"המכבסה": פרויקט שאפתני שנועד לכישלון
סטיבן סודרברג שואב השראה מסרטו של אדם מקי, "מכונת הכסף", ומנסה לבאר פרשת שחיתות עצומה בסרט עלילתי עתיר כוכבים. אבל התוצאה שזמינה לצפייה בנטפליקס מבולגנת ומסובכת להבנה
המשברים הפוליטיים, הצבאיים והפיננסים הפכו למורכבים יותר בעולם הטכנולוגי המשוכלל של ימינו. לכן לניסיונו של הקולנוע להתמודד עם המורכבויות הללו ולהסביר אותן להדיוטות, יש ערך רב. צ'ארלס פרגוסון העניק ניתוח מבריק למשבר הכלכלי של 2008 ב"עבודה מבפנים" (2010); ויוג'ין ג'רקי עסק ב-Why We Fight (2005 בהשפעת הקומפלקס התעשייתי-צבאי על הפוליטיקה האמריקנית, ובכישלון מדיניות הסמים האמריקנית ב-The House I Live In (2012).
אך בשונה מהקולנוע התיעודי שמצליח לחבר ולהצליב מאות פיסות מידע, הקולנוע הבדיוני פחות מותאם לפיתוח פרספקטיבה פנורמית הבוחנת נושאים מורכבים. הגיבורים יכולים להיות גילום של אנשים "אמיתיים", מיזוג פרטים ומאפיינים של כמה אנשים, או דמויות פיקטיביות לחלוטין. כך או אחרת המחויבות לעלילה הנצמדת למספר מצומצם של דמויות תוביל, כמעט בהכרח, לבחינה מאוד חלקית של הנושא. פתרון אפשרי, אבל לא תמיד מוצלח, הוא ניסיון ליצור בן-כלאיים של הקולנוע התיעודי והעלילתי.
סטיבן סודרברג הפך לשם החם ביותר לפני 30 שנה בדיוק, כשסרט הביכורים שלו "סקס, שקרים ווידאוטייפ" זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן. מאז הוא ניהל את אחת הקריירות האקסצנטריות ביותר ששילבה בין קולנוע אזוטרי ואישי (Schizopolis מ-1996), קולנוע מסחרי "איכותי" ("ארין ברוקוביץ'"), עשייה ז'אנרית-פופולרית (סדרת "אושן 11"), קולנוע פוליטי ("צ'ה" מ-2008), סרטי טלוויזיה ("חיי עם ליברצ'ה", 2013) וסדרות טלוויזיה ("הניק", "פסיפס"). וזה רק חלק קטן מהפרויקטים של הבמאי האקלקטי.
סודרברג כבר עסק בכמה מסרטיו במערכות מורכבות ושחיתות ממסדית. ב"ארין ברוקוביץ'" הוא התמקד בפקידה זוטרה במשרד עורכי דין, שמניעה מאבק משפטי נגד חברת ענק שהרעילה מי שתייה. ב"טראפיק" (2000) הוא ניסה לעסוק באופן רב שכבתי בבעיית הסמים בארצות הברית. לשם כך הוא עסק בכמה דמויות במקסיקו, בוושינגטון ובסן דיאגו - שוטרים, פוליטיקאים, מבריחים ומכורים. שעתיים וחצי של סרט לא הספיקו כדי לטפל באופן הולם בסוגיה.
סרטו האחרון "המכבסה" (The Laundromat), שהופק והועלה לפלטפורמה של נטפליקס, הוא פרויקט שאף אולפן הוליוודי עכשווי לא היה מעז להפיק. עיבוד לספר של העיתונאי החוקר וזוכה פרס פוליצר ג'ייק ברנשטיין. שמו הארוך והמלא של הספר ניתן לתרגום כ-"עולם החשאיות: בתוך חקירת מסמכי פנמה אודות רשתות פיננסים בלתי חוקיות והאליטה הגלובלית" (2017). לא בעיות מהסוג שבהן מורגלים לטפל קפטן אמריקה ושות'.
פרשת "מסמכי פנמה" התפוצצה ב-2016, כשאיש סוד אנונימי הדליף 11.5 מיליון מסמכים שהופצו לעיתונאים חוקרים ברחבי העולם. מסמכים אלו גילו כיצד האליטה הכלכלית והפוליטית מחביאה את ההון הלא מדווח שלה במקלטי מס (כולל נציגים רבים מהאליטה הכלכלית והפוליטית בישראל). במרכז הגילויים עמדה חברת עורכי הדין "מוסאק-פונסקה" שפעלה בפנמה והייתה הרביעית בגודלה בעולם בכל הקשור לתחבולות הפיננסיות המפוקפקות.
