גאון חסר בית: על "התחייה" של גוסטב מאהלר
הוא נולד יהודי וחש זר כל חייו, גם אחרי שהתנצר ("אני מוזיקאי, זה הכל") מתנגדיו המשיכו לפעול נגד הצלחתו כמלחין ומנצח. אולם כשמדינת ישראל קמה, הסימפונייה השנייה של מאהלר עם הציווי "היכון לחיות" - הפכה סמל לניצחון ותקומה
לפני 71 שנה, בנובמבר 1948, התקיים המפגש הראשון בין הסימפוניה השנייה של מאהלר, לבין הקהל בישראל. הימים ימי מלחמת השחרור, וליאונרד ברנשטיין היה המנצח הראשון שמנצח על התזמורת הסימפונית הפלסטינית (Palestine Synphony Orchestra) בשמה החדש: התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
את החזרות קיימו במקומות שונים בתל אביב בזמן הקרבות, ברנשטיין נסע עם הנגנים בכלי רכב משוריינים והם לא וויתרו על אף מיקום לרבות הופעה היסטורית בבאר שבע מייד בתום הקרבות. "ננגן בכל מקום בו ירצו לשמוע אותנו" אמר אז ברנשטיין, שמונה לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת והשריש את רוח המפקד הזו. בין יצירות של בטהובן, קופלנד וראוול, ברנשטיין ניצח בתל אביב בפעם הראשונה על הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר - "התחייה".
לסימפוניה השנייה היסטוריה מרתקת משלה. גוסטב מאהלר, נולד למשפחת יהודית בבוהמיה בשנת 1860 הוא היה הבן שני מתוך 14 (שמהם שרדו רק 8) וגילה כישרון מוזיקלי מילדותו. עם גילוי המוזיקה הוא גילה גם את העולם האנטישמי, הקיסר של האימפריה האוסטרו-הונגרית אומנם ביטל את ההגבלות על חופש התנועה של היהודים, אבל הם המשיכו לחוש זרים בסביבה שבה התגוררו גרמנים. תחושת הזרות ליוותה את מאהלר במשך כל 51 שנות חייו, "אני חסר קורת גג שלוש פעמים: כיליד בוהמיה באוסטריה, כאוסטרי בין הגרמנים וכיהודי בכל העולם. בכל מקום אני אורח לא קרוא ובשום מקום אינני רצוי", היטיב להגדיר זאת בעצמו במשפט שמיתג אותו.
מאהלר הצעיר סיים את לימודיו בווינה בהצטיינות והחל לחפש מקומות עבודה כמנצח בבתי אופרה שונים באירופה ובמקביל החל לחבר מוזיקה - בעיקר שירים וסימפוניות וניהל למעשה שתי קריירות במקביל. עד מהרה יצא לו שם של מנצח מבריק בבית האופרה והוא נטל אחריות: הוא היה המנצח, בחר את הזמרים, קבע תוכניות וביים. הוא רשם הצלחות בלייפציג, בודפשט והמבורג, אך שאף להגיע לווינה. אופרת החצר הקיסרית (כיום האופרה הממלכתית) הייתה משאת נפשו. אבל בווינה לא אהבו יהודים במשרה נכבדה כמו מנהל בית האופרה, שם העדיפו קתולים. ראש העירייה בווינה קרל לואגר, אנטישמי עתיר מוניטין שלא היה אהוד בחצר הקיסר, הודיע לציבור: "אני קובע מיהו יהודי!"
מאהלר לא ראה בדרישה בעיה. אם התפקיד דורש המרת דת, אהיה קתולי. הוא ממילא לא הצטיין בשמירת מצוות - "אני מוזיקאי. זה אומר הכל", נהג לומר. בפברואר 1897 הוא התנצר, אך זה לא עצר את מתנגדיו. הם גייסו את קוזימה, אלמנתו של וגנר, כדי למנוע את המינוי. הממונה על בית האופרה מטעם הקיסר חשב אחרת: רק מאהלר יוכל להשיב לבית האופרה החשוב את יוקרתו המתדרדרת. הנקמה המתוקה של מאהלר הגיעה ב-11 במאי 1897 כשניצח על אופרת הניסיון "לוהנגרין" של וגנר וזכה לאהדה והערכה מהקהל והביקורות.
גם נגני הפילהרמונית הווינאית בחרו במאהלר כמנהלם המוזיקלי. וכך במהלך העונה ניהל את התזמורת ובחופשות הקיץ חיבר מוזיקה - "הסימפוניה היא העולם. הסימפוניה חובקת כל", הסביר. בסימפוניה השנייה שלו השקיע מאהלר שש שנים, הוא המשיך לשפץ ולערוך אותה לדפוס עד שנתיים לפני מותו. יצירה לתזמורת גדולה, למקהלות ולשתי זמרות - המלחין הראשון אחרי בטהובן שכלל פרקים מושרים בסימפוניות שלו.
