"כמו פוטין ברוסיה, נתניהו מפיץ פחד ושנאה בישראל. זה עובד"
מיכאיל חודורקובסקי היה האוליגרך החזק ברוסיה עד שהעז להתייצב מול הנשיא פוטין ומצא את עצמו מאחורי סוגר ובריח. כעת הבמאי זוכה האוסקר אלכס גיבני, שהספיק להתעמת עם הצבא האמריקני, וול סטריט והסיינטלוגים - מתעד את מאבק איל הנפט במנהיג רוסיה בסרט "האזרח חודורקובסקי" ומותח קו ישר בין פוטין, טראמפ ונתניהו. ריאיון
הקולנוען האמריקני אלכס גיבני הוא יוצר לוחמני מלא מרץ, שרק מחפש יריבים מאתגרים ורבי עוצמה כדי להתייצב מולם עם המצלמה. לאורך הקריירה הגדושה והסוערת שלו הוא הספיק להתעמת עם הצבא האמריקני, אנשי עסקים מוול סטריט, ראשי הכנסייה הקתולית ואלו מהכנסייה הסיינטולוגית. בין שאר הקרבות שבחר לעצמו, יצא לו להתעמת גם עם רשויות הביטחון בישראל, ועכשיו הוא סימן לעצמו מטרה חדשה - ולדימיר פוטין וממשלתו.
את מעלליו בעבר ובהווה הוא סוקר בסרטו "האזרח חודורקובסקי" מבעד לעיניו של מיכאיל חודורקובסקי, מי שהיה האוליגרך העשיר והחזק ביותר ברוסיה לפני שהושפל על ידי הנשיא, הואשם בפלילים, נכלא והוגלה. ממקום מושבו בלונדון הוא חובר לגיבני כדי לספר את סיפורה של המדינה שהפכה לדיקטטורה בעור של דמוקרטיה. "אנשים מפחדים מכאוס ופוטין מציג עצמו כאיש חזק שמבטיח יציבות", מסביר הבמאי בריאיון ל-ynet.
"בעבר הכל היה הרבה יותר פשוט מבחינת חודורקובסקי והוא הודה בזה", מספר גיבני על נסיבות שיתוף הפעולה שלו עם האוליגרך. "הוא אומר מול המצלמה שהוא תאב בצע. הוא נהנה מהחופש שאפשר לו אחרי קריסת ברית המועצות לממש את השאיפות האנוכיות שלו לצבירת הון, והוא התגאה בכך בפומבי, זה כמעט מבהיל. הוא רצה להיות גורדון גקו (גיבור הסרט "וול סטריט" של אוליבר סטון בכיכובו של מייקל דגלאס). מבחינתו לא היה משהו אחר חוץ מהדחף לעשות כסף, אבל לא יכול להיות שזה כל מה שמפעיל אותו. זה לא יכול להיות. והיום בעמדה הנוכחית שלו, כשהוא איבד את הונו ואת מרבית עוצמתו, וגם את החופש שלו, אני מאמין לו כשהוא אומר שהמאבק הנוכחי שלו להדחת פוטין הוא כנה. אני חושב שהמטרות שלו השתנו, כך לפחות אני התרשמתי".
גיבני מודה כי למרות שנראה בבירור כי לחודורקובסקי נעשה עוול, הוא התקשה להתרגל לרעיון שדווקא הוא, דוקומנטריסט עקשן שרואה עצמו כמי שמתייצב מול בעלי הון, מיישר קו עם האוליגרך. "לאורך השנים עשיתי סרטים שעסקו בעוולות של אנשים חזקים בכלכלה האמריקנית והדרך שבה הם מנצלים את כוחם, ואני מודה שהיה לי קשה להסתגל לכך שלצורך הסרט הזה אבלה זמן לא מבוטל עם אדם רב עוצמה. אבל חשבתי שבמקרה הזה דווקא לראות את המציאות מהעיניים שלו יציג סיפור מעניין מכיוון שלחודורקובסקי היה המון כוח והוא ניצל אותו לרעה, ואז הוא הפך לקורבן ועכשיו הוא מנסה לעשות משהו בנוגע לזה".
