"הכלל הראשון בדירת שותפים - לא לשכב עם השותף": פרק מספרה של בת' אולירי

טיפי

את זה לפחות יש לומר לזכות הייאוש - הוא פותח לך את הראש.

אני באמת רואה כמה נקודות חיוב בדירה הזאת. הטחב הססגוני על קיר המטבח ניתן לקרצוף, לפחות בטווח הקצר. את המזרן המטונף אפשר להחליף די בזול. ובהחלט אפשר לטעון שהפטריות שצומחות מאחורי האסלה משוות למקום אווירת טבע רעננה.

אבל גרטי ומו לא נואשים, והם לא מנסים לראות את נקודות החיוב. הבעות הפנים שלהם אומרות בעתה.

"את לא יכולה לגור פה."

זאת גרטי. היא עומדת בנעלי עקב צמודות ומרפקים מצונפים לגופה, כאילו היא מנסה לתפוס חלל קטן ככל האפשר במחאה על הימצאה כאן בכלל. שערה אסוף בעגבנייה נמוכה ואחוז בסיכות כדי שתוכל לעטות בקלות את פאת הפרקליט שהיא חובשת להופעות בבית המשפט. הבעת הפנים שלה היתה יכולה להיות קומית אלמלא היו חיי האמיתיים מונחים על כף המאזניים.

"מוכרח להיות מקום אחר בגבולות התקציב, טיף," אומר מו בדאגה, אחרי שצץ מבדיקת דוד החימום. הוא נראה אפילו פרוע מהרגיל, בסיועם של קורי עכביש המשתלשלים מזקנו. "הדירה הזאת גרועה יותר אפילו מזאת שראינו אתמול."

אני מחפשת בעיני את סוכן הנדל"ן; למרבה המזל הוא נמצא מחוץ לטווח שמיעה, מעשן ב"מרפסת" (גגון שקוע של המוסך של השכנים, שבלי ספק לא נועד שידרכו עליו).

"אני לא מתכוונת לראות עוד חור מהסוג הזה," אומרת גרטי ומעיפה מבט בשעונה. השעה שמונה בבוקר — היא צריכה להיות בבית המשפט "סאות'וורק קראון" בתשע. "מוכרחה להיות אפשרות אחרת."

"בטח נצליח למצוא לה מקום אצלנו?" מציע מו, בפעם החמישית בערך מאז יום שבת.

"בחייך, מו, אולי די עם זה?" אומרת גרטי. "זה לא פתרון לטווח ארוך. ויהיה כל כך צפוף, שהיא תצטרך לישון בעמידה." היא נותנת בי מבט כועס. "לא יכולת להיות נמוכה יותר? יכולנו לשכן אותך מתחת לשולחן האוכל אם היית פחות ממטר שמונים."

אני עושה פרצוף מתנצל, אבל למען האמת הייתי מעדיפה לישון פה מאשר על הרצפה בדירת היוקרה הזעירה ומנקרת העיניים שמו וגרטי השקיעו בה יחד בחודש שעבר. הם מעולם לא גרו יחד קודם, אפילו לא כשלמדו באוניברסיטה. אני חוששת שזה בהחלט עלול להרוג את החברות ביניהם. מו מבולגן, מפוזר וניחן ביכולת על־טבעית לתפוס המון מקום למרות שהוא די קטן. גרטי, מצדה, העבירה את שלוש השנים האחרונות בדירה נקייה ומושלמת ברמה בלתי נתפסת, כאילו ייצרו אותה במחשב. אני לא בטוחה איך שני אורחות החיים האלה יסתדרו זה עם זה בלי פיצוץ רבתי בווסט לונדון.

רוצים לקרוא את "דירת שותפים" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

אבל הבעיה העיקרית היא, שאם אני כבר מתכלבת על הרצפה אצל מישהו, אני יכולה פשוט לחזור לדירה של ג'סטין. ונכון לאחת־עשרה בלילה ביום חמישי, החלטתי רשמית שהאופציה הזאת יורדת מהפרק. אני צריכה להתקדם, ואני צריכה להתחייב למשהו כדי שלא אוכל לחזור.

מו משפשף את המצח ושוקע בספת העור הרך. "טיף, אני יכול להלוות לך קצת..."

"אני לא רוצה שתלווה לי שום כסף," אני אומרת, בחריפות רבה משהתכוונתי. "תראו, אני מוכרחה לפתור את זה עוד השבוע. זה או זה או הדירת שותפים."

"המיטת שותפים, את מתכוונת," ממלמלת גרטי. היא נאנחת. "אני יכולה לשאול למה זה כל כך דחוף פתאום? לא שאני לא שמחה. רק שבפעם האחרונה שבדקתי, ישבת חזק מאוד בדירה ההיא וחיכית שההוא־שאין־לנקוב־בשמו יחזור."

