"היה קשה מאוד לקבל את הבשורה המשמחת"
לאה איני זכתה בפרס עגנון לספרות, וחשה מיד צורך לספר לבעלה, המעריץ הקרוב, שנפטר ממחלת הסרטן. בריאיון ל-ynet היא מספרת מדוע הצטרפה למחאה נגד מפעל הפיס, למה קשה לה לסיים את ספרה החדש, ועל השינוי שעברה מאז מות בעלה. "הבת שלי אמרה לי: 'אימא, סוף סוף התבגרת'"
כשלאה איני זכתה מוקדם יותר החודש בפרס עגנון, המחשבות שלה התנקזו מיד למקום אחד: היא חשה צורך להרים טלפון לבית החולים בילינסון, שם בעלה עבד במשך שנים כנוירופסיכולוג. אבל לפני כשנה וחצי הוא הלך לעולמו, זמן קצר לאחר שאובחן כחולה סרטן, וכך רגע הזכייה קיבל אופי כפול, משמח ועצוב גם יחד. "כל דבר כזה, כמו פרס עגנון, מחמם את הלב, גם במובן הערכי, של ההכרה, אבל גם במובן האישי. אז היה לי מאוד קשה לשמוע את הבשורה, שהיא דווקא משמחת, ותכף ומיד לפרוץ ביבבות, שאי אפשר לרוץ ולספר לו", איני אומרת. לאורך כל דרכה הספרותית, בעלה עירד היה שותף קרוב ליצירתה ובקיא בכתביה. הוא נהג להגדיר את עצמו כמעריץ של אשתו. "הוא תמך וליווה אותי לאורך כל הדרך והיה תמיד קשוב. זו הייתה מתנה, ועכשיו כואב לי שהוא לא כאן לשמוח בזה. בימים שאחרי זכייה קיבלתי ברכות, טלפונים והודעות וואטסאפ מקולגות שלו בבית חולים, שנורא שמחו, ואמרו 'כמה שהוא היה שמח'".
הפרידה של איני מבעלה הייתה חטופה ומטלטלת. "מאמצע 2017 החיים שלי התהפכו. לא ציפיתי לזה", היא מספרת. "אתה בעצם נבעט החוצה מהחיים שלך, עד הסוף. להיות פתאום אלמנה זה סוג של מפולת, כל החיים משתנים. כל מה שבניתי במשך 33 שנים, במשותף עם חבר, פתאום איננו. אתה צריך להחזיק חלק מהדברים בעצמך באופן מוחלט, ויש כל מיני חזיתות שנוספות פתאום, שצריך להתמודד איתן, של דברים שלא הכרתי בעבר - למשל, להחליף רואה חשבון. דברים מהסוג הזה, שלא היו השטח שלי. הרי יש חלוקת עבודה בבית, זה כמו צוות. אז צריך לערום את המפולת הזו בחזרה לאיזה מבנה חדש, שאולי אני לא אלך בו לאיבוד. הרי במדינה הזו יש אנשים שקמים בבוקר כדי לרמות אותך, ואתה צריך איכשהו להישאר עם הראש מעל פני המים". בפרס עגנון, בתזמון הזה, היא רואה חיזוק של ממש. "מה שנשאר כרגע בחיים שלי זאת הבת שלי, והכתיבה", היא אומרת.
החיים של איני לא נעצרו, וגם לא הקריירה הספרותית שלה. מאז הפרידה הכואבת, "הבלתי נתפסת" במילותיה, הוציאה את קובץ הסיפורים "השמלה", ולפני מספר חודשים שמה עלתה לכותרות כאשר הסירה את מועמדותה מרשימת פרס ספיר, בשל הפרשה סביב מימון הסרט על עורכת הדין לאה צמל. ההחלטה לא לוותה בלבטים רבים. "זה היה קצת בחטף, כי אני חייבת להגיד שבשנתיים האחרונות אני לא כל כך פעילה בספרות, לא עוקבת, לא נמצאת בתוך השדה הזה כמעט, חוץ מאשר הכתיבה", היא מודה. "כל המחלה הייתי רק עם בעלי, אך ורק בתוך החיים הללו, אם אפשר לקרוא לזה חיים". ואז, באחד הימים, כשעמדה לצאת לטיפול שיניים, הטלפון שלה צלצל. "זה היה איזשהו עיתונאי, הוא שאל מה התגובה שלי להחלטה של מפעל הפיס - ואני לא כל כך ידעתי על מה הוא מדבר". במהלך הנסיעה באוטובוס היא קראה באינטרנט, ונחשפה להחלטת מפעל הפיס להתנער מתמיכתו הכלכלית בסרט "לאה צמל, עורכת דין", לעובדה ששני שופטים פרשו מוועדת השיפוט של פרס ספיר בתגובה, ולטקסט שכתב העורך מנחם פרי נגד ההחלטה.
