"ציפורנים" של פינה באוש: יצירת מופת שאולי תם זמנה
יצירתה הקלאסית של פינה באוש, גאונת תיאטרון-המחול של המאה ה-20, הייתה פורצת דרך ומסעירה כשעלתה על הבמה לפני 37 שנה. אבל האם בעולם המחול של היום, יש זכות קיום למופע שיוצרו הלך לעולמו מזמן?
לפני שנים רבות, בהיותי נער צעיר טסתי עם הורי לניו יורק, לראשונה. לעולם לא אשכח את הרגע המדהים ההוא שבו הגחתי מהמנהרה של הרכבת התחתית אל פני הרחוב במנהטן, ולראשונה בחיי ראיתי גורדי שחקים. זה היה מראה מהמם, מעורר התפעלות ומלהיב. מאז שבתי לניו יורק עוד פעמים רבות, אך תחושת הרגע ההוא לא חזרה יותר. אני עדיין אוהב להביט בגורדי שחקים ולשוטט ברחובות העיר, אך תמיד כשאני יוצא ממנהרת תחתית אני חש אכזבה. זה הכול? איפה הרגע המסעיר ההוא?
ולמה אני מטריח אתכם בסיפור הזה - כי זה בדיוק מה שחשתי אמש (ה') כשצפיתי ב"ציפורנים", יצירתה הקלאסית של הכוריאוגרפית הגרמנייה פינה באוש בהיכל האופרה בתל אביב. את "ציפורנים" ראיתי לראשונה בקיץ 1991 בקיסריה. זאת הייתה חוויה מפעימה, מסעירה ממש. באוש פרצה כל גבול אמנותי שהכרנו אז ושברה כל מוסכמה של מה שהגדרנו כ"מחול". אך עברו מאז שנים רבות, והנתיב שבאוש הייתה בו חלוצה, היה לאוטוסטרדה של יוצרי תיאטרון תנועה ומחול קונספטואלי, וראיתי לא מעט מופעים כאלה. לא מפתיע אם כן שתחושת ההתפעמות שחוויתי אז בקיסריה, לא שבה עוד. אכזבה.
הלהקה שמבצעת בוידיאו זה את "ציפורנים" היא בהרכב שראינו אמש. היא כוללת מספר מועט של רקדנים בוגרים שעוד נותרו מהלהקה המקורית של פינה באוש ובצידם רקדנים חדשים וצעירים שמבצעים את היצירה בהעתק מתמטי ממש מן המקור המתועד.
שלא תהיינה אי הבנות: זה שההתרגשות הפרטית שקיוויתי שתשוב, לא באה, לא גורע מהיות "ציפורנים" אירוע מעורר השראה, מרתק ומעניין. ועם זאת איני יכול שלא לתהות על ההצדקה להמשיך ולהופיע עם מופע זהה בדיוק למה שיצרה פינה באוש לפני שלושים ושבע שנים, היום, כעשר שנים אחרי שבאוש הלכה לעולמה. האם יש באמת הצדקה להמשיך ולהופיע עם מופע מחול שנים אחרי שיוצרו הלך לעולמו? מחול להבנתי זו אמנות עם תאריך תפוגה. זהו מוצר תרבותי מתבלה ומתכלה שעל "חורבותיו" קמות - כמעין תל ארכיאולוגי אמנותי - גרסאות חדשות. לטעמי, להמשיך ולרקוד בדיוק את אותו המופע עצמו, שנים אחרי מות יוצרו, זוהי הנשמה מלאכותית. מעין שימור בכוח של מת-חי. אני מבין את הרצון לשמר מורשת אמנותית ואת השאיפה לשמר מעמד של התעלות. אבל בשלב מסוים מגיע הרגע שצריך לשים לכך קץ. זה הופך למחול בפורמלין - סוג של סתירה פנימית.
ההרהורים הללו לא גורעים מאומה מגאונותה של פינה באוש ומן האופן הדרמטי שבו שינתה כליל את עולם המחול והתיאטרון. היא יצרה 45 מופעים מן המקוריים שעלו לבמה במאה ה-20, רובם ככולם פורצי דרך. לא עוד רקדנים דקי גזרה וטובי מראה ותנועה, אלא שחקנים נעים, שמפעילים על הבמה את כל הארסנל הטבעי של מחוות אנושיות, לאו דווקא רק אלמנטים ריקודיים או אפילו תנועתיים. היא יצרה ז'אנר חדש - "תיאטרון-מחול" - שמשלב במופעיו מעמדים תיאטרליים מבוימים, עם פסקאות של מחול, אלמנטים תנועתיים קצרי מועד, דיבורים, צעקות, קריאות ובכי, ושירה. כמובן. היא מיזגה את הכול לסוגה אמנותית חדשה, אקספרסיבית, פתוחה וזורמת.
