין לך מושג מתי תעכל את זה. לפעמים אני תופס את עצמי ושואל אם זה באמת קרה. מה שמחזיר אותך לשפיות זה שיש לך זוכה אחר עוד שנייה, ואז כבר יש שכבה של אבק מעליך, ואתה חייב להתעלות על זה ולהמשיך הלאה. מצד שני, למה שקרה יש השלכות. מפה והלאה זה יהיה הרבה יותר קל".
ואכן, בעוד "סקין" הארוך מוקרן ברחבי העולם, נתיב כבר מתכונן לכיבוש היעדים הבאים בארצות הברית ואלו נראים מבטיחים במיוחד. סרטו הבא "הרמוניה" שנכתב עם נועה ברמן הרצברג, יספר את סיפורה הבלתי ייאמן של סבתו שהצטרפה לכת נשית בווירג'יניה. הסרט יופק גם הוא על ידי אורן מוברמן, אולם הפעם התקציב יעמוד על יותר מעשרה מיליון דולר ויצולם בפילם 35 מ"מ - לא משהו שגרתי בעידן הדיגיטלי שלנו. בנוסף נתיב מפתח מיני-סדרה ביחד עם אשתו ושותפתו היצירתית ג'יימי ריי ניומן ובשילוב קשת אינטרנשיונל, שתעסוק בסיפורה של ג'ולי אן ג'ונסון, הפעלולנית הראשונה בהוליווד שורצת הגברים הטורפניים של שנות ה-60. פרויקט נוסף ומבטיח הוא סדרת טלוויזיה שתספר את הסיפור של "סקין" הארוך מנקודת מבטו של דריל למונט ג'נקינס, הפעיל החברתי האפריקני-אמריקני שעזר לווידנר להיחלץ מציפורני חבריו הניאו-נאצים. צ'דוויק בוזמן המוכר מתפקידו ככוכב "פנתר שחור" ישתלב בסדרה כמפיק שותף.
הפניה של נתיב לעשייה טלוויזיונית היא אולי מתבקשת בשינויים מרחיקי הלכת שעוברת תעשיית הקולנוע בעולם, אולם הוא עצמו עדיין שואף ליצור סרטים למסך הגדול: "אני חושב שהתעשייה האמריקנית בעצמה בבלבלות, בעיקר מפיקים, מפיצים ובמאים. אף אחד לא יודע מה יבוא בהמשך. מצד אחד הטלוויזיה אוכלת את הקולנוע, מצד שני יש רק שלושה סרטים עצמאיים שזכו להצלחה קופתית אמיתית השנה. אני חושב שבמאי אינדי מחשבים את מסלולם מחדש. לא כל סרט עם יו ג'קמן ואן הת'אוויי יכול להצליח, זה כבר לא משחק של שחקנים יותר. אז מה עכשיו? מה עושים? יכול להיות שיש במאים שאומרים לעצמם 'פאק איט, הספיק לי. אני אעשה סרטים לטלוויזיה'. זה גם בסדר. אבל יש גם כאלה שנאחזים בקרנות המזבח ואומרים אני אעשה קולנוע לקולנוע. התעשייה מבולבלת וזה מבלבל גם אותנו הבמאים קצת".
ואיפה אתה עומד בתוך הבלבול הזה?
"אני עדיין נלחם את המלחמה שאת הסרטים שלי יראו על מסך גדול. אני שואף לסדר גודל קולנועי, אבל זה לא מבטיח לך שום דבר. זה מעלה שאלות של מה זה סרט שמיועד לקולנוע ומה לטלוויזיה. אלו חוקי משחק חדשים שכל במאי עכשיו לומד אותם בארצות הברית. אני חושב ש'סקין' הוא תעודת יושר שלי לפני הקפיצה הגדולה הבאה. הייתי מעדיף שהוא יזכה ליותר מקום על המסך הגדול ("סקין" הופץ במקביל על ידי A24 בבתי הקולנוע בארצות הברית ובשירות VOD), כי הכוח של הסרט הוא על מסך גדול".
