"אל תשלימו לנו את המילים": איך זה להיות אדם מגמגם?
חנן הורביץ ניסה במשך שנים להיפטר מהגמגום שלו, עד שהבין שהדרך היחידה היא פשוט להפסיק להילחם בו. היום הוא מכהן כמנכ"ל ארגון המגמגמים בישראל: "הטראומה עדיין חזקה בתוכי. עברתי מסע מבושה וסבל אל קבלה עצמית וגאווה". מבט אל עולמו הפנימי של אדם מגמגם
"תודה רבה. תודה על הריאיון", אומר חנן הורביץ כמה פעמים לאורך השיחה בינינו. לא מדובר בנימוס הטמון בחינוך הדרום-אפריקני שקיבל טרם עלה לישראל. לא, הורביץ (56) הוא מנכ"ל ארגון המגמגמים בישראל, והוא באמת אסיר תודה על כל במה שמסייעת להבין קצת יותר מה זה להיות אדם מגמגם. כל אפשרות לנפץ את הסטיגמות, להילחם בבורות, להבין את המאבק העיקש והיומיומי שבו נמצאים כ-1% מהאוכלוסייה - נוגעת ללבו.
הוא אדם עדין ואיש שיחה נעים להפליא. הוא מגמגם מאז ומתמיד, אבל זוכר את הפעם הראשונה שגילה מודעות לכך: "זה היה באחת הכיתות הנמוכות. היה סבב וכל אחד היה צריך לקום ולקרוא. אני קמתי ולא יכולתי לדבר, נתקעתי. כל הכיתה פרצה בצחוק. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר את הגמגום".
זו כמובן לא הפעם האחרונה שבה החברה קיבלה ציון אפס בקבלת האחר. היה למשל את היום ההוא שבו הורביץ ניגש לריאיון עבודה, ואמרו לו שאף אחד לא יעסיק אותו בגלל הגמגום. הם טעו.
אנשים שמגמגמים נאבקים בחזית כפולה: גם מול הסטריאוטיפים החברתיים, וגם במאבק קשה לא פחות - זה הפנימי. "אני זוכר את טקס ההשבעה בטירונות, כשנקראתי לומר 'אני נשבע'", מספר הורביץ, "פשוט לא יכולתי. המילים לא יצאו. זה מעמד מאוד מביך וקשה". המלחמה שבין אדם לעצמו היא עקבית ומתישה, ובעיקר יכולה להפוך למזערית אם החברה תנהג ברגישות הנכונה. "בגלל מה שאדם מגמגם חש מהחברה הוא מפתח בעצמו סטיגמות - אני מאמין שאני פגום, שאסור לי לגמגם, או שאם אני אצא לדייט ואגמגם אז היא לא תאהב אותי".
מבט אחד - לפעמים זה כל מה שדרוש בשיחה עם אדם שמגמגם כדי לגרום לו להתכווץ בתוך עצמו. "לפעמים החברה משדרת ברמזים - במבט מוזר שאני חוטף כשאני מגמגם. אני באמת מאמין שרוב הקושי הוא בגלל הרגשות שלי, הפחד, הבושה החרדה, התסכול, חוסר האונים שאני מרגיש לגבי הגמגום, אבל זה בגלל מה שאני קולט מהסביבה. היום בעולם שמבין נכות, עיוורון, וגם למשל הומוסקסואליות - האנשים האלה פחות סובלים כי הם לא צריכים להסתיר כמו בעבר. כמו אדם גיי, גם השאיפה שלנו היא להיות 'בחוץ וגאים', אם אני חי בסביבה שמקבלת אני לא צריך להסתיר כל כך והרבה יותר קל לי להיות מי שאני.
"אני מאמין שרוב האנשים לא רעים, אז אם מישהו מסתכל עליי במבט מוזר ייתכן שהוא פשוט לא מבין מה קורה. לכן אנחנו מעודדים אנשים שמגמגמים להסביר את המצב, כי אם אני לא אסביר, איך אני מצפה שהוא יבין?".