אגב, פינה באוש לא הבחינה בין מוזיקה "גבוהה" ל"נמוכה". המדד היחיד הרלוונטי לדידה הוא איכות המבע הרגשי. חומרי הגלם שלה הם כל מה שאנחנו מבטאים באמצעותו רגש, כל מה שמבנה יחסים בין-אישיים. היא נטשה כל מודל של "עשיית מחול" על-בסיס קונבנציות תנועתיות, צעדים, חוקים אסתטיים. במקום זה יצרה תמונות, סיטואציות שיש מהן מכלול של מבעי רגש: כאב, בדידות, השפלה, גם חדווה לרגע, השתטות.
ביצירות של פינה באוש אין "סיפור" ואין תהליך ליניארי. יש רצף מעמדים ותמונות שלכאורה אינן מתקשרות כלל והן עומדות לעצמן. אבל כולן מתרחשות על במה מאוד מושקעת, עם עיצוב חלל מדהים ופיוטי. מה לא ראינו בחללים של פינה באוש – במה שכולה אדמה, במה גדושת מרבדי עלים, שלג צונח, סלעים ומים זורמים. ואמש, ב"ציפורנים", במה כשולה נטועה בצפיפות במאות, אולי אלפי, ציפורנים (פרחי פלסטיק וורדרדים וזקופים) שכיסו את הבמה כולה. מרבד פרחים מרהיב.
הצגת הבכורה של "ציפורנים" (בגרמנית ,Nelken - באנגלית, Carnations) התקיימה ב-1982 וכמעט מיד נתקבעה כיצירה קלאסית שהגדירה את הזירה הזו שפינה באוש כינתה תיאטרון-מחול. הכול ב"ציפורנים" נחשב אז פורץ דרך. למן העיצוב הפנטסטי של מרבד הציפורנים ועד לבגדי הרקדנים וכמובן כל מה שמתרחש במופע (שעה וחמישים דקות): גברים עם שמלות, ולעיתים עם חליפות ועניבות, מדלגים בין הפרחים; נשים עוטות שמלות קיץ אווריריות ונעלי עקב, נעות מעדנות; גבר בודד בלב אחו הציפורנים מסמן בשפת הסימנים את מילות שירה של בילי הולידי The Man I Love - מעמד מצמית לב בבדידותו; גברים קשוחים עם כלבים נובחים (אמיתיים) בירכתי הבמה; חבורת שומרי ראש קודרים מפנה את הבמה ל"מנהיג" שעולה לברך במשפט אחד "שנה טובה"; מעמדי השפלה ומשחקי כוח למיניהם - מדגדוג כפוי לגבר הכורע בתפילה ועד לסצנת האכלה - המוכרת לכל הורה וילד - אלא שכאן נחשפת כמעמד דכאני מבעית; פקח מאיים התובע שוב ושוב לבדוק את דרכוניהם של כל הנקראים בדרכו; משפיל שנבדק שנדרש ללכת ככלב ולנבוח; גברים מנחיתים את ראשם אל תוך ערמת בצל קצוץ הנקצץ ברב טקס על הבמה; אישה היסטרית מנסה למנוע מגברים לזנק אל מבנה קופסאות קרטון.
מה פינה באוש מבקשת לומר לנו?
בספק אם "לומר" אך בוודאי להמחיש, בדרכה האפקטיבית, את תהליכי הדכאניות שאנחנו חווים לאורך כל דרכנו מחמת התביעה או הכפייה להשתייך ולקיים הסדרים חברתיים והתנהגויות מקובלות; את החבטות שאנחנו נחבטים לאורך כל הדרך במכל זירות של יחסי כוח; את הרצף של מעמדי דריסה ורמיסה. כאותם ציפורנים על הבמה שנולדו זקורים ויפים להפליא, וכתום המופע הם נורים רמוסים על הבמה, קרועים ומושלכים לכל עבר.
כוריאוגרפיה: פינה באוש
מוזיקה: לואי ארמסטרונג , קווינסי ג'ונס , סופי טאקר, פרנץ להאר , ריכרד טאובר
