"טוב לשלושתנו יחד על הבמה": ערן צור על המופע עם בניו
יום אחד קם גיבור רוקנ'רול מופרע ומוצא את עצמו מנמיך לילדים את הווליום במגברים כי "מסכנים השכנים". אחר כך הוא מבין שעדיף לעלות איתם על הבמה ולהגביר את הווליום יחד. לקראת המופע עם בניו, ערן צור מספר על ההופעה המשפחתית הראשונה ומסביר למה הוא לא לימד אותם לנגן
כמוזיקאי לא יכולתי להיות מי שיכוון את בניי אל האמנות. בגלל הקושי הנפשי, הכלכלי והפיזי הכרוך בלהיות מוזיקאי מקצועי. אבל ברגע שהם בחרו בדרך הזו בעצמם - שמחתי. שמחתי כי אני יודע בבירור שיצירה היא משהו שאפשר לקבל ממנו אנרגיה ולבטא בו כעס, עצב, אושר, מחאה, ועוד מגוון שלם של תכונות אנוש שמתפרקות במגע עם צלילים. אני בטוח שמוזיקה ויצירה הם דבר מחזק. ועם זאת לא אני לימדתי אותם. הם תמיד הלכו למורים אחרים, משום שחששתי לקבע אותם בסגנון ובגישה שלי.
כשהייתי נער אמא שלי הייתה חוזרת ואומרת לי "תוריד את הווליום". נשבעתי בליבי שאם יהיו לי ילדים, בחיים לא אגיד להם להוריד את העוצמה. אבל הינה אני נכנס אל הסלון ומחדר הילדים בוקעים צלילי גיטרה למשך שעות ארוכות. "מסכנים השכנים" אני אומר לעצמי, פותח את דלת החדר שלהם ומבלי לומר מילה ניגש ישר אל המגבר ומוריד את הדציבלים.
הילדים הופיעו איתי על הבמה מגיל מאוד מוקדם. כמה פעמים בחופש הגדול נסענו לנופש של שבוע בקיבוץ בית אלפא. כשצעירי הקיבוץ הבחינו בי הם הציעו לי להופיע ספונטנית. איתנו בנופש היו עוד משפחות של אמנים ובהן המשפחה של קרני פוסטל, שנדלקה לשתף פעולה, וגם המשפחה של דב נבון שהופיע איתנו כשחקן ומגיש טקסטים. הצעתי, לכל הילדים וההורים בחבורה שהייתה שם, להשתתף בשירה, או בתיפוף או בנגינה. והבנים שלי הרגישו שם מאוד נוח, ליאם (הבוגר) ניגן על כינור וטומי (הצעיר) תופף.
לא אשכח את ארשת הכיף והשחרור שהייתה על פניהם. ואז הבנתי שטוב לשלושתנו להיות יחד על במה. השיא הגיע כשחגגתי יום הולדת 50 במועדון הבארבי בתל אביב, ושני הבנים הצטרפו אליי לשיר "המנון לאדישות". זה היה רגע מופלא שהעביר לי את משבר הגיל באבחה אחת. היו איתי שם המון אורחים מופלאים ששרו וניגנו, אבל שום ביצוע לא השתווה להתרגשות שנוצרה על הבמה ובקהל כשהבנים הופיעו יחד איתי.
המשכנו להופיע מדי פעם. תמיד התלבטתי כמה לשתף אותם באורח "חיי הרוקנ'רול" שלי, עם העשן והטיפה המרה, ולכן בחרתי את ההזדמנויות בקפידה. לא רציתי שזה יקרה יותר מדי, אבל כן רציתי לעשות את זה ברגעים נכונים. באפריל השנה יצאנו לטיול בר מצווה באמריקה. טומי רצה טיול בארצות הברית. בתמורה דרשתי שיעבדו קצת. אז הופענו יחד גם בניו יורק וגם בפאלו אלטו.
לפני זמן לא רב ליווינו למנוחת עולם את אביטל אשתי, והאמא של הבנים. היא הייתה אמא מעורבת ומאוד תמכה בנגינה שלהם. אני יודע בבירור שהיא הייתה מאחלת לעצמה פרידה כזו, ולכן שרנו בלוויה שלה שלושה שירי פרידה. זה היה רגע כואב ומרגש, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שהבנים ואני שיתפנו פעולה מוזיקלית.
אז עכשיו הזמן לעלות שלב. ליאם בדיוק מסיים לימודים במגמת הג׳אז של תלמה ילין. הוא עכשיו בשל להתייחס אל החומרים שלי לפי דרכו, ולהוביל אותם לכיוון שלו. לשם כך הוא מזמין עוד שני מוזיקאים משכבת הגיל שלו : פסנתרן מדהים בשם טוקי שטרן, ומתופף מעולה ששמו יהלי שמעוני (בנו של ידידי המתופף רן שמעוני) כך אנחנו ניגשים יחד להרים את המופע בפסטיבל הג׳אז של תל אביב. אני מתכנן לתת לדור ההמשך הרבה זמן ומרחב של ביצוע ועם זאת אשמור על שלי. גם טומי יעלה לשיר איתנו כמה שירים, וככה שוב נהיה שלושתנו יחד על במה.
ערן צור ובניו ליאם וטומי יופיעו איתו בפסטיבל הג'אז בתל אביב ב-19 בדצמבר באולם קאופמן במוזיאון תל אביב.