אז מה באמת קורה שם? מה עובר על אדם מבפנים ברגע הגמגום?
"כמובן שזה מאוד אינדבידואלי. כשאני מרגיש פחד או בושה אז רגע הגמגום הוא רגע של פאניקה. מערכת העצבים האוטונומית של הגוף נכנסת למוד Fight or Flight, כי זה רגע של אימה ממש. הכל מופסק, או שיש מבט, או לעג. אני כל כך בפאניקה, אני מרגיש שהמוח שלי פשוט מעורפל. אין לי כבר מחשבה רציונלית. החלק הרציונלי של המוח מושתק".
זו חרדה.
"ממש. ורוצים רק לברוח מהרגע האימתני הזה".
וברגע הזה, שנשמע קשה מאוד, מה אתה צריך מהבנאדם השני?
"פשוט סבלנות. בלי הערות ומבטים. לשמור על קשר עין ולחכות. אנחנו מבקשים משהו מאוד-מאוד לא פשוט. אבל אתם צריכים להבין שזה רק גמגום ולוקח לי קצת זמן, או אפילו הרבה זמן, עד שאני אוציא את המילה. אז חכו. אל תשלימו לנו את המילים, אל תנחשו מה רצינו להגיד, אל תעירו הערות, אפילו אם זה בא ממקום טוב, פשוט להמתין. זאת העזרה הכי טובה שהאנשים הלא מגמגמים יכולים לתת לנו".
כאמור אחוז אחד מהאוכלוסייה מתמודד עם גמגום, אישה אחת על כל ארבעה גברים – בכל ארץ, בכל שפה, בכל תרבות. מפתיע לגלות שבין גילאי שנתיים עד חמש יופיע גמגום בקרב כ-5% מהילדים, אך אצל 4% מתוכם הוא יחלוף לבד.
ומה הסיבה לתופעה? בניגוד למיתוסים הרווחים - שגורמים לנזק במישור התודעתי - טראומה, חרדה או חוסר ביטחון עצמי לא נמנים על הגורמים לגמגום. "יש הרבה מחקר שמצביע על מקור נוירו-פיזיולוגי לגמגום", מסביר הורביץ. "כנראה יש איזושהי הפרעה במנגנון תזמון הדיבור. יש מחקר בתחום הגנטיקה שמראה קשר גנטי מובהק אצל לפחות חלק מהאנשים שמגמגמים. בבדיקות MRI מראים שוני בתפקוד המוח אצל אנשים שמגמגמים ומחקרים אחרים מראים שוני במבנה של החומר הלבן במוח אצלם. בנוסף יש מחקרים שמראים קשר בין רמת דופמין גבוהה במוח לבין גמגום. רואים שתרופות שמורידות את רמת הדופמין במוח של האדם שמגמגם, מביאות להקלה בגמגום".
"לפעמים טראומה כן יכולה לדרבן גמגום, יש אנשים שאומרים עברנו דירה והתחלתי לגמגם, או נולד ילדה במשפחה והתחלתי לגמגם. יש אנשים שלא היה שום אירוע, הם פשוט התחילו לגמגם, ולכן זה מורכב. יש את הנטייה הנוירולוגית לגמגם, אבל הנטייה הזו הופכת לגמגום עקב השפעות רבות. אנחנו יודעים בוודאות שטראומה לא הופכת לגמגום כי אם זה היה ככה כמעט כולנו היינו מגמגמים".
"עם זאת", הוא מוסיף בצער, "הגמגום עצמו יכול להיות טראומה".
