אדוארד נורטון ניסה לעשות "צ'יינטאון". אז ניסה
נורטון הוא המפיק, הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי של "עיר יתומה", פילם נואר על בלש עם תסמונת טורט. למרות הניסיון לשחזר את ימיו הטובים של הז'אנר, יש בסרט יותר מדי דמויות והמסר שלו מעומעם ומבולבל
"צ'יינטאון" (רומן פולנסקי, 1975) ו"סודות אל.איי" (קרטיס הנסון, 1997) הם שניים מסרטי הנואר הגדולים של הקולנוע מכיוון שהצליחו במימוש כוונותיהם השאפתניות. מעשי הפשע המניעים את עלילותיהם מכניסים את הצופה לרשת תככים נסתרת המצויה מתחת למציאות העירונית. דברים קשורים לדברים - עולמות הפשע, העסקים והפוליטיקה נשזרים אלו באלו, ובנוסף קיים אלמנט מיני, בעייתי או פרוורטי, המשבש את שיקול דעתם של הגיבורים.
ההשוואה של "עיר יתומה" (Motherless Brooklyn) לסרטים אלו מעידה על אופיו ומידת שאפתנותו, אך איזכורם גם מחדד את תחושת ההחמצה המלווה את הצפייה בו. באורך של כמעט שעתיים וחצי, זהו סרט שיש בו יותר מדי אירועים ודמויות ומעט מדי קוהרנטיות. דמויות שאינן מפותחות כפי שהיו צריכות בכדי לתת נפח שלם להוויה אותה הן חולקות, זאת חרף היותן מגולמות על ידי שחקנים שעושים עבודה יפה. לתעלומת הפשע יש ממד כלכלי, פוליטי וגזעי, וסיום מתסכל שלא מעניק תשובות ברורות, אך גם לא מותיר את השאלות פתוחות בדרך המעוררת רצון לצפייה נוספת. חרף מגרעות אלו, יש ב"עיר יתומה" מספיק אלמנטים המצדיקים את הצפייה בו עבור חובבי הנואר.
אדוארד נורטון הוא המפיק, במאי, תסריטאי והשחקן הראשי של "עיר יתומה". למרות שהסרט הוא, כביכול, עיבוד לספרו של ג'ונתן לת'ם (1999), נורטון חרג מעלילת הספר עד שכמעט לא נותר ממנה דבר. שינוי שלא יפתיע את אלו המודעים למידה בה נורטון תמיד הכיר בערך רעיונותיו. לת'ם הסופר הגדיר את ההבדל "כאילו הספר היה חלום שהיה פעם לסרט, והסרט מנסה להיזכר בו".
הפריצה הקולנועית של אדוארד נורטון ב"פחד ראשוני" (1996) סימנה אותו ככישרון מבטיח (הוא היה מועמד לאוסקר משנה על תפקיד זה). עד סוף העשור היו לו עוד שני תפקידים איקוניים ב"אמריקן X" (1998) ו"מועדון קרב" (1999). במקביל הוא גם זכה למוניטין בעייתי של שחקן עם "ראש גדול" גם במקומות בהם האולפנים והבמאים היו מעדיפים פחות התערבות מצידו. למרות ש"עיר יתומה" מכיל את הקרדיט הרשמי הראשון של נורטון כתסריטאי, הוא כבר היה מעורב בשכתובים של כמה סרטים שבהם שיחק, או בפרויקטים של אחרים (למשל, "פרידה", של בת זוגו דאז סלמה הייק). התוצאות העגומות של השכתוב שהוא עשה ל"ענק הירוק" (2008) תרמו להחלפתו במארק רפולו בגלגול הבא של ה"האלק". באופן דומה היו לו חיכוכים עם במאים – העימות האגדי עם טוני קיי, הבמאי שנושל מ"אמריקן X", או הבמאים שנורטון צץ להם על הסט עם דפי תסריט שהוא כתב ללא תיאום איתם. נורטון ביים עד היום סרט אחד בלבד - הקומדיה הרומנטית "לשמור אמונים" (2000) שזכתה לביקורות בינוניות.
נקודת המוצא המשותפת לספר ולסרט היא הרעיון של בלש בשם ליונל אסרוג (נורטון), הסובל מתסמונת טורט (המלווה, כך נדמה, בהפרעה טורדנית-כפייתית). דבר הגורם לטיקים שבהם הוא פולט מילים לא נאותות, ברגעים הלא מתאימים, ומבצע פעולות לא רצוניות כמו נגיעה בגוף של אנשים איתם הוא מדבר. לא בעיות מהסוג איתן מתמודד הבלש בספרות ובקולנוע האמריקני הקלאסי.