במהלך הצפייה בסרט מתגבשת תמונה ביקורתית ומטרידה בנוגע לחודורקובסקי, ולשותפו ביוקוס ליאוניד נבזלין, כיום אזרח ישראלי המתראיין בהרחבה לסרט. גם ולדימיר גוסינסקי שהיה בעבר הבעלים של העיתון מעריב ושל קבוצת הכדורסל הפועל תל אביב, מוזכר בסרט כאחד מקבוצת האוליגרכים, וכן חברו בוריס ברזובסקי. הרביעייה הזאת, בשיתוף אנשי עסקים רוסים אחרים, השתלטו לא רק על המשאבים הטבעיים של המדינה בסיביר אלא גם על סדר היום הציבורי במוסקבה וסנט פטרבורג לאחר שייסדו רשתות תקשורת עצמאיות. בעזרת ערוצי הטלוויזיה שבבעלותם, סייעו לנשיא ילצין להפריך דיווחים נכונים לגבי בריאותו הרופפת לפני בחירות 1996 (בכך הדפו את חזרת הקומוניסטים לשלטון), ובנוסף העניקו דחיפה משמעותית לפוטין האלמוני, חתרן בלתי נלאה שהגיע מתפקיד משני בעיריית סנט פטרבורג לתפקיד ראש ממשלת רוסיה, והחל מ-1999 לעמדת הנשיא.
"הופתעתי לגלות עד כמה פוטין הוא אדם שנסמך על הטלוויזיה ונבנה עליה", אומר גיבני, "הוא למד מהניסיון של ילצין איך חשיפה תקשורתית מבוקרת יכולה לשמש אותו בהשגת כוח, והוא הפך להיות גיבור-על טלוויזיוני על רקע הפיגועים שפקדו את רוסיה בשנות ה-90. ההנחה הייתה שאלו טרוריסטים צ'צ'נים, אולם יש מי שמאמין שהוא בעצם אחראי עליהם. פוטין הבין שדרך השידורים הטלוויזיונים הוא יכול לצבור כוח, ומצד שני הם עלולים לשבור אותו. זה המניע לכך שהוא לקח שליטה על התקשורת. מעמדה זו הוא גם מכריז מתקפה על האמת, הוא מעוניין לעשות בה כבשלו. ובכך הוא מזכיר גם את הנשיא שלי בארצות הברית".
בזירה הפוליטית בישראל יש תזוזות, ומעמדו של נתניהו מתערער. ברוסיה לעומת זאת פוטין נשאר כמנהיג יחיד.
"פוטין למד עד כמה הכאוס מפחיד אנשים ולכן מיצב את עצמו כסמל של יציבות. הוא מנסה להציג את עצמו כמי שיחזיר את רוסיה לגדולתה. התדמית הזו מזכה אותו בפופולריות עצומה דווקא מחוץ למוסקבה, זה די מדהים. חוץ מזה הוא גם לקח את השליטה על זרועות החוק. הוא הבין שאם הרשות השיפוטית תיענה לו ולכוחו הפוליטי, הוא יוכל לשמר את כוחו".
הנקודה שגיבני מעלה בנוגע לרשויות החוק ברוסיה רלוונטיות מאוד כיום לישראל על רקע פרשת נעמה יששכר, שנעצרה בשדה התעופה במוסקבה לאחר שנמצאה ברשותה כמות מזערית של חשיש. בית המשפט המקומי גזר עליה שבע שנות מאסר וחצי, עונש מוגזם לכל הדעות, שעל פי חלק מההשערות נקבע בהשפעת גורמים ממשלתיים בניסיון לסחוט את ישראל בנוגע להסגרת ההאקר הרוסי. לפי גיבני, ממש כפי שהודגם בתיק חודורקובסקי, בתי המשפט ברוסיה אינם עצמאים ואינם הוגנים ונשמעים להוראות הפוליטיקאים. "השופטים נתונים למרות הממשלה וכשזו רוצה להשתמש בהליך המשפטי לצרכיה, ברור שהתוצאות יוטו בהתאם לכך. אין ברוסיה רשות שיפוטית נפרדת כמו בארצות הברית", הוא מסביר.
"שאלתי את חודורקובסקי את השאלה הזאת והוא ביטל את האפשרות הזאת. אין ספק שיש אנטישמיות בוטה ברוסיה, אבל אין לי הוכחות לכך שזה היה אחד מהמניעים לרדיפה שלהם, ממש כפי שאין לי הסבר לכך שכל כך הרבה אוליגרכים היו ממוצא יהודי".
