הדיירים בבית האבות במתח - מי ישרוד אחרון? פרק מהספר "משחק ההמתנה"

אנשים שקבעו את ביתם בהוֹליהוֹקְס טענו בדרך כלל שהם גרים בדרך לפריז. והם צדקו, מפני שהחוף של דוֹבר היה מרוחק רק כמה קילומטרים משם, וממנו יצאו מעבורות לבירה הצרפתית. האזכור של פריז בלחישה העניק לכתובתם קורטוב של מעמד מכובד. ומעמד מכובד הוא מה שעניין את תושבי הוליהוקס.

בחוברת צוין בפשטות שהוליהוקס הוא בית לקשישים. המעמד החברתי לא הוזכר, ואפילו לא נרמז. לא בצורה גלויה. אבל אם לא היית ממעמד מכובד, לא היה לך שום סיכוי להתקבל. אֵם-הבית דאגה לכך. אף על פי שלה עצמה לא היה שום ייחוס, היא היתה מסוגלת להריח אותו אצל אחרים. והיא הצליחה לסנן אותו מתוך שאר ריחות הזִקנה שהיו משותפים לכולם, בלי קשר לחינוך שלהם. אבל המעמד היה שונה. למעמד היתה ארומה נדירה. היא עמעמה את כל הסירחונות האחרים, שכשלעצמם היוו מתקפה על חוש הריח, ועוררו גועל וסבל. הניחוח הנוסף של המעמד הפך אותם לנסבלים, וייחס אותם לטבעו של האדם הפשוט.

אף על פי שאם-הבית שלטה על הוליהוקס, המלך, או יותר נכון המלכה הכול-יכולה, היתה ליידי סיליָה סַקלינג. ליידי סיליה לא ביקשה לעצמה את המעמד הזה, מכיוון שהיתה אישה הנוטה להסתגר. הוא הוטל עליה, בעיקר על ידי אם־הבית, שהיתה מטורפת על תארים והזילה ריר כאשר שירתה אותה. ליידי סיליה טענה שהיא צאצאית ישירה של המשורר בן המאה השבע־עשרה סר ג'ון סַקלינג. למרות שאף אחד בבית האבות לא שמע מעולם על משורר כזה, הם האמינו למילה של ליידי סיליה, והפגינו יראת כבוד היאה לצאצאית שכזאת. תהא אשר תהא שושלת היוחסין שלה, היא היתה בעלת תואר, והתואר הזה, אם רצתה בכך או לא, היווה תביעה ברורה לעמידה בראש הבית. כך שכל עניין הם העבירו לפתחה. בכל ארוחה הם ביקשו את הערכתה הקולינרית. לאחר כל מהדורת חדשות, הם לחצו עליה שתביע את דעותיה הפוליטיות. ליידי סיליה לא התענגה על התפקיד הזה והעדיפה לשמור את דעותיה לעצמה. עם זאת, היא לא רצתה להצטייר כסנובית, ולפיכך הציעה את המיטב שיכלה. למען האמת, לא היו לה דעות פוליטיות, ועוד פחות מכך ידע קולינרי. אבל היא השתתפה בנימוס בכל שיחה שהתבקשה להשתתף בה, בעודה משתוקקת בשם אלוהים להיות בחדרה כדי שתוכל לטלפן לשותפתה ולשמוע את חדשות העסקים של אותו יום.