היא הבינה מיד מה עליה לעשות. "היה ברור לי שזה לא מתאים לי, הצנזורות האלה, אז פשוט פירסמתי פוסט. לא שאלתי אף אחד". איש אומנם לא הבטיח לה שתתברג לרשימה הקצרה לפרס ספיר - ספרה בסך הכול הוגש על ידי ההוצאה - אך כיוון שבעבר כבר הייתה מועמדת לפרס שלוש פעמים, ובהתחשב בכך ש"השמלה" נתפס כמועמד מוביל לזכייה בקרב אנשי ספרות, זה לא נראה מופרך. "רציתי מאוד שזה יקרה", היא אומרת בכנות, "אבל לא יכול להיות אצלי רווח בין החיים לבין מה שאני כותבת. כל הספרים שלי מדברים בכל מיני צורות על השאיפה להיות חופשי ככל הניתן. שתנסה להיות כמה שיותר אתה מבלי שיכפו עליך דברים. אמנות לא צריכה שישימו עליה מחסומים וגדרות". היא מזהירה כי מדובר במדרון חלקלק: "אם אתה לא שם מעצור, אתה יכול להתדרדר. היום זה קולנוע ומחר זו ספרות". בהוצאת כתר קיבלו את החלטתה בהבנה, אך אנשי פרס ספיר ניסו ליצור עמה קשר בניסיון לשנות את דעתה, לשווא. מלבדה, גם הסופרים אורית וולפיילר, נעמי לויצקי ורון דהן משכו את מועמדותם ובהמשך עוד כמה עשרות סופרים הודיעו כי אם יזכו בפרס, יתרמו חלק מכספי הזכייה. על אף שזוהי מחאה רפה באופן יחסי, איני אינה מבקרתם את שיטת פעולתם. "אני לא מזלזלת באנשים שחיפשו דרך ביניים", היא אומרת, ומדגישה את הוויתור הכלכלי שכרוך במחאה: "אף אחד פה לא מתפרנס מספרות, למעט קבוצה מאוד מצומצמת". בסופו של דבר, מפעל הפיס חזר בו מהחלטתו - והודיע כי יממן את הסרט. "אני מרוצה שזה הסתדר, אבל לא לוקחת לעצמי שום קרדיט בעניין הזה", היא אומרת בחיוך.
"השמלה" מאגד סיפורים שנכתבו לאורך כעשרים שנים, מאז שלהי המילניום הקודם. זהו ספרה השנים עשר של איני עד כה, והוא מוכיח שוב את כישרונה כמספרת בעלת קול וחזון ייחודיים, יוצא דופן בנוף המקומי, ואת יכולתה לברוא דמויות, עולמות ושפה מפתיעים ועזי מבע. הסופרת אומרת שזהו קובץ "כישופי", וכי בזמן עריכתו היא והעורך עודד וולקשטיין נדהמו לגלות כיצד הסיפורים מתכתבים זה עם זה – כולם עוסקים ללא יוצא מן הכלל במקומה של האמנות בעולם . בנוסף, כמו יצירות קודמות של איני, נדמה כי גם במרכז הקובץ הזה עומד המתח בין האינדיבידואל לעולם, בין אם זו משפחתה הקרובה והחונקת של ארוסה צעירה, או המצב המדיני בסיפורו של חייל במלחמת יום הכיפורים.
"בסיפורים שלי יש כל מיני ניסיונות להתיר את השעבוד. כי יש מערכות שלמות שמהבוקר מנסות לגנוב אותך ולחשוב במקומך", היא מסבירה. לצד האמנותי והפוליטי, יצירתה של איני מרבה לעסוק גם בדבר נוסף, מופשט יותר - באופיים הבלתי צפוי, הפלאי, של הדברים בעולם: מגופה המשתנה של נערה מתבגרת, שמגלה סימנים ראשוניים של נשיות בוגרת, ועד פסל שקם לתחייה כדי לנהל רומן עם תיירת. "אני מרגישה שהכל חי, שכל המציאות שלי יכולה להתלקח כל רגע. אנשים מקבלים הכול כמובן מאליו, אבל שום דבר לא מובן מאליו", היא מבהירה בשיחה. כאשר היא נוקבת בדוגמאות לתופעות מתעתעות כאלה, היא נותנת מצד אחד את השמש, ומצד שני גם את הגידול הסרטני.
"מאז ומתמיד ניסו לקטלג אותי"
דרכה הספרותית של איני, בת 57, מעולם לא הייתה קלה. על אף שזכתה במרוצת השנים בפרסים רבים - פרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס ראש הממשלה ונוספים, וכאמור הייתה מועמדת מספר פעמים לפרס ספיר - מעולם לא חשה שמקומה בעולם הספרות יציב או מובטח. היא גדלה בשכונת שפירא בתל אביב בבית שהיא מגדירה כקשה, לאב ניצול שואה מסלוניקי ואם ממוצא נאשדידני, שהייתה "קרובה מאוד לאנאלפבתית". היא מספרת שבסוף כיתה ח', כאשר ביקשה לעבור ללמוד בתיכון העיוני, נתקלה בחומות האפליה, בשיחת סוף שנה שנערכה בנוכחות אימא והמחנכת. "המורה אמרה ש'למרות שללאה יש ציונים טובים', והיא מאוד מעריכה את יכולות הכתיבה שלי בחיבור ובספרות, בגלל הבית שאני באה ממנו – אבא שלי הוא מיוון ואמא שלי היא תופרת, אולי בכל זאת כדאי שאלך לתיכון מקצועי". אבל יצר הכתיבה של לאה איני היה חזק מהשפעות העולם החיצון. ספרה הראשון, שהוציאה לאור בעקבות הפצרותיו של בעלה, היה קובץ שירה, ובהמשך הגיעה הפרוזה.
