"מליפיסנט: אדונית הרשע": משחקי הכס, גרסת דיסני
סרט ההמשך על המלכה הרעה ב"היפהפייה הנרדמת" אולי שואב השראה מ"משחקי הכס", אבל הוא מוצר שטחי שבנוי לאטרקציות ולא לעומק
מבין שפע העיבודים החדשים של אולפני דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם, "מליפיסנט" (2014) בלט בניסיונו לחרוג באופן משמעותי מהמקור. העיבוד של "היפהפייה הנרדמת" (1959) התמקד בקריקטורת הרשע - הפיה הרעה מליפיסנט (אנג'לינה ג'ולי) - וניסה להעניק לה עומק פסיכולוגי וגאולה מוסרית. היא לא רק זו שמקללת את הנסיכה אורורה (אל פנינג) בגלל העלבות קטנונית על שלא הוזמנה לטקס הטבילה, אלא קורבן של אכזריות גברית. פיה צעירה ותמימה שליבה נשבר וכנפיה קוצצו ע"י הנער סטפן, שילוב של פגיעה נפשית ופיזית שקשה לא לראותו כדימוי סמלי של אונס. הנער הפך למלך, והמלך לאב, ובתו התינוקת קוללה באקט של נקמה שמניעיה מובנים היטב.
אך הצדקת הזעם של מליפיסנט אינה הצדקת נקמתה. הגאולה המוסרית היא בהפיכתה למי שמגדלת את אורורה והופכת בפועל לאם המפתחת כלפיה רגשות טהורים. רוב הדמויות הגבריות ב"מליפיסנט" מרושעות או חדלות אישים. אפילו הנסיך פיליפ, מי שנשיקתו אמורה לעורר את אורורה, אינו יכול להתחרות בנשיקת אהבת האמת שתעיר אותה - זו שמקורה באהבת אם.
"מליפיסנט" הציע השבחה (Retrofitting) פוליטית של המקור באופן שדיבר לדור חדש של אימהות וילדות. הופעת משחק קאמפית של אנג'לינה ג'ולי, שיופייה הועצם עם איפור רב ותותבות לחיים שהפכו אותן לחדות כתער, הייתה אטרקציה. האנימציה הדיגיטלית עיצבה עולם הנע מהצבעוניות המלאכותית של ממלכת הפיות בה מושלת מליפיסנט, מול סצנות אינטנסיביות שבהן היא נאבקת בגברים המרושעים באמצעות כוחות הכשף שלה. כל אלו עיצבו את "מליפיסנט" כסרט גיבורות-על במסווה של אגדת ילדים. במבחן הקופות (760 מיליון דולר) יוצרי הסרט קלעו למטרה, ועכשיו נדרש רק לעשות את ההמשך הבלתי נמנע.
"מליפיסנט: אדונית הרשע" (Maleficent: Mistress of Evil) שומר על דמות המפתח בעיצוב הסרט הקודם - התסריטאית לינדה וולברטון. מאז שנות ה-90, וולברטון היא דמות משמעותית לאולפן ("היפה והחיה", "מלך האריות") ותרומתה נמשכת גם בעשור הנוכחי בשני חלקי "אליס בארץ הפלאות". כאן היא מובילה צוות הכולל שני תסריטאים נוספים בעלי ותק בכתיבה לסדרת הטלוויזיה "טרנספרנט" (מישה פיצמן-בלו ונוח הארפסטר). הבמאי רוברט סטרומברג הוחלף בבמאי הדני יואכים רונינג שהפגין כישרון כבמאי-שותף ב"קון-טיקי" (2012) לפני שנרתם להפקה ההוליוודית גדושת האפקטים ונטולת הניואנסים "שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר" (2017). ניסיון שנדרש במיוחד במערכה האחרונה של הסרט הנוכחי.
