אמנון פישר: "אחרי שאתה מבקר בגיהינום, המציאות היא קרמבו"
בשנות ה-90' הוא היה כוכב בתוכניות כמו "תוסס" ו"לגעת באושר", אבל מאז הרבה השתנה בחייו של השחקן אמנון פישר. עכשיו הוא משחק בהצגת ילדים שכתב, ומדבר בפתיחות על ההתמודדות עם מחלת הסכיזופרניה, תחושת ההזדהות עם יגאל בשן והאופטימיות שנשמרת מעל הכל
אמנון פישר מעדיף את הטלוויזיה שלו סגורה. התמונה הנעה שמספקים הדגים באקווריום הניצב מתחתיה – חביבה עליו הרבה יותר. אבל היו זמנים שבהם הוא בעצמו כיכב על המסך – מתוכניות כמו "תוסס" ועד הטלנובלה "לגעת באושר", לפישר היה נתח מכובד בהיצע הישראלי על המרקע בשנות ה-90'.
מאז לא מעט עבר על השחקן הצעיר, היום כבר בן 50. החל מהסתבכותו של אחיו הגדול, עורך הדין רונאל פישר, שנחשד בפלילים, ועד מחלת הסכיזופרניה עמה הוא מתמודד כבר שנים, וניכר שעדיין מטביעה את חותמה בחייו. וכשהחיים מאתגרים, פישר – כיאה לאמן – מעדיף לדבר בחרוזים.
הוא איש שיח נעים, בעל דיבור אסוציאטיבי, פואטי ממש, נסחף בקלות לסיפורים על רוח ובין לבין מקריא לי שיר נפלא שזה עתה כתב: "אני שותל עוד שתיל של שקט בינינו", הוא מצטט מדף בקול עמוק, שואף עוד שאכטה מסיגריה של ערב. פעם, הוא גם האשים את החומרים הללו בהתפרצות הסכיזופרניה. "כן, לגראס היה חלק גדול מהעניין הזה, שעישנתי המון, ולא ידעתי לאן לנחות חזרה, אם זה לפופיק שלי", הוא אומר-צוחק. "בזמנו אמרתי שיש לזה חלק בכל המהפכה שהתהפכתי בה. הייתי חולה וגנבתי את דעתי מעצמי, אבל החלק הזה תודה לאל הוא גם החלק ששייך לפתרון. כי בצמח הבר הזה, שרבים עדיין רואים בו באופן סטיגמטי כסמים ותו לא, אני רואה 'שמים לב', רואה בו הרבה לב, עניין, מרגוע ואיזון, שלא לדבר על יצירה פורה".
ואכן, פישר עוסק לא מעט ביצירה, ובשנה האחרונה אף מעלה הצגה שכתב ובה הוא משחק, בשם "חבר דוב מאוד", שתציג היום (ג') בתיאטרון צוותא בתל אביב. הרעיון מתוק במיוחד: דוב אחד, שחסרה לו אוזן, לא מסוגל להירדם. הוא מפחד שנורית, הילדה לה הוא שייך, תקבל ליום ההולדת צעצועים חדשים ותמצא לו תחליף, זאת בהתבסס על השיר "בובה זהבה" שכתבה מרים ילן שטקליס והלחין שמוליק קראוס. "הדוב נוגע ללב והבקשה שלו היא שישימו לב לכל ילד", מספר פישר, "ההצגה בעיקר מנסה לומר שגם אם אנחנו לא מושלמים יש עדיין תקווה שלמה שנצליח לתרום את חלקנו. ואכן יש סוף דוב לכל הסיפור הזה". ההקבלה בין פישר לדוב נטול האוזן שלתחפושת שלו הוא נכנס – כמובן לא מקרית. "אני הדוב, מז'תומרת", הוא מכריז.
פישר מנסה לשמור על הילד שבו. "אני מתעורר איתו כל בוקר ומודה לאל שיש לי עיניים חומות כמו לאדמה", הוא שוב מתפייט. לאורך שנים עבד צמוד עם בני נוער, הפנה את מרצו לתיאטרון הקהילתי, עבד עם נוער על הספקטרום האוטיסטי, וגם עם נערים ונערות שמתמודדים עם סכיזופרניה. "עם 'אתגרים נפשיים' הייתי קורא לזה", הוא מתקן. "סכיזופרניה זו רק מילה, זה כמו להגיד 'בובובובו'. בזמנו הדרכתי וביימתי קבוצות של חבר'ה שמתמודדים עם אתגרים נפשיים, ואני אחד מהם. לא באתי מבחוץ או מלמעלה כדי להנחית עליהם איזושהי מתודה. אמרתי בואו נעשה חיים, 'חיים משוגעים'. ואחר כך נראה כמה החיים הם משוגעים מאליהם", הוא מדגיש את כפל המשמעות.
הוא מדבר בפתיחות ובגילוי לב על הסכיזופרניה. בתשובה לשאלתי איך הוא מרגיש היום, שולף תשובה א-לה-פישר, ציורית וכנה: "את יודעת, אחרי שאתה מבקר בגיהינום, המציאות היא קרמבו, גם אם אין קרמבו בעונה".