לאחר פרק זמן מכובד דיו היא פרשה מוקדם מטרקלין הדיירים, והדיירים האחרים ליוו אותה החוצה כמעט בקידה, מתוך הבנת הצורך המיוחד שלה בשינה. אחרי הכול, היא נשאה בנטל הכבד של התואר. אולם למרות הכבוד שהפגינו כלפיה, למרות כל הקידות וההתרפסות, עמוק בלבם שנאו רוב הדיירים את ליידי סיליה בלהט. הם שנאו אותה מפני שאינסטינקט כמעט חייתי אמר להם שהיא תמשיך לחיות אחריהם. ממידע שליקטו מאם־הבית, שנענתה להם בשמחה, הם גילו שאמה של ליידי סיליה חיה עד גיל מאה, ושגם סבתה קיבלה מברק מהמלכה. או מהמלך, כפי שהיה בזמנה. ונוסף על כך, בסיבובי הלילה שנהגה אם-הבית לעשות במסדרונות הוליהוקס, הדלת היחידה שמאחוריה לא שמעה שום אנחה היתה זו של ליידי סיליה. אבל מבין כל דיירי הוליהוקס, היה זה גֶ'רֶמי קרוֹס ששנא את ליידי סיליה יותר מכולם.

רוצים לקרוא את "משחק ההמתנה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

ג'רמי קרוס היה שורד מקצועי. בתחילת שנות השבעים לחייו הוא חטף התקף לב, וכעבור שנתיים שבץ מוחי קל. לאחריו עבר החלפת מפרק הירך, ובגיל שבעים ותשע הוא נרשם כחבר בהוליהוקס. הוא הביא איתו רשימה, שנכתבה בידו הרועדת אך המנצחת, והצמיד אותה לפנים הדלת של ארון הבגדים שלו כך שתהיה זמינה לבחינה יומיומית. זאת היתה רשימה של שמות, אבל היא לא היתה כתובה בסדר אלפביתי, משום שהמוות אינו מתייחס לדקויות שכאלה. בראש הרשימה הופיע השם דייוויד גרוס. התקף לב. שבעים וארבע. במקום השני היתה דבּורה וינטרס, שבץ, שמונים ושתיים. השם השלישי היה רשום בדיו אדום, ניצחון של ממש, והכריז על מותו של ג'ון טילי בתאונת דרכים, בגיל ארבעים ושתיים. לאחריו היתה קבוצה, רשומה בדיו סגול, של מוות מאיידס, כולם מתחת לגיל ארבעים. ומתחתם הופיעו כמה שמות של גברים ונשים בני שמונים עד תשעים, שהצביעו על כך שג'רמי קרוס נהנה ממעגל חברתי מגוון והאריך חיים יותר מכולם.

מאז שהותו בהוליהוקס, רק שם אחד נוסף לרשימה, זה של סיסי תומפסון, שבגיל תשעים וארבע נקצרה "בנסיבות טבעיות". אבל על הדף נותר הרבה מקום מבטיח, וג'רמי קרוס התכוון ללא ספק למלאו. מדי בוקר הוא התעורר עם המחשבה, "אחרי מי, אם בכלל, אמשיך לשרוד היום?" ומיד אחריה ביטא את תפילתו בלחישה עזה: הלוואי שזאת תהיה ליידי סיליה סקלינג.

הוא ראה בליידי סיליה את אויבתו הראשית. מדי ערב, בטרקלין, היה מעביר את מבטו על פני דיירי הוליהוקס ומבטיח לעצמו שיחיה עד למותם של כל אחד ואחת מהם. אך כשנפלו עיניו על כיסאה של ליידי סיליה, הן נמלאו לחלוחית מאי־ודאות מפחידה. הוא הביט בה, נעץ את מבטו בכל אחד מחלקי מגופה, שהכילו את הכבד שלה, את לבה, את מעיה - כל אותם חלקים וחלקיקים פגיעים. הוא איחל להם רע, אחד-אחד, לאט־לאט, עם רעל אינסופי. אם הביטה לעברו, היה מעניק לה חיוך זוהר. אחר כך היה שוקע בשיחה נמרצת עם גברת אליזבת וֶבֶּר, בת תשעים וחמש, שהציגה הבטחה בולטת למוות הולך ומתקרב.