גיבני כאמור העז להתגרות גם ברשויות הביטחון הישראליות כשחשף בסרטו "ימי אפס" מ-2016 את מעללי התוכנה העוינת סטאקסנט המשוכללת שפיתחו מתכנתים ישראלים ואמריקנים כדי לפגוע במתקני הגרעין באיראן. אלא שזו יצאה מכלל שליטה והתפשטה במקומות שונים ברחבי העולם, כולל בארצות הברית. במהלך הצילומים נרשמה תקרית לא נעימה כשהבמאי וצוותו נעצרו לחקירה על ידי מאבטחים לאחר שנתפסו מצלמים בסמוך לכור בדימונה. גיבני מעדיף לא להתייחס לאירוע שהסתיים בשלום בסופו של דבר, אבל זהו סימן אחד מיני רבים לכך שהוא עלול להסתבך בכל רגע והאיום עליו גובר מסרט לסרט. במיוחד עכשיו כשהוא מתייצב מול פוטין ושלטונו שלא הפגינו ריסון בעבר מול עיתונאים ואף קולנוענים.
"יש אנשים שלוקחים סיכונים גדולים ממני, בשדה הקרב למשל. אני לא רואה את עצמי כגיבור אבל אני מכיר בכך שהנכונות שלי לדבר בפתיחות על עוולות נותנת לי כוח", הוא אומר, "תמיד הרגשתי צורך להיות זהיר מאוד בנוגע לעובדות, אבל מעולם לא חששתי מאיומים מוחשיים. עם זאת, יש תמיד דאגה וצורך בזהירות, ואסור לך להיות טיפש בדרך שבה אתה מתנהל, כי כשאתה חושף דברים ומתייצב מול אנשים רבי עוצמה, ברור שיש מי שירצה להרע לך. מצד שני, אם יש לך פרופיל פומבי, זה מספק לך הגנה כלשהי. בסופו של דבר אני לא מטורף. בעצם אולי כן".
עזוב את שירותי הביטחון בישראל וברוסיה, אתה העזת לצאת נגד הסיינטולוגים בסרט "הסיינטולוגים וכלא האמונה" שכמעט וחיסל אותם.
"שינוי חברתי הוא עניין חשוב אבל אני לא בטוח שזו הסיבה הכי טובה לעשות קולנוע. הסרטים צריכים לשנות תודעה ולגרות את הצופים לחשוב ולהעמיק אל תוך הנושאים. עם זאת, אני חייב להודות שכשסרט כמו "הסיינטולוגים וכלא האמונה" (Going Clear) יצא וחשף את עוולות הכנסיה הסיינטולוגיה וגרם לה נזק, זה הסב לי עונג. הסרט גרם לשינוי אדיר מכיוון שבעידודו אנשים שיצאו מלפיתת הסיינטולוגיה קיבלו אומץ לדבר ולספר על מה שעבר עליהם והאיומים שהופנו לפתחם אחרי שעזבו. מאז הסרט רבים תבעו את הכנסיה הסיינטולוגית ובאופן אישי זה משמח שהדברים הללו יוצאים החוצה ומחלישים אותה".
כשבוחנים את הפילמוגרפיה של גיבני בן ה-66 בעשור האחרון בולטת התפוקה הבלתי נתפסת שלו. מאז היה מועמד לאוסקר ב-2006 על "האיש הכי חכם בחדר" בו עסק בחברת הנפט אנרון, ובוודאי לאחר שזכה בו ב-2008 על Taxi to The Dark Side על מדיניות העינויים של הצבא האמריקני, גיבני עובד תמידית על כמה פרויקטים ומוציא סרט דוקו אחד או שניים, לפעמים שלושה בשנה. זה הספק יוצא דופן, שמתאפשר בזכות העבודה של הבמאי עם צוותי משנה שלו. "אני מעריך שכל סרט לוקח כשלוש-ארבע שנים, ולכן אני עובד על הפרויקטים במקביל. למזלי יש לצדי אנשים מוכשרים ונמרצים שעובדים על הסרטים הללו באופן מאומץ 24/7. זה הופך את התהליך להרבה יותר יעיל. בנוסף גיליתי שדווקא העבודה במקביל על מספר פרויקטים מאפשרת לך לגבש פרספקטיבה אחרת. כשאתה נכנס ויוצא מפרויקט ואז נכנס אליו שוב נקודת המבט משתנה ואתה פתאום יכול לראות פגמים או לחילופין לראות מה עובד יותר טוב".