ניכר שאחרי כל השנים לצד המחלה, ולמרות הקושי שעוד נוכח, הוא כבר מישיר אליה מבט, ואפילו מגדיר אותה מחדש: "הם אבחנו אותי כסכיזופרן, אבל אני לא ממהר לאמץ בשתי זרועות פתוחות כל שם או כל מחלה. אני לא מאמין שיש לי באמת סכיזופרניה, כמו זו שבגינה אני מקבל את קצבת הנכות, אני מאמין שמה שיש לי כמו שיש לרבים וטובים מעולמנו ובני עמינו - רגישות. יש מושג כזה שנקרא 'אנשים רגישים מאוד'. לפעמים כשאתה רגיש מדי זה כבר לא באמת רגישות, ולפעמים כשאתה אטום וסתום זה אומר שאתה רק מכונה. ואיפשהו באמצע יש בנאדם שחושב גם בלי שצוקרברג ישאל אותו על מה אתה חושב עכשיו. זה אומר שיש לנו זכות בחירה חופשית, גם במקום שנראה הכי תמוה וככלא. גם במחלקה הסגורה הייתי חופשי".
זו דרך מאוד אופטימית להסתכל על זה.
אין לי דרך אחרת, ככה נולדתי, אופטימי. כמו שרבי נחמן יודע יפה לומר – ירידה לצורך עלייה. ואם אתה לא חושב על ירידה כדיכאון אלא בסך הכל ירידה כמו שיש לגבעה... הייתי במקום הכי שחור והכי כואב, ולא משנה לאן אטפס - זה צעד צעד".
מה החשיבות של הומור בחיים שלך?
"הומור זה כמו "הוא-more" – "הוא יותר", באנגלית. הוא יותר מהבינוניות או מהשגרה של עוד יום. פתאום מישהו בא ותוקע לך בדיחה. כולנו חולקים את אתה בדיחה. לפעמים חלקינו מספרים אותה כי הם אמנים. לפעמים חלקינו מקשיבים לה כי גם מוזיקאי צריך קהל, לפעמים חלקינו יודעים לשתוק אותה, ואז קוראים לזה אחווה, אהבה".
בימים אלה פישר עובד על פרויקט נוסף: מופע בשם "ציפור קטנה בלב שלא שוכח", שמוקיר את היצירה של יגאל בשן, אמן אהוב שגם נפשו הערימה עליו קשיים – כאלה שלבסוף נכנע להם. פישר מצטט משירו של בשן - "רק השמיים מעליי" – "אני מרגיש שמילותיו הן מילותיי", הוא אומר, ומוסיף: "אני רוצה להזכיר את ההתמודדות הנפשית של יגאל בשן עליו השלום – יוצר בחסד עליון - וגם את שלי, במופע שאני עורך לכבודו, בהשתתפות רקדנים, נגנים, ציירים, להקות ומקהלות, ובשילוב סיפורים על יגאל ועל ילדותו. "מה שאין לי בסיסטמה זה את הבושה. זו לא בושה להתמודד עם אתגר כלשהו – פיזי, נפשי או מנטלי. וכשאנשים יפסיקו להתבייש הם יתחילו להתמודד באמת, ואולי אפילו נמצא יחד תרופות לדברים שהם לכאורה קשים מנשוא ואנשים מתמודדים איתם".
פישר מדבר על בשן, וגם על ילן שטקליס, קראוס ואריק איינשטיין – במן ערגה למשהו שהיה ואיננו. "היום העולם הוא רב ערוצי, אבל היכולת שלנו לבשר איזושהי בשורה שהיא מקורית, היא רק באפשרות שלנו להישען על שמוליק קראוס כזה או מרים ילן שטקליס. או אריק איינשטיין. אבל הם הלכו לישון איתנו בזיכרון שלנו".
"ראית פעם ג'ירפות עושות אהבה?" הוא שואל פתאום מתוך עולם האסוציאציות הבלתי כבולות שלו. איך הגענו לזה? אה, כי רגע לפני כן דיברנו על החברים של נטשה, ופישר טען שברדיו בלה בלה הם ידעו לומר הרבה דברים יפים, אבל טעו בדבר אחד: כשאמרו שהגרף של האהבה הוא לינארי. "וזה לא נכון", הוא מוחה, "הגרף של האהבה הוא הכל חוץ מישר". אז גרף הזכיר לו ג'ירף, ומכאן קצרה הדרך לשיחה על זואולוגיה. אבל פישר עושה זאת בחינניות. "לפעמים אנשים חוששים מהאסוציאטיביות שלי", הוא מודה. אכן, הדבר לא מקל את מלאכת הריאיון, אבל כן צובע אותה בגוונים מפתיעים. "אני ניזון עכשיו מעט מוולט וויטמן ועוד מדליה רביקוביץ שמלווים אותי בזמן האחרון", הוא מספר על המשוררים החביבים עליו לאחרונה, ודווקא בהקשר הזה פתאום מציין את רונאל אחיו, עורך מן הקבלה בינו לבין וויטמן, המשורר האמריקני שהיה מזוהה עם ערכים של חופש, ליברליזם וחירות אישית. "אחי רונאל יכול להתבטא בשירה, אני מניח שהוא כתב לא מעט ולא רק פסקי דין. כאחד שמבקש להביא את יומו בדין, לעצמו וגם לאלה שהוא ייצג".
מה שלומו בימים אלה?
"הוא ממש בטוב. הוא נשמע מתוק מתמיד ואח מוצלח, ואני מאחל לו כמו לבית ישראל שנה טובה".
"חבר דוב מאוד", תיאטרון צוותא, 16.10