לעוד ביקורות קולנוע:
בהשוואה לתיקון החד שביצע "מליפיסנט" לנוסחת "תהיי יפה ובתרדמת וגבר יציל אותך", "אדונית הרשע" פחות סכמטי בזיהוי של "טוב" ו"רע" על ציר מגדרי. שינוי זה, חיובי כשלעצמו, לא מספיק כדי לבטל את חולשותיו האחרות של התסריט - דמויות לא מעניינות ומהלכים צפויים בעלילה שעלולה להיות מסובכת מדי לילדים בגיל הנזקק לדיבוב. כל זה פוגע במידת הנוכחות של האטרקציה המרכזית - הדמות שמגלמת אנג'לינה ג'ולי. גם הניסיון לשפר מבחינת גודל ההפקה והאינטנסיביות של הקרבות מוליד בעיות משל עצמו. במערכה השלישית יש סצנת לחימה אינטנסיבית, שגם אם אין בה דם ואיברים כרותים, נראית כמאתגרת עבור צופים בתחילת היסודי ומטה.
בתחילת "אדונית הרשע" הנסיכה אורורה היא זו המושלת, חרף היותה בת אדם, על ארץ הפיות. מליפיסנט מפקחת מרחוק על בת חסותה. ההסדר מתחיל להתערער כשאורורה נעתרת להצעת הנישואים של הנסיך פיליפ (האריס דיקנסון). מליפיסנט לא מתלהבת משינוי הסטטוס המיועד, אבל מקבלת את בחירתה של אורורה. כעת אין ברירה אלא להפגיש בין מליפיסנט והורי החתן – המלך ג'ון (רוברט לינדסי) והמלכה אינגריט (מישל פייפר). העימות של הסרט מתנהל הפעם בין שתי דמויות האם. שתי שחקניות בעלות נוכחות ומעמד, ויופי ידוע. המלכה אינגריט מתגלה כגזענית וזוממת מזימות, כחותרת מאחורי גבו של בעלה שוחר הטוב, כמי שמנסה לתפוס בעלות על הכלה, ובעיקר להוביל למלחמה מתוכננת היטב כנגד היצורים בארץ הפיות. מלבד מליפיסנט בעלת הכוחות האדירים, שאר היצורים הם ערב רב של יצורי CGI קטנים צבעוניים ופגיעים, על קו הגבול שבין חמידות לקריפיות. המלכה אינגריט מפתחת בסתר נשקים שאמורים לאדות את היצורים בארץ הפיות לענני פיקסלים סטריליים.
המפגש הקטסטרופלי של מליפיסנט עם הורי החתן, הוא מלכודת מתוכננת שעלולה להוביל למותה. היא ניצלת ומובאת אל מקום המסתור - מערכת מערות ענקית שבה חיים בני מינה שעל אודותיהם היא לא ידעה. גם הם דמויי אדם ומכונפים – גם אם אין להם את מלוא עוצמת כוחות הכשף של הגיבורה. בתוך קהילה זו ישנה מחלוקת בין הפייה-גבר כהה העור קונאל (צ'יווטל אגיופור) המנסה להימנע ממלחמה, ובוררה (אד סקרין) הלוחמני. עם כל הכבוד למתינות ופשרה, ברור כיצד בלוקבאסטר עכשווי יהיה חייב להציע סצנת קרב ארוכה ואינטנסיבית לפני שיובן שזה "לא הפתרון".
"אדונית הרשע" שואב לא מעט השראה ניכרת מ"משחקי הכס" (כולל גרסה ל"חתונת הדמים" המהוללת), "אווטאר", "הדרקון הראשון שלי 2". הוא מוצר שבנוי לאטרקציות ולא לעומק. הוא לא נורא, כשלעצמו, אלא מעצם היותו מכשיר להרגלת הצופים הצעירים לפרמטרים השחוקים של סרטי בלוקבאסטר. בשונה מקודמו, הוא חסר את היתרונות של עמדה פרוגרסיבית ביחס לסכמה השמרנית של אגדות ילדים. גם מי שלא התלהב מאופן ההצגה הלא מאוזן של גברים ונשים בסרט הקודם, לא בהכרח יחשוב שנוסחה בלוקבסטרית צפויה יותר היא הפתרון.