"הפחד להשתמש בטלפון מאוד נפוץ", אומר הורביץ' בתשובה לשאלתי האם אנשים מגמגמים ימנעו מסיטואציות מסוימות, ובדיוק במילה האחרונה - הגמגום שלו מרים את ראשו. "מה שקרה עכשיו, שנתקעתי על המילה 'נפוץ'", הוא מסביר, "אני לא רואה את הפנים שלך, את לא רואה אותי, אולי את חושבת שהשיחה התנתקה. אני לא יודע מה התגובות שלך, ואני עלול להיכנס לפאניקה - אני חייב להפסיק את השיחה הזאת כי עוד מעט היא תנתק לי את הטלפון. גם כל מיני דברים שעוברים בראש - 'וואו היא בטח שופטת אותי עכשיו על הגמגום, בטח חושבת שאני אידיוט', הרבה שיפוטים, זה חלק מהנושא של ההתמודדות".
הורביץ עבר מסע ארוך ומאתגר עד שהוא קיבל את עצמו. היום הוא מעיד כי הוא עוד מרגיש פאניקה, אבל הרבה פחות מבעבר. "עברתי מסע - מבושה וסבל אל קבלה עצמית וגאווה. הטראומה עדיין חזקה בתוכי. כן, ניסיתי לטפל בגמגום, זה לא עזר לי. הטיפול הכי ידוע נקרא 'עיצוב שטף הדיבור', ויש עדיין הרבה אנשים שמלמדים את זה. זו פשוט טעות וזה עוזר למספר קטן של אנשים. אני שמח מאוד עבורם, באמת, אבל זה גרם לכל כך הרבה סבל להרבה אנשים. כי אני לומד לדבר בצורה חלקה שבה אני שולט על התנועה וההתחלה והסוף של כל הברה, אבל אני נשמע כמו מישהו אחר. וזה כל כך קשה כי צריך לתרגל את זה יום-יום. אז מה שקורה זה שאנחנו יוצאים לקורס אינטנסיבי, מדברים בצורה שוטפת, אבל אחרי שבועיים או חודש - שוב מגמגמים. ואז הנפילה נוראית כי שוב אתה מרגיש כישלון. והייתי שם, עברתי הרבה טיפולים להעלים את הגמגום וזה גרם לי לסבל רב. מצד שני כשלמדתי לקבל את עצמי, אני פתאום מסוגל לחיות את החיים שלי עם ועל אף הגמגום".
בשבוע הבא יחול שבוע המודעות לגמגום בישראל. בסמיכות לכך, סרט תיעודי בשם "כשאני מגמגם" הוקרן בסינמטק תל אביב. לאורך ארבע וחצי שנים עקב יוצר הסרט, ג'ון גומז, אחר אנשים ששיתפו כיצד הגמגום השפיע על חייהם. חלק מרכזי ומרגש מאוד בסרט, מתאר תהליך של אדם מגמגם בשם ג'ייסון, בטיפול עם קלינאית התקשורת שלו. הסרט נפתח כשג'ייסון, במשך דקה ארוכה מנסה נואשות לומר את שמו וגילו, אך המילים ממאנות לצאת. בסוף הסרט, עם התקדמות הטיפול, הוא כבר מסוגל לומר את אותם הדברים בחופשיות יחסית. בשלב מסוים נחשף כי גם המטפלת בעצמה, ד"ר גייל ווילסון לואו, סבלה בצעירותה מגמגום כבד, דבר שלא ניכר עליה כלל בהווה.
"When I Stutter" - טריילר
אך אם להעלים את הגמגום כליל היא מלאכה קשה כל כך, מתבקש לתהות – האם ווילסון לואו, ואנשים אחרים שהצליחו להתגבר על הגמגום, לא עסוקים באופן תמידי בהעמדת פנים מתישה? האם לאדם מגמגם יש סיכוי אמיתי להיות חופשי מניסיונות לכבוש את גמגומו? "אני מדבר יחסית ללא גמגום בשיחה הזאת, נכון?", שואל הורביץ, "זה לא שאני לא מגמגם, אבל זה קורה רק מכיוון שאני פועל מתוך מקום של קבלה עצמית, של הבנה, אני מודע למה שקורה לי. אם אני מרגיש שאני מגמגם, אז אני יודע לא להילחם נגד הגמגום ולא ליצור את המאבק נגדו. וכתופעת לוואי, הדיבור שלי יותר שוטף. אז לפעמים אני מרגיש כבר כמו פייק. יש ימים יותר קשים, שיחות יותר קשות".