לא פלא שברנשטיין, מלחין ומנצח מבריק בעצמו, התאהב ביצירות מאהלר. לאורך דרכו הקליט סימפוניות של מאהלר עם תזמורות שונות, לרבות הפילהרמונית הישראלית ובסתיו 1948 בתל אביב הוא בחר בסימפוניה השנייה. הרי מה נכון יותר מאשר לזכות את היישוב היהודי בישראל בביצוע ראשון של סימפוניית "התחייה" שבה שרה המקהלה: "כל שגווע, יחזור, יקום. הפסק לרעוד, היכון לחיות!", אם תרצו, הציווי האלוהי מפיו של מאהלר. הביצוע עורר סערת רגשות ביישוב היהודי בארץ. "את החוויה הנפשית הכבירה שחדרה ללבבות אלפי המאזינים לא אנסה לנתח, אף לא לבאר ולהסביר", כתב דויד רוזוליו מבקר המוזיקה של "הארץ".
19 שנים מאוחר יותר, ברנשטיין ינצח שוב על הסימפוניה בסיומה של מלחמת ששת הימים, באירוע הניצחון, בקונצרט הראשון באמפיתיאטרון שבקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים - הפעם השירה בפרקים האחרונים תהיה בעברית. "מעגל הקסמים של איום, חורבן ותחייה נמשך ומשתקף היטב במוזיקה של מאהלר. ובעיקר אמונה שסופו של הטוב לנצח, אין ברירה!", אמר ברנשטיין מול קהל שכלל את נשיא המדינה זלמן שז"ר, ראש הממשלה לוי אשכול, ראש הממשלה לשעבר דויד בן גוריון, שופטים עליונים ולוחמים בחטיבה שנלחמה בקרב על ירושלים.
במהלך הקונצרט נשמעו קולות פיצוץ של מפני מוקשים בקרבת מקום. הרעש לא הפריע לברנשטיין ולאמנים שוויתרו על שכרם וההכנסות ותרמו אותם לקרן לטובת ילדים יהודים וערבים בירושלים. "זה היה רגע של תקווה. ביצוע 'התחייה' בירושלים הוא עתיר משמעות. מירושלים תצא בשורת השלום לאזור ולעולם כולו", אמר ברנשטיין בריאיון לעיתונאי אמריקני והוסיף: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" - והחזיר בדבריו ובמעשיו את מאהלר לחיק היהדות.
"התחייה" המשיכה להיות סמן לניצחון היהדות וישראל, באוקטובר 1988 באירוע שחתם את חגיגות שנת הארבעים למדינה ניצח עליה זובין מהטה לרגלי המצדה מול שלל אורחים מחו"ל בהם איב מונטאן וגרגורי פק. מאות פנסים האירו את פסגת המצדה ו-12 קבוצות ילדים ציינו את 12 השבטים. הבחירה לנגן את הסימפוניה במקום שבו התאבדו מגיני המבצר על מנת שלא ליפול בשבי הרומאים, נראתה טבעית למפיקי האירוע. ראש הממשלה יצחק שמיר אמר באותו מעמד "רק יצירה מוזיקלית מסוגלת ליצור חיבור בין אירועים היסטוריים, הישגי ההווה והתקווה לעתיד, לאחד את היהודי ואת האוניברסלי. כזאת היא סימפוניית 'התחייה' המונומנטלית. ספק אם גוסטב מאהלר, המלחין היהודי הגדול, מענקי תולדות המוזיקה, יכול היה להעלות בדמיונו אירוע כזה שבו אחת מיצירותיו הגדולות תבוצע בארץ ישראל, נוכח פני המצדה. המוזיקה המנוגנת כאן אומרת ששבנו לארץ ישראל. החיינו את עצמאותנו ושנית מצדה לא תיפול".
היום מנגנים את יצירותיו בכל העולם וגם בישראל הוא הפך לחלק מן ההיצע הקבוע של התזמורות. הוא מקובל, אהוד ומושך הרבה קהל, כולם רוצים לנצח על יצירותיו כאן ובכל מקום. האם המלחין שטען שהוא חסר בית בכל מקום זכה בבית משלו? האם המלחין שחש זר בכל מקום הגיע סוף סוף הביתה? בתל אביב יש היום כיכר על שמו, אבל האם זו מנוחה אמיתית? לקוראים הפתרונים. נראה שההחלטה לסיים ביום ראשון הקרוב (20 באוקטובר) בנגינת סימפוניית "התחיה" את מחזור הקונצרטים החגיגי שבהם נפרד זובין מהטה מתפקידו כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, סוגרת תקופה שהחלה במלחמת העצמאות. מכאן ואילך ביצועים נוספים לסימפוניה בישראל וכאלה יהיה הרבה - ימדדו ויישקלו רק בהקשר המוזיקלי - התפקיד החברתי וההיסטורי תם.