אילוץ נוסף איתו נתיב מתמודד, כמו רבים אחרים בתעשייה האמריקנית, הוא התקינות הפוליטית שמעדיפה להעניק ייצוג מלא ושיוויוני לאוכלוסיות מוחלשות לפי מפתח אתני ומגדרי - לא משהו שמקדם את חופש היצירה. "אני מרגיש את הפוליטיקלי קורקט וזה מחליא אותי כי זה תפס את הקיצוניות השנייה", אומר הבמאי, "אין ספק שכשאתה עושה סרט אירופאי אתה הרבה יותר משוחרר, בעוד שכשאתה עושה סרט אמריקאי אתה חייב לשחק את המשחק של הפוליטיקלי קורקט וזה מטריד. מצד שני כשאתה מראה אלימות זה כאילו בסדר. זה מוסר כפול. זו רוח התקופה, כמו מטוטלת שזזה לצד השני. אשתי חברה בתנועת ה-Me Too וגם נפגעה בעבר מגברים בתעשייה, אבל גם היא טוענת שזה מוגזם ויצא מכלל שליטה לכיוון השני. אם זה מגן על עניינים מהותיים זה בסדר גמור אבל אם זה פוגע בקריאטיביות זה רע. אני מרגיש שזה קצת יותר מדי".
נתיב מזכיר למשל את הסרט השנוי במחלוקת "ג'וקר" של טוד פיליפס בכיכובו של חואקין פיניקס, שמותקף על ידי רבים בתקשורת בגלל נקודת המבט של הגיבור המעורער בנפשו שיוצא למסע הרג והוא במקרה גם גבר לבן. "זה בעיניי סרט מושלם, ממש יצירת מופת, אבל הוא מקבל המון ביקורת על כך שהוא מתרכז בגבר לבן וזו בעיניי טעות גדולה", הוא אומר, "הרבה מהסרטים שנעשו בשנות ה-70 לא היו יכולים להתקיים היום. 'נהג מונית' לא היה מתקבל. חבל לי על זה".
מבחינה זו גיבור "סקין" בריאן ווידנר מזכיר את הג'וקר, כצעיר לבן חריג שפונה לאלימות כסוג של פורקן או שחרור מהניכור החברתי. נתיב מכיר בפרובוקטיביות שלו, המפרה את הדיון לטענתו: "הסרט עורר אמוציות בארצות הברית לכאן ולכאן. היו כאלה שאמרו שלא אכפת להם מבריאן ווידנר ומצדם שיירקב בכלא, אחרים אמרו שזה כן חשוב לקבל דמות כזו. אלו ויכוחים לגיטימיים וזה טוב שזה קורה גם בארץ כמו למשל 'מילים נרדפות' של נדב לפיד שעורר המון אמוציות. אני אוהב לראות סרטים שמזיזים משהו. פרובוקציה זה טוב אם היא מנומקת, אם היא לא לשם הפרובוקציה. אני חושב שגם 'סקין' אומר משהו על המציאות".
ואיך אתה מצפה שהישראלים יתחברו לסרט שמתרחש במיד-ווסט האפרורי של ארצות הברית - הרחק מהמזרח התיכון השמשי?
"זה מדהים שלישראלים הרבה יותר קל לעכל סרט על גזענות אמריקנית, אבל אם הייתי עושה את זה פה בטח הייתי מקבל קיתונות של שופכין כמו ששמוליק (מעוז) ספג על 'פוקסטרוט'. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אז לישראלים יותר קל לעכל את הסרט הזה בלי לחשוב שהסרט הוא גם קצת עלינו, וגם על אירופאים".
בין אם המסר יופנם בקרב הצופים הישראלים או לא, לפחות מאז הזכייה באוסקר, נתיב נהנה ממעמד של גאווה מקומית תוצרת כחול-לבן, ואף שהוא מחובר לארץ דרך המשפחה, החברים, השפה והקולנוע, הוא מודה כי אחרי חמש שנים בארצות הברית ועם "סקין" הקצר ו"סקין" הארוך שבאמתחתו, הוא מרגיש קצת מוזר במפגש עם הקהל הישראלי שמחבק אותו. "אני מרגיש קצת כמו שחקן ישראלי ב-NBA שאנשים אומרים לו 'כל הכבוד, עשית אותנו גאים'. זה כיף, אבל מצד שני זה לא סרט ישראלי. היוצרים אולי ישראלים אבל הוא מדבר על אמריקה", הוא מסביר. מצד שני הוא מודה כי ממקום מושבו בלוס אנג'לס הוא מתכבד בלהיות אחד מנציגי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה שלנו. "אני מרגיש שיש גל ישראלי עכשיו בהוליווד, ואני חלק ממנו. זה הזמן לכל קולנוען מהארץ לנסות את מזלו. היצירה הישראלית היא הלהיט עכשיו. יש טלוויזיה מדהימה, כמו 'הנערים' וסדרות אחרות. אני גאה מאוד להיות חלק מזה".