ערב אחד, כשכל הדיירים התקבצו בטרקלין, הכריזה אם-הבית, שלא לצורך, על שקט, והודיעה שדיירת חדשה תצטרף אליהם ביום המחרת. היא קיוותה שכולם יקבלו אותה בברכה. אם-הבית ידעה שתמיד מתעוררת אי-נעימות מסוימת כשמגיע דייר חדש. הוא או היא מהווים איום על מעגל סגור מאוד, ונדרשת תקופת הסתגלות לפני שבחור או בחורה חדשים נמצאים מתאימים. אבל כשלמחרת בערב הביאה אם-הבית את גברת תאקֶרי לטרקלין כדי להציגה באופן רשמי, המראה החיצוני שלה העיד על כך שהיא תתאים בהחלט. היא היתה אחת משלהם, ותוך כמה דקות נערמו עליה שאלות מנומסות לגבי מוצאה.

ג'רמי קרוס בחן את הגוף החדש והעריך את עמידותו. למרבה הצער הוא נראה תוסס למדי. אז הוא פנה לשוחח עם גברת אליזבת ובר, שנכנסה זה לא מכבר לשנתה התשעים ושש, והיה בטוח שעד מהרה היא כבר לא תהווה עוד מטרה לשיחה.

גברת תאקרי פרשה מוקדם לשנת הלילה, ומיד אחריה יצאה ליידי סיליה, שייחוסה העניק לה את הזכות לשנת יופי. עם פרישתה של זו, השתררה תמיד תחושת חופש בטרקלין, כאילו עתה יכלו הלשונות להשתחרר, הנימוסים להיות נינוחים, ואת הרגליים כבר לא היה צורך לנגב. וכאשר הדיירת החדשה כבר היתה מחוץ לטווח שמיעה, החלה הביקורת על הרושם שהשאירה. אבל לא היה כמעט מה לבקר. גברת תאקרי חשפה מעט מאוד.

"היא נראית אישה נחמדה למדי," אמרה גברת ובר, דעה שכולם הסכימו איתה מיד, אולי כי היו עייפים מכדי לדון בכך. הם פרשו לאט לחדריהם. ג'רמי קרוס היה הדייר האחרון שעזב את הטרקלין. הוא דאג לעשות זאת מדי ערב, כמחווה מכוונת להישרדותו.

במגוריה החדשים למעלה ישבה גברת תאקרי על מיטתה. זִקנה אינה ברכה, חשבה. היא פשוט פרס על כך שהבטת לשני הצדדים לפני שחצית את הכביש. היא בוודאי עשתה זאת. מאז שהתחילה ללכת. אמה פמפמה זאת באוזניה יום אחר יום. "הביטי ימינה, הביטי שמאלה, ושוב ימינה," היתה המנטרה שתזמרה את ילדותה. גם כשהיתה בוגרת, הטקסט המקודש הזה המשיך לקרקש באוזניה עם כל חציה. אפילו על שביל החצץ שהוביל אל בית אמה היא לא לקחה סיכון ומלמלה את הפקודה הזאת, אף שרוחבו בקושי הספיק לזוג אופניים לא מזיקים. ולאן הובילה אותה המודעות המתמדת והפוגענית להיותה בת תמותה? לבית האבות הוליהוקס.

ולמה היא בכלל היתה צריכה לבוא? היא היתה בריאה בגופה ובנפשה. הליכתה היתה אטית אך יציבה. שמיעתה היתה מכוונת לנוחיותה שלה. היא הרכיבה משקפיים לנהיגה בלבד. כן, היא עדיין יכלה לנהוג במכונית המיני הצייתנית שלה. מאיפה צץ הצורך הפתאומי הזה להתנתק?

היה זה סֶוֶון פּילארס, הבית שבו התגוררה כל תקופת נישואיה ואלמנותה. זה היה ביתו של חמיה ושל אביו לפניו. דורות של משפחת תאקרי חיו ומתו שם, אולם על אף שמו, חוכמה כמעט לא דרה שם.3 בזיכרונה היה זה בית של בורות וסבל עגום. ולאחר שנים של תזכורות אומללות ורגעים אינסופיים של זיכרון מר, נמאס לה. היא החליטה למכור אותו, ולקבור לעד את גזע תאקרי הרקוב. אין ספק שבעלה יתהפך בקברו, אבל גברת תאקרי לא שמה על מה שעושה בעלה המנוח באחוזת הקבר שלו. היא רק הצטערה שהוא לא פרש אליה קודם. ארבע שנים לאחר חתונתם היה יכול להיות הזמן המתאים, אבל היא נאלצה לייחל למותו כמעט שלושים שנה לפני שהוא נעתר לבקשתה.

