האם המדע הוא בסך הכול עוד מיתוס?
ספרו החדש של אורן הרמן, "אבולוציות", משווה באופן שנון ומשעשע בין מחקרים מדעיים וסיפורים מהמיתולוגיה: שניהם נובעים מהרעב לדעת ונשענים על נרטיבים מומצאים. אז האם אנחנו באמת קרובים יותר מאי פעם להבין את רזי היקום? ממש לא בטוח
זה ללא ספק אחד הוויכוחים העתיקים המלווים את ההומוספיאנס מהיום בו החל לתהות על פשר יקומו וקיומו. השאלה בגדול היא איך הכל התחיל, לאן זה הולך ומי מושך את החוטים, כשהויכוח עד עצם היום הזה הוא היכן נמצאות התשובות, ולמי פתרונים: מיתוסים, מיתולוגיות ושאר מיני מעשיות, או מי שמכונה המתודה המדעית, המבססת את מסקנותיה על סמך תצפית, תיאור, והסקת מסקנות לוגית. הספר "אבולוציות" מאת אורן הרמן הוא רק לכאורה עוד קיסם במדורה. הרמן הוא אומנם ביולוג וחוקר אבולוציה (ראש התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן), אך להבדיל מעמיתיו אינו חסיד שוטה של המתודה המדעית, אלא מוצא גם במיתוסים השונים לדורותיהם "יצירים של רוחנו הבודדה והחקרנית", שיכולים ללמדנו על "אמיתֹות שמֵעבר לתחום השׂגתנו".
בספרו המשכיל והמבריק, המשעשע והפיוטי לעתים, חוזר הרמן אל החלוצים התת-אנושיים של ימי קדם (חיידקים וריּבֹוזימים, טרילֹובּיטים, סִילוֹנִיּוֹת, תמנונים ושאר מיני הומואים קדומים) המגוללים כאן בגוף ראשון את קורותיהם עד הלום. החל בהופעתו של התא חי הראשון עד להומוספיאנס - האורגניזם היחיד (עד כה) ששואל את עצמו מי אני, ולא ממש מוצא תשובה. סקרנותו ודמיונו היוצר של הרמן, ביחד עם השכלתו הרנסאנסית, מאפשרים לו לטוות חוטים לא רק בין מיתוסים למדע אלא גם בין מין ומוות; בין היווצרות העין ללידתה של הקנאה; בין זכרונו של תמנון לחידת התודעה; בין לידת הירח לאמהות, ובין השמש לגאווה האנושית. התוצאה היא ארוחת שחיתות של פרה-הסטוריה, פליאונטולוגיה ופילוסופיה, לצד ביולוגיה, כימיה, פיסיקה ופוליטיקה, שהופכים את האבולוציה למסע קסם מסתורי, שהנסתר בו רב על הגלוי.
מהר מאוד מבינים שגיבורתו הסמויה של הספר היא יד המקרה. באבולוציה, קצת כמו בהסטוריה האנושית, כל מהפכה מגיעה תמיד בהפתעה מוחלטת, ונראית בדיעבד בלתי נמנעת. התפתחות המינים, עד כמה שאנו (לא) מבינים אותה, לא נבעה מאיזו סלקציה תבונית אלא מהאפליקציה היחידה שהאבולוציה מכירה: טעויות, מוטציות. "מדוע? איש אינו יודע", משנן הרמן את המנטרה החוזרת בספרו, ללמדנו שגם אם יש מתכנן תבוני אז הוא עצמו ברא את המקרה.
בין לבין מנהל הרמן דיון נוקב בכמה משאלות היסוד הטורדות את ההומוספיאנס, מהיום שבו החל לאנוס את אמא טבע לצרכיו הבלתי-נלאים. האם עובדות קיימות אי־פעם מֵעבר לאופן שבו אנו יוצרים אותן? האם בכלל יש דבר כזה “מציאות“? האם החיים חסרי משמעות ומקריים, או עמוקים ומסתוריים, ומהו בכלל האדם: האם אכן נזר הבריאה שבזכות גאוותו, סקרנותו ומוחו המגודל, מציץ לאלוהים במחברות? או שמא סתם גוש זעיר של פחמן לא טהור ומים, הזוחל בחוסר אונים על כוכב לכת קטן וחסר חשיבות? ואולי שתי התשובות נכונות?
ככל שנוקפים הדפים מבינים שמיתוסים ומדע דומים זה לזה יותר ממה שהם שונים. שניהם מנסים להתיר את מסתרי העבר, ולשער - בהצלחה פחותה - מה יקרה בעתיד. לגבי העבר, יודעים מדענים לתאר לא רע את השניות הראשונות מיד אחרי לידת היקום במפץ גדול, אך אין לנו מושג מי לחץ על הכפתור; להזכירנו שהמסתורין האמיתי איננו בדברים שקיימים בעולם, אלא קיומו של העולם עצמו. כך גם לגבי מקורו של החומר החי. אנחנו יודעים די הרבה על מה שקרה זמן קצר אחרי שנוצר, אך רק מעט על האופן שבו הפכה הכימיה לביולוגיה. שלא לדבר על הקסם שהופך טיפה סרוחה וביצית, לאורגניזם שיודע את לוח הכפל, אוכל עם פה סגור, וקורא ביקורות ספרות.