לליונל יש מוח חריג, לא רק באופן בו הוא נדלק ומגלגל מילים באופן בלתי נשלט, אלא גם בזיכרון יוצא הדופן שלו לפרטים. בסרט ישנו גם "וויס אובר" של אסרוג המשמש גם כמספר, ובשונה מהתנהלותו המקוטעת בעודו מדבר עם בני אדם, קול המספר שלו נטול הפרעות. שינוי ביחס לספר, המרמז על האופן "הרציני" יותר בו נורטון מעמעם את נוכחות ההיבטים הרפלקסיביים והאירוניים של המקור.
כשנורטון משחק את הדמות החריגה בעולם הבדיוני, הוא מצליח במשימה הלא פשוטה של הגילום הפיזי הקופצני של הגוף והדיבור, וזאת מבלי להפוך את הדמות למעוררת גיחוך. לכן הוא גם מצליח לשכנע שהאנשים סביבו, גם אם הם מבולבלים כשהם פוגשים אותו לראשונה, מסוגלים לקבל אותו - דבר לא מובן מאליו בתקופה שבה המחלה טרם קיבלה שם או זכתה למודעות רחבת היקף.
מלבד נקודת מוצא זו, ישנה עוד סצנה משותפת לסרט ולספר והיא זו שבה מחוסל פרנק מינה (ברוס וויליס), הבוס והמנטור של אסרוג במשרד הבילוש בו הוא עובד. מינה הוא מי שפרש חסותו של אסרוג כנער (חלק משמעותי מהספר שהסרט מתעלם ממנו). אירוע זה משמש כמניע לחקירה אותה מבצע הגיבור.
כל שאר הדברים השתנו. העלילה עוברת משנות ה-90 לסוף שנות ה-50. התעלומה עצמה, המרכיב העלילתי העיקרי, שונתה מהיסוד, ולשם כך נוצרו דמויות חדשות בתכלית. כל זה לא היה משנה כלל (מלבד למעריציו של הספר) אם העלילה החלופית והשאפתנית של נורטון הייתה עומדת בשאיפותיו של יוצרה.
תעלומת הרצח של מינה נקשרת למזימות נדל"ניות שבראשן עומד מוזס רנדולף (אלק בולדווין), מי שמשמש כמנהל בפועל של יוזמות הפיתוח והנדל"ן בניו-יורק, והאיש החזק בעירייה. דמות זו מבוססת, באופן שקוף למדי, על רוברט מוזס - דמות שהייתה דומיננטית בפיתוח העירוני של ניו יורק מאמצע שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-60. בגרסת "עיר יתומה" הוא מקביל לנוח קרוס – הדמות שגילם ג'ון יוסטון ב"צ'יינטאון" - כמי שמשתלט על משאב עירוני, ומוכן אף לחסל את מי שיעמוד בדרכו. בתוך כך יש גם את העיתונאית המיתולוגית ג'ין ג'ייקובס שבמציאות התנגדה בחריפות ליוזמותיו של מוזס. כאן היא מעוצבת כדמות משנה בשם האבי הורוביץ' (צ'רי ג'ונס), ולצידה עוזרת אפרו-אמריקנית בשם לורה רוז (גוגו אמבתה-רו) – שאיתה יוצר אסרוג קשר.
ההשתלטות על שכונות עוני, בעיקר בשכונות של אפרו-אמריקנים, ופינויים תוך הבטחות שווא, מביאה רווחים לחברות המבצעות את העבודות ושייכות באופן סיבובי לאלו העומדים בראש המערכת העירונית. המזימה בכללותה פשוטה, אך יש כוחות שונים שפועלים ומניעים מעורפלים הגורמים לכך שחלק ניכר מזמן הסרט לא הצופים ולא הגיבור מבינים מה בדיוק קורה. זו בעיה גם באופן בו לא תמיד ברור מה מאפשר להתקדם בפתרון התעלומה. כמו כן קשריו המשפחתיים של רנדולף, במיוחד עם אחיו פול (וילם דפו) רחוקים מלהיות מובנים.
מכיוון שהפינוי מתרחש בשכונות של שחורים, יש מהלך עלילתי הכולל מושא אהבה פוטנציאלי לאסרוג, מועדון ג'ז, ודמויות שנכנסות ויוצאות - באופן שאינו לגמרי ברור - גם בנקודה העלילתית שבה הדברים אמורים להתברר.
העלילה מובילה לגילויים שאמורים להיות מטלטלים, אך האפקט הפוטנציאלי לא מתממש. לא ברור מי פועל נגד הגיבור, מתי הוא בסכנה ומתי לא. גם הממד המוסרי של ההכרעה בסוף הסרט לא מספיק ברור. אלו לא בהכרח בעיות בסרט נואר. היו לא מעט סרטים מסוג זה שהתבססו על ערפול לא לגמרי פתיר של מוטיבציות ועלילה (למשל, הקלאסיקה "השינה הגדולה" שאפילו הבמאי שלו הווארד הוקס טען שאינו מבין מה קורה בו). ובכל זאת, עבור סרט המנסה לנסח אמירה במישור חברתי-פוליטי, זה נראה כמו בעיה שממנה קשה להתעלם.
