הקלישאה "הרסו את הספר" לא יכולה להיות יותר נכונה
הוא זכה בפרס פוליצר וכבש את הקוראים, אבל העיבוד הקולנועי של "החוחית" הורס אותו לחלוטין. לא סתם מדובר באחד הפלופים הגדולים של השנה. תעשו לעצמכם טובה: פשוט תקראו את הספר במקום
בשנת 2013 יצא הרומן "החוחית" של דונה טארט ופילג את עולם הספרות. חצי מהמבקרים היללו אותו והכריזו על טארט כיורשת של צ'ארלס דיקנס. החצי השני כינה אותו בזלזול "הארי פוטר למבוגרים". הקוראים לעומת זאת הצביעו ברגליים והספר, שאורכו באנגלית כמעט 800 עמודים, הפך מיד לרב-מכר. שנה אחרי הוא גם זכה בפרס פוליצר וגם בחוזה לסרט - כמקובל בתעשייה שאוהבת להישען על יצירות שהוכיחו את עצמן.
הרומן עוקב אחר חייו של תיאו דקר, שבחייו הקצרים עבר כמה תהפוכות דרמטיות וטראומטיות. בתור ילד, הוא חי לבד עם אמו אחרי שאביו נטש אותם ועבר לגור עם אישה אחרת. היחסים בין האם והבן היו טובים וחמים, אך הם נגדעו בטרם עת. כאשר השניים ביקרו במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק התרחש במקום פיגוע קטלני. הם שהו בחללים נפרדים והאם לא שרדה, אבל תיאו - שבאותו רגע עמד מול ציור אמיתי שנקרא "החוחית" של קרל פבריציוס, יצא ללא פגע. בהחלטה של רגע הוא החליט לקחת את הציור הקטנטן לעצמו, והוא ילווה אותו לאורך תחנות רבות בחייו.
הספר קופץ בין הזמנים, ומתחיל כשתיאו בן העשרים ומשהו נמצא באמסטרדם, מכור לשלל חומרים ומסובך עם עצמו, כצפוי לאדם צעיר שעבר טראומה כל כך משמועתית שלא זכתה לטיפול הולם. רק לקראת הסוף מבינים מה מעשיו באמסטרדם, ואיך כל זה קשור לפיגוע שהרס את חייו בגיל 13.
כאשר אולפני האחים וורנר הכריזו כי רכשו את הזכויות לספר, לצד התרגשות בקרב המעריצים - נרשמה גם דאגה. כיצד יגוללו סיפור חיים כה מסובך, מלא בדמויות משנה משמעותיות ובעלילה הנפרשת בכל כך הרבה מקומות לסרט אחד? על תפקיד הבמאי הופקד ג'ון קרולי, שעיבד בהצלחה את הספר "ברוקלין" (2015), שזכה לשלוש מועמדויות לאוסקר. אבל גורל "החוחית" לא יכול להיות רחוק יותר מגורלו של "ברוקלין". הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו, אז זכה לביקורות מזעזעות וקוטלות. כאשר יצא לאקרנים בסתיו האחרון, כראוי לסרט שמכוון את עצמו לעונת הפרסים, כבר היה ברור - לא רק שלא יהיה פה שום אוסקר, אלא שמדובר באחד הפלופים הכי גדולים של השנה.
אז מה בעצם לא עובד ב"החוחית"? בתור מי שקראה ואהבה את הספר, אפשר להגיד שכמעט הכל. למרות שהוא מתהדר בקאסט שחקנים מרשים: אנסל אלגורט ("בייבי דרייבר") בתפקיד הראשי בתור תיאו הבוגר (את הילד מגלם אוקס פגלי), ניקול קידמן בתור אם האומנה המדוכדכת אך האוהבת, לוק ווילסון כאביו האגואיסטי וג'פרי רייט בתור המנטור שלו - אף אחד מהם לא מצליח להפיח חיים בסיפור. על הצילום הופקד לא אחר מאשר צלם העל רוג'ר דיקינס (זוכה אוסקר על "בלייד ראנר: 2049"), והוא אכן מספק סצנות יפהפיות, אבל כאשר העלילה דחוסה ומבולגנת, אין עניין מיוחד בלבחון את זוויות הצילום הייחודיות והשוטים הנוגים.
הבעיה העיקרית בסרט היא בדיוק מה שהמעריצים של הספר חששו ממנו. לאורך 800 העמודים של הרומן, טארט התאבססה על פרטים שוליים באופן כמעט קטנוני, אבל היא גם נכנסה לעובי הקורה של הדמויות שבראה וסיפקה להן רוחב יריעה אמין וסוחף. במקרה של הסרט, התחושה היא שכל הדמויות מבליחות לרגע ולא מותירות חותם מיוחד. כך למשל בוריס, חברו הטוב של תיאו שנולד באוקראינה וגם הוא סבל לא מעט בחייו הקצרים. הוא היה מהדמויות הכובשות והאהובות בספר, אבל בסרט הוא עובר השטחה מוחלטת בתוספת מבטא רוסי כבד ומאולץ. פין וולברג ("דברים מוזרים") מגלם אותו בתור נער, בעוד שאת גרסתו הבוגרת אניירין ברנרד הוולשי. משום מה פוליטיקת הזהויות בהוליווד לא הגיעה לייצוג של יוצאי ברית המועצות בקולנוע ואף אחד לא קופץ כאשר הם מגולמים ע"י שחקנים אמריקנים במבטא מביש, אבל זה כבר נושא אחר.
התחושה הכללית שנוצרת במהלך הצפייה היא בלאגן מרושל. הסרט זז מנקודה לנקודה, ובעיקר מסמן וי על אירועים שקרו, חלקם דרמטיים במהותם - כמו מוות או בגידה. סביר להניח שמי שלא קרא את הספר יתקשה לעקוב אחר העלילה המפותלת שלו (שנמשכת לאורך 140 דקות), בעוד שמי שכן קרא יתעצבן נוכח האנמיות של הדמויות.
לעבד ספר לסרט מוצלח היא משימה לא פשוטה כלל, ומעטים הבמאים שמצליחים להביא גירסה שמשתווה למקור. גם הניסיון לעבד רבי-מכר לשוברי קופות לא עובד בשנים האחרונות ויותר ויותר ספרים מוצאים את מקומם דווקא על המסך הקטן, אם זה בסדרות או במיני-סדרות (כפי שהיה אמור להיות במקרה הנוכחי). אז המלצת צפייה אין פה, אבל מי שמחפש רומן אפי וסוחף, מוזמן בהחלט לקרוא את הספר במקום.