הבעיה התחילה בשנת נישואיהם השלישית. היא היתה בהיריון. ומפוחדת. מפוחדת שזאת תהיה בת, ושאם אכן תהיה, היא תיאלץ להמשיך לנסות עד שייוולד יורש חוקי. בעלה הבהיר זאת היטב. בראייה לאחור היא הבינה שהפחד עצמו הוא שגרם להפלה, אלא שבזמנו הרופא שייך זאת לנפילה, בלוויית ציווי עולץ לנסות שוב. זה כמו ליפול מסוס, הוא אמר, ויעץ לה ולבעלה לעלות עליו מחדש. אבל מר תאקרי נגעל מכישלונה של אשתו, והתייחס אליה כבת לשושלת יוחסין עלובה. צ'רלס תאקרי, נצר לשושלת אצילית ארוכה ומשמימה, לקח בידו שוט באחד הערבים, וללא שום התגרות מצדה הצליף בישבנה בעודה מלבה את האש באח. כשפנתה לאחור, מכאב ומתדהמה כאחד, היא ראתה חיוך בלתי-ראוי על פני בעלה, והבחינה בכתם פתאומי ברור שהתפשט על מכנסיו בעוד השוט נופל מידיו.

לא עלה בדעתה לקשור דבר אחד במשנהו, אבל היא הבינה בחושיה שמשהו מביש מאוד התרחש. הוא יצא במהירות מהחדר, והיא לא ראתה אותו עד ארוחת הבוקר למחרת. היא לא זכתה להתנצלות. וגם לא ציפתה לה. אף על פי שמאותו יום ואילך הקפידה לא ללבות את האש בנוכחותו, היא סבלה מהצלפותיו, כתמיו וחיוכיו כמעט עשרים שנה, במרירות גוברת של גועל ושנאה. עד שיום רחום אחד הוא לקח את השוט למקום אחר והניף אותו עם כתם וחיוך בחדרים אחוריים שהושכרו לפי שעה. כעבור חמש שנים הוא מת מנמק, שנגרם מעגבת חמורה שהוזנחה. שנאתה לבעלה הוסיפה לפרוח, וגם לאחר שנים רבות הוא נשאר בלתי־ראוי לרחמים. היא חייבת למכור, ושאחרים יירשו את הסבל של סוון פילארס.

היא תהתה מה לעשות עם הרהיטים, ותרה במחשבותיה בחדרי הבית. היא החלה בחדר השינה, אתר הבושה הראשוני. מיטת האפריון היתה שייכת לאמו הרקובה. היא תימכר. במיוחד היא. וגם אמו יכולה להתהפך בקבר. אחר כך היה הסלון עם השֶז לוֹנג, כוננית התצוגה, ספת הבידרמאייר, שולחן הצ'יפנדייל, השידה הצרפתית - כולם ירושה של תאקרי, שהגיעה ישירות מהסבא־רבא של השבט. וגם כלי הכסף עם חריתת שם המשפחה. והלוחית. האות T המסולסלת והמזלזלת, שהכתימה הכול בתחושה של בעלות גאה. הכול ילך. עד שתסיים עם הנישול, תתחולל ללא ספק רעידת אדמה באחוזת הקבר של תאקרי. לעזאזל איתם, היא חשבה. אז היא העמידה את הבית ותכולתו למכירה, ארזה את בגדיה וחפציה האישיים, ונסעה להוליהוקס מבלי להסב את ראשה לאחור אפילו פעם אחת.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

ברניס רובנס, "משחק ההמתנה", תרגום: רחל פן, ידיעות ספרים, פן, 270 עמודים