"ורדה על אנייס": סרט חובה לכל מי שאוהב אמנות ובני אדם
בסרטה האחרון והתיעודי, הבמאית פורצת הדרך אנייס ורדה מסכמת את הקריירה הארוכה שלה, ובעצם את חייה, בשפע של נדיבות, תשוקה ואהבה. נדמה שמעולם התהליך האמנותי לא הוצג בצורה כל כך צלולה ומדויקת
עד כמה יכולה צפייה בסרטה החדש, והאחרון, של במאית ותיקה בת 90 להיות מלווה בתחושה אמיתית של גילוי? אבל זה בדיוק מה שקורה ב"ורדה על אנייס" (Varda par Agnès), שהוא מחוות פרידה נדיבה ומקסימה של יוצרת גדולה מאוהדיה ומעריציה.
ורדה מסכמת בסרט זה קריירה קולנועית ואמנותית שהחלה באמצע שנות ה-50. יחד עם חבריה-שותפיה ליצירה, אלן רנה, כריס מרקר ובן זוגה ז'אק דמי, ורדה נמנתה על קבוצת "הגדה השמאלית" שפעלה במקביל לאנשי הגל החדש הצרפתי (טריפו, גודאר, שברול, רוהמר וריווט). רנה אף ערך את סרטה הראשון של ורדה, "הקצה הצר" מ-1955. מעבר לכך, ורדה הייתה, ללא ספק, אחת הבמאיות החשובות בתולדות הקולנוע האירופאי המודרניסטי, לצד שנטל אקרמן ולינה ורטמולר, וסרטה השני, "קליאו מחמש עד שבע" (1962), עיצב שפה אישית, פמיניסטית וחווייתית מאוד, תוך שהוא עוקב בזמן אמת אחר זמרת הממתינה לתוצאות בדיקה רפואית גורלית.
סרטיה התיעודיים של ורדה, שהם מרתקים ומורכבים לא פחות מיצירתה הבדיונית (הכוללת גם את "עוברת אורח" מ-1985 ו"האחת שרה, האחרת לא" מ-1977), הם בבחינת מסות קולנועיות שבהם היא מהרהרת, מזווית אישית ואוטוביוגרפית, על מהות הדימוי המצולם, התיעוד, הזמן והזיכרון. כזה, למשל, היה "אנשים ומקומות" מ-2017, סרטה הלפני אחרון שבו היא יוצאת למסע בין כפרים ודיוקנאות אנושיים בחברת הצלם ואמן הרחוב הידוע בכינוי JR.
"ורדה על אנייס" אף הוא בגדר מסה-תיעודית, והוא בנוי מסדרה של הרצאות שנשאה ורדה בפני קהל וסטודנטים לקולנוע ובמהלכן היא יוצאת למסע בתוך יצירתה הקולנועית ומיצבי הווידיאו הנפלאים שלה (שאותם, אני מודה, לא הכרתי). משולבים בו קטעים רבים מסרטיה, מפגשים שלה עם אנשים שעמם עבדה כמו השחקנית סנדרין בונר, שהייתה בת 17 בלבד עת כיכבה ב"עוברת אורח", והצלמת נורית אביב - ובעיקר ישנן בו תובנות רלוונטיות לכל מי שבוערת בו התשוקה לדעת מה בין האמן ואמנותו. ורדה, אגב, מסכמת זאת בשלוש מילים חיוניות: השראה, יצירה ושיתוף. השראה היא הסיבה ליצירת סרט, יצירה היא האופן שבו יוצרים אותו, ושיתוף הוא הצורך להראות אותו לקהל. נדמה לי שמעולם לא הובהר התהליך האמנותי בצורה כל-כך צלולה ומדויקת.
מבחינה זו, סרטה האחרון של ורדה (היא נפטרה זמן לא רב לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ברלין) הוא מעשה של חסד ונדיבות. היא אמנית גדולה שגורמת לך להאזין לה לא בפה פעור של מעריץ נלהב, אלא פשוט מוקסם מהחיוניות, הקסם והנכונות שלה לחשוף בפנינו את אמנותה. מדהים להיווכח עד כמה בגיל מבוגר יחסית, היא מגלה את יתרונות הצילום הדיגיטלי ומשתמשת בו בעבודותיה התיעודיות כדי לחשוף, קודם כל בעבור עצמה, את היכולת להתבונן מחדש בעולם. כן, זה גם סרט על מבטו של האמן במציאות ההופכת מצדה ליצירה. ראו כיצד היא מתבוננת, בתחושה של גילוי והשראה, בתפוח אדמה דמוי לב בסרטה הנהדר "המלקטת והמלקטים" (2000). הסרט ההוא, שבו היא עוקבת אחר מלקטים ברחבי צרפת (בשדות ובמזבלות), נהפך לאלגוריה יפהפייה על מהותו של מעשה התיעוד, שאף הוא בדרכו ליקוט של מבטים ודימויים.
עוד ביקורות קולנוע:
לא הכרתי את סרטה "101 לילות" מ-1995, שבו היא חוגגת מאה שנה להולדתו של הקולנוע דרך דמותו של אחד, סימון סינמה (בגילומו של מישל פיקולי). הסרט כולל סצינה - נהדרת והיסטרית על פניה - שבה רוברט דה-נירו וקתרין דנב שטים יחד באגם, כמו גם הופעות אורח של כוכבי הקולנוע הצרפתי, בהם ז'אן פול בלמונדו, אלן דלון, אנוק איימה, ז'ראר דפרדייה, פאני ארדן וז'אן מורו. זו, כמדומה, קומדיה סוריאליסטית שעושה חשק עז לצפות בה, על אף שהיא נחלה כישלון מסחרי וביקורתי ששיתק את ורדה למשך חמש שנים. כן, "ורדה על אנייס" הוא גם סרט שישנם בו גילויים כאלה.
רגעיו המרגשים באמת של הסרט - וישנם בו מעטים בלבד שאינם מרגשים, בדרך זו או אחרת - קשורים בזיכרון שלה את בעלה המנוח, ז'אק דמי ("מטריות שרבורג"), שלו היא אף הקדישה את סרטה התיעודי, "ז'אקו, איש נאנט" מ-1991. אהבתה העצומה אליו, כמו גם פרידתה ממנו, תוך כדי הצילומים, מוצאים את ביטויים בצילומי התקריב הקיצוניים של פניו. בתשוקה שלה לתעד ולאהוב בעת ובעונה אחת.
כאשר יצרה ורדה את הסרט, היא הייתה מן הסתם מודעת לכך שזהו, אולי, מסעה הקולנועי האחרון. היא בוחרת, על כן, בשוט מקסים ומרגש (שעמו חשבה לסיים את סרטה הקודם, "אנשים ומקומות"), כדי לחתום עמו את המסע הזה שנמשך על פני שישה עשורים של יצירה. שוט שישנן בו איכויות קולנועיות, אך גם הכרה בכך שהיא ויצירתה ימשיכו להתקיים כזיכרון מפעים. זהו בפירוש לא סרט המיועד רק לסטודנטים לקולנוע ומעריצי ורדה. זהו סרט שכל מי שאוהב אמנות ובני אדם, אלה היוצרים אותה ואלה שניצבים במרכזה, צריך, ממש חייב, לצפות בו.