מראשית דרכה, ניסו לקטלג את יצירתה ולהדביק לה תוויות. היא זוכרת שאחרי ספרה הראשון בפרוזה, ציפו ממנה "לכתוב על החלכאים והנדכאים של דרום תל אביב". מישהי אף כתבה לה, במעין ציווי: "את הראשונה ששמת את השוליים האלה על המפה של הספרות העברית, ועכשיו תחקרי את זה לעומק, ספר אחרי ספר". אך איני לא התיישרה, ופירסמה את "גאות החול", שמתרחק מגבול בת ים. הספר עסק בחברות בין שתי נשים על רקע השכול. המקטלגים מצאו פטנט חדש. "אז אמרו, יופי, 'תכתבי ספרות נשים'". אבל גם ספרה הבא, "מישהי צריכה להיות כאן", תפס כיוון בלתי צפוי, והציג דמות אנדרוגינית, שאינה מתיישבת עם הציפיות מכתיבה נשית. "בסוף ויתרו עליי", איני אומרת. היא מבהירה שמבחינתה, ספרות נשים אינה דבר שיש לזלזל בו, להיפך - העיסוק הספרותי בזהות נשית, ובאלימות המופנית כלפי נשים, הוא מבורך, וכך גם העובדה שישנן יותר ויותר סופרות בקדמת הבמה - אך היא עצמה, אינה חשה צורך להתיישר על פי חוקיו של שום ז'אנר. לדבריה, יש לתת מקום לקולה של כל סופרת כיוצרת אינדיבידואלית, בלי לכפות עליה "מערכת של ציפוי וציפיות".
שאלתי את איני האם בכתיבתה נוכחות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", מושגים שלאחרונה לוקחים חלק בשיח הציבורי והתקשרותי. "זה לא נכון להגיד שאין 'ישראל ראשונה' ו'ישראל שנייה', אבל נכון להילחם בזה. ובשתי מילים, פשוט 'לא לפחד'. לפתוח את הראש, לראות ולשמוע את האינדיבידואל בתוך כל הדייסה הזו. כי אם למישהו כואב, צריך לשמוע, וזה לדעתי מה שלא עשו בשנים עברו. אז לא פלא שהצטבר זעם, מתודלק ובוער כזה, שאנשים סוחבים עד היום".
לפני שבעלה מת, כשהיה על ערש דווי, הוא נפרד ממנה עם בקשה אחרונה: "שאלתי אותו, 'מה אני אעשה עכשיו'. אז הוא אמר, 'מה זאת אומרת, את תמשיכי ותמשיכי ותמשיכי לכתוב'". ואכן כך היא עושה, למרות שזה לא קל. "תמיד כל ספר היה מעין התאבדות מטורללת. ללכת בחשכה", היא מתארת את התהליך. ובכל זאת, מזה חצי שנה היא עובדת על רומן חדש, שהיא מגדירה כ"צדו השני של 'ורד הלבנון'", ושנכתב מתוך "סערה ובעירה גדולה" - אהבתה לבעלה. "הספר הזה חשוב לי כחיי. אפשר להגיד את זה בלי להישמע דרמטית?", היא שואלת בחיוך, ומוסיפה: "זה ספר שאני לא רוצה לעזוב אותו כל כך מהר, כי הוא נותן לי אחיזה מאוד גדולה בחיים".
ממש לקראת סוף המפגש שלנו, איני אומרת: "אני חייבת להגיד שהשתניתי. ללא ספק". האם נעשית יותר אופטימית, אני מציע. "לא. פחות ילדותית. הבת שלי אמרה לי: 'אמא, סוף סוף התבגרת'. מדהים כמה הרשיתי לעצמי להיות באיזשהו אופן סוג של מתבגרת, כי היה מישהו שאיפשר את זה. אבל עכשיו אין לי כל כך את האופציה והלגיטימציה. היו הרבה דברים שבהם נשענתי על בעלי, שהוא יאזן, יתקן, ועכשיו זה מצד אחד נלקח, ומצד אחר הוטמע פנימה", היא מסבירה. "לא שזה יהפוך אותי להיות פוליטיקאית עכשיו, אחת כזו שרוצה לטרוף כל בוקר את העולם. ממש לא. אבל לטרוף את עצמי אני כן רוצה, זה כן מעניין אותי. דרך הספרים".