רוצים לקרוא את הפרק הראשון מספרו של אורן הרמן? לחצו כאן
לגבי העתיד מלמדות אותנו המוטַציוֹת את השיעור הכי קשה: עצם קיומו של העתיד תלוי בכך שהוא בלתי־צפוי, מה שאומר שהמחר תמיד יהיה נעלם מעינינו. "חכמים אומרים שזו סופה של המשמעות בעולם. וחכמים יותר – שזאת רק תחילתה", מנסח הרמן את התובנה האכסיסטנציאליסטית החשובה של ספרו. החלל הוא כמו קתדרלה: מקום ענק, קר, ריק, מעורר השתאות המעסיק את האדם מהרגע הראשון שזקף את ראשו. פעם שמעתי מישהו אומר, שאנו נמצאים במרחק של חמישה איינשטיינים מתשובה על תעלומת מקורו של היקום. נכון להיום אנו אחרי האיינשטיין הראשון, ולמדענים יש הרבה תיאוריות, אבל כפי שמודה הרמן, אין לנו באמת מושג מה מקורם של הזמן, היסודות, החיים והמין האנושי. "אחרי הכל, מאמרים מדעיים אינם מציעים עובדות יבשות, כך בפשטות, ללא היפותזה. ומהי היפותה אם לא סיפור, המעניק לעובדות פשר?"
מוצא כולנו ממספרים זועמים ונלהבים, שכדי לשכנע אחרים, שכנעו בו-זמנית את עצמם עם סיפורים מאיימים ומנחמים, שהיום אנחנו קוראים להם מיתוסים. המדע התיימר מראשיתו להיות תחליף למיתולוגיה, אבל לאמיתו של דבר הוא נע מכוחו של אותו רעב־להבנה שנתן לנו את האלים ואת החיים־אחרי־המוות, וגם אותו מַעְצבים סיפורי מעשיות. ובגלל זה מבקש מאיתנו הרמן להיות "אמיצים מספיק לשאול את עצמנו: האם אנחנו קרובים יותר מן היוונים לפיצוח החידות הקיומיות?"
דבר אחד בטוח. אנחנו עומדים מול קופסה סגורה שאיננו יכולים לפתוח, בלשונו של איינשטיין, שהיה דווקא אחד מאלה שהציץ לקופסא. רובו המכריע של היקום כולל חומר ואנרגיה אפלים, שאין לנו מושג ממה הם עשויים. גם איזונם העדין של החיים תלוי בדברים שלעולם לא נוכל לראות, לשמוע, להריח, לטעום או לגעת בהם. בויכוח האינסופי בין מדע למיתולגיה, בין עובדה לסיפור, אנו נוהגים לשאול תמיד "מה אמיתי? מה לא אמיתי?" אבל אולי אלה לא השאלות הנכונות לשאול. נתוני החושים שלנו מעוותים בפריזמה של רצון ואמונה, שמטה גם את העובדות המדעיות שלנו. אובייקטיביות חסרת רחמים, בייחוד בקשר לעצמנו, היתה תמיד קרב אבוד מראש. חוץ מזה, מי יוכל לשפוט בתום לב בין קופי האדם החלשים או/ו האכזרים שאנחנו?
בסוף מבינים שהכל עניין של בחירה אסתטית, קרי איזה סיפור אנחנו בוחרים לספר על עצמנו. אפשר לספר סיפור רציונאליסטי-מדעי-חסכני, לפיו מה שמוכר לנו הוא פחות או יותר כל מה שקיים, דהיינו החומר וכוחות הפיזיקה, ולא הרבה מעבר לזה. ואפשר לספר סיפור מיתי-מיסטי, לפיו העולם מכיל מימדים, מישורים וישויות מסתוריות, הרבה מעבר למה שמוכר לנו; סיפור על עולם של קסמים וניסים, רוחות ונשמות, מלאכים ואלים.
שני הנרטיבים מסכימים על עובדות מסוימות, כמו רגע מכונן של יום הולדת. שניהם מסבירים את כל העובדות הידועות, אך אינם ניתנים להוכחה מוחלטת. תבחרו בקיצור, מה שבא לכם, אבל תיזהרו לא לקדש את הסיפור שלכם בבחינת אמת שאין בלתה. גם כשאנו נשבעים באמיתות המובנות מאליהן של המדע בן זמננו, ראוי לזכור שבכל דור ודור היו אנשים שנחשבו למאורות זמנם, והיום אנו יודעים שדיברו שטויות.
אנו תאבי ידיעה מעצם בריאתנו, אבל אולי הטריק האמיתי בחיים הוא דווקא להשלים עם המסתורין. כשאתה מבין את מגבלות הידיעה, אתה פתוח יותר לנרטיבים חלופיים, כי אתה אף לא יודע את מה שאתה לא יודע. וכמו שמלמדים בחיל האוויר - מי שאינך רואה אותו, הוא זה שיפיל אותך...
"אבולוציות: חמישה עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו", אורן הרמן, ידיעות ספרים, ספרי עליית גג,264 עמודים