יהודה פוליקר – השם שלו מרבה לצוץ כשחושבים על ידוענים שמגמגמים, תמיד בצירוף הפליאה הרכילותית-משהו: "זה מדהים, כשהוא שר הוא לא מגמגם בכלל!". ואכן, פוליקר לא היחיד. הדעה הרווחת היא שהאזור במוח האחראי על דיבור שונה מזה האחראי על שירה, ועל כן, הגמגום ייעלם אם אנשים מגמגמים ישירו. הסבר נוסף טמון בקצב של השירה - שאולי תורם לסידור של אותו מנגנון מוחי. נסיכת דיסני אקראית הייתה כנראה מפצירה עכשיו: "אז למה לדבר? שירו!", ואכן, מדובר בהצעת ייעול שנשמעת לא אחת מפי אנשים לא מגמגמים, המחשבה שאפשר לסגל דיבור שירתי וכך לנצח את הגמגום. אלא שזה רעיון גרוע. "לא, אני לא צריך להעלים את הגמגום", אומר הורביץ. "צריך לשנות את המחשבות שלנו, גמגום זה לא טוב או רע, זה פשוט מה שיש".
"יש חוקרת בשם ד"ר רנה בראון, ויש לה הרצאת טד שמאוד עזרה לי - 'העוצמה של הפגיעות'", הוא מספר. "היא אומרת שכשאני חושף את החולשה שלי - אני בעצם מתעצם. וזה כל כך נכון. לכן אנחנו ממליצים גם לאנשים שמגמגמים שהולכים לראיונות עבודה לדבר על הגמגום בריאיון, לחשוף אותו, אחרת זה נשאר בחדר".
"הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי בַּפֶּה", כתב המשורר רוני סומק בשירו הידוע "נקמת הילד המגמגם". "...הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶׁה / גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי. / הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה / לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה / כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, / אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ". גם סומק גמגם בילדותו, עד שיום אחד הגמגום נעלם, אך מצוקת הילד שמשתוקק כל כך ואינו מסוגל לומר את אשר על לבו, נותרה, ומהדהדת בחלל העולם עם כל קריאה של השיר הנפלא הזה.
"כשאנחנו מצליחים לשכנע ילדים שמגמגמים לעשות מצגת בכיתה על הגמגום, העולם משתנה עבורם ב-180 מעלות", הורוביץ מסביר. "הם לוקחים בעלות על השיח על הגמגום ומסבירים לחברי הכיתה שלהם מה קורה. שמענו שילד אחד בא לילד שמגמגם ואמר לו: 'לא ידעתי. עכשיו אני יודע, בוא לשחק'. פשוט ככה. לכן כל כך חשוב שנשחרר את עצמנו מהאמונה שגמגום הוא רע ושאנחנו צריכים להעלים אותו. זה עושה כל כך הרבה נזק, גם להורים וגם לילדים".
כאשר הורביץ מדבר על ילדים, בכי חונק את גרונו והוא מתנצל. "אם הייתי יכול למנוע מחנן הילד לעבור את כל הקושי הזה, הייתי עושה זה", הוא אומר בתשובה לשאלה האם היה מעלים את הגמגום אילו יכול היה. "אבל היום הייתי בוחר שלא. תראי, בזכות הגמגום נסעתי לכנסים של אנשים שמגמגמים ברחבי העולם. באיסלנד, ביפן, בהולנד, בארצות הברית. איזה מדהים זה. החברים שיש לי בארגון, זה משהו שהוא יקר מאוד. אני בר מזל. זו מתנה. למדתי הרבה מהגמגום, ואני מכיר תודה על זה".
אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל, מציין את שבוע המודעות לגמגום בישראל בין 10-14 בנובמבר, במסגרתו יתקיימו אירועים ברחבי הארץ. פרטים נוספים באתר ובדף הפייסבוק של הארגון.