"המכבסה" מזכיר את הסגנון הסאטירה הפוליטית בשני סרטיו האחרונים של אדם מקיי: "מכונת הכסף" (2015) ו"סגן הנשיא" (2018). שניהם עסקו בנושא מורכב ולא משעשע בעליל וניסו להציג ולהסביר אותו לקהל הרחב באמצעות קומדיה רווית קריצות ומנגנונים רפלקסיביים. אולם לאורך 96 דקותיו, "המכבסה" מנסה לעשות בו זמנית דברים רבים מדי. ראשית, להיות מבוא לנוכלויות הפיננסיות מהסוג שנחשף במסמכי פנמה. לשם כך קטעים מהסרט מתפקדים כמעין הרצאה שבה מוסברים היבטים, שלבים ומושגים הקשורים למעשים אלו.
שנית, כמה מהדמויות האמיתיות שהיו מעורבות בפרשה מוצגות, ובמיוחד דמותם של יורגן מוסאק (גרי אולדמן) ורמון פונסקה (אנטוניו בנדרס). אם אדם מקיי השתמש ב"מכונת הכסף ב"מרגו רובי באמבטיה" כדי להסביר מושג פיננסי, הרי שסודרברג הולך צעד נוסף ופרובוקטיבי קדימה, כאשר הדמויות של שני עורכי הדין המפוקפקים הם אלו המשמשים כמרצים שאננים ומרוצים מעצמם המסבירים לנו על דרכי הנוכלות. הם, אגב, ניסו לחסום משפטית את הקרנתו של הסרט המוציא "את דיבתם", אך בית המשפט האמריקני חסם אותם.
הדבר השלישי הוא הניסיון לתת לאירוע הנוכלות אדיר הממדים והמשתתפים ממד רגשי. לשם כך נבנה מהלך עלילתי המתפקד כחוט מקשר, ובמרכזו גיבורה הקרובה לקהל הצופים ונוצרה עבור עלילת הסרט - אישה זקנה בשם אלן מרטין (מריל סטריפ), שבעלה טובע בתחילת הסרט בתאונת סירת תיירים מתהפכת. החברה שבבעלותה הסירה מבוטחת ע"י חברה שהעבירה את הביטוח לחברה אחרת וכך הלאה. בסופו של דבר הבעל מת, פיצויי הביטוח לא יגיעו, וכל זה קשור למארג של חברות הקש של "מוסאק-פונסקה".
הקו העלילתי של אלן מרטין עוסק בתסכול ובחוסר היכולת של אנשים פשוטים להבין כיצד מתנהלת נוכלות בקנה מידה פיננסי אדיר. זה אמור להיות מהלך המוביל לחשיפת הנוכלות, אך העלילה הלא קוהרנטית של הסרט מתנהלת בקפיצות בין אפיזודות שלא מתחברות. האם מרטין, גם כדמות פיקטיבית, תרמה לחשיפת הפרשה? קשה להבין זאת מהסרט. שאר עלילות המשנה כוללות את הקפטן ובעל חברת התיור שספינתה התהפכה (רוברט פטריק ודיוויד שווימר), אמריקני שמחוסל ע"י נציגי קרטל סינלואה המקסיקני (וויל פורטה), רואה חשבון בוגדני (ג'פרי רייט), אשת פוליטיקאי סיני (רוזלינד צ'או) אכזרית במיוחד, בעל חברות קש שבוגד באשתו ומהתל בבתו (נונזו אנוזי). ואם כל זה נשמע מבולגן - הרושם מדויק לחלוטין.
פרשת "מסמכי פנמה" מרתקת. ההשלכות הפיננסיות של הסתרת ההון היא שחיתות בקנה מידה גלובלי שקורבנותיה הם ה-99% האחרים. לא מדובר רק בהעלמת 79 מיליארד דולר בשנה מכספי המיסים בארצות הברית (וכמובן גם במקומות אחרים בעולם), אלא על אופרציה הקשורה גם להשחתת המערכת הפוליטית שנזקקת לכספם של בעלי ההון ולא מבצעת חקיקה שיכולה לצמצם מקלטי המס המשרתים אותם. "המכבסה" הוא קריאת השכמה לאלו שלא מכירים את הסוגיה, וככזה יש לו ערך. אבל לנושא כה חשוב ומורכב מגיעה סדרה תיעודית ולא סרט עלילתי - צ'ארלס פרגוסון ולא סטיבן סודרברג - עם כל הכוונות הטובות והמוצדקות שמניעות אותו.