אני מתכווצת בהפתעה. לא מהעמדה — מו וגרטי אף פעם לא אהבו את ג'סטין, ואני יודעת שהם שונאים את העובדה שאני עדיין גרה אצלו, למרות שהוא כמעט אף פעם לא שם. זה פשוט די נדיר מצדה להעלות את הנושא בצורה ישירה כל כך. אחרי שארוחת הפיוס של ארבעתנו נגמרה במריבה נוראית, ויתרתי על הניסיון להביא את כולם להסתדר יחד, ופשוט הפסקתי לגמרי לדבר עליו עם מו וגרטי. קשה להיפטר מהרגלים ישנים — אפילו אחרי הפרידה כולנו מתחמקים מלדבר עליו ישירות.

"ולמה זה צריך להיות כל כך זול?" ממשיכה גרטי תוך התעלמות ממבטו המזהיר של מו. "אני יודעת שאת מרוויחה גרושים, אבל, באמת, טיפי, ארבע מאות לחודש זה בלתי אפשרי בלונדון. באמת־באמת חשבת על זה כמו שצריך?"

אני בולעת רוק. אני מרגישה שמו מסתכל עלי במבט בוחן. זאת הבעיה עם חבר פסיכולוג: מו הוא למעשה קורא־מחשבות מדופלם, ונראה שהוא אף פעם לא מכבה את כוחות־העל שלו.

"טיף?" אומר מו ברוך.

אוף, לכל הרוחות, אין ברירה, אני פשוט אצטרך להראות להם. מהר ובבת אחת, זאת הדרך הכי טובה — כמו להוריד פלסטר, או להיכנס למים קרים, או לספר לאמא שלי ששברתי משהו דקורטיבי מהשידה בסלון.

אני מושיטה יד לטלפון ומעלה את ההודעה בפייסבוק.

טיפי,

אני באמת מאוכזב מאיך שהתנהגת אתמול בערב. זה היה לגמרי לא במקום. זאת הדירה שלי, טיפי — אני יכול לבוא מתי שבא לי, עם מי שבא לי.

הייתי מצפה שתהיי קצת יותר אסירת תודה על זה שאני מרשה לך להישאר. אני יודע שהיה לך קשה עם זה שנפרדנו — אני יודע שאת לא מוכנה לעזוב. אבל אם את חושבת שזה אומר שאת יכולה להתחיל לנסות "לקבוע כללים", אז הגיע הזמן שתשלמי לי שכר דירה על שלושת החודשים האחרונים. ותצטרכי לשלם לי שכר דירה מלא גם על החודשים הבאים. פטרישה אומרת שאת מנצלת אותי, גרה בדירה שלי פחות או יותר בחינם, ולמרות שאני תמיד מגן עלייך בפניה, אחרי ההצגה שלך אתמול בערב אני מתחיל לחשוב שהיא צודקת.

ג'סטין xx

הבטן שלי מתהפכת כשאני קוראת את השורה הזאת שוב, את מנצלת אותי, כי בחיים לא התכוונתי לעשות את זה. רק לא ידעתי כשהוא עזב שהוא באמת מתכוון לזה הפעם.

מו מסיים לקרוא ראשון. "הוא 'קפץ לביקור' שוב ביום חמישי? עם פטרישה?"

אני מסתכלת הצדה. "יש משהו במה שהוא אומר. זה באמת יפה מצדו שהוא נתן לי להישאר שם כל כך הרבה."

"מצחיק," אומרת גרטי בקדרות, "תמיד היה לי רושם ברור שהוא אוהב להחזיק אותך שם."

היא משווה לזה נופך מוזר, אבל אני מרגישה פחות או יותר אותו הדבר. כל עוד אני בדירה של ג'סטין, זה לא באמת נגמר. כאילו, בכל שאר הפעמים הוא חזר בסופו של דבר. אבל... אז פגשתי את פטרישה ביום חמישי. האישה המושכת־בטירוף ולמען האמת די מקסימה שג'סטין עזב אותי בשבילה, בגודל טבעי. מעולם לא היו נשים אחרות לפניה.

מו אוחז בידי האחת; גרטי בשנייה. אנחנו נשארים ככה, מתעלמים מסוכן הנדל"ן שמעשן מחוץ לחלון, ואני מרשה לעצמי לבכות רגע, רק דמעה שמנה אחת על כל לחי.

"אז בכל אופן," אני אומרת בעליצות ומושכת את ידי לנגב את עיני, "אני מוכרחה לעבור. עכשיו. אפילו אם הייתי רוצה להישאר ולהסתכן בזה שהוא יבוא שוב עם פטרישה, אני לא יכולה להרשות לעצמי את שכר הדירה. ואני חייבת לג'סטין המון כסף, ואני לא באמת רוצה ללוות מאף אחד, האמת היא שדי נמאס לי לא לשלם על דברים בעצמי, אז... כן. זה או פה או הדירת שותפים."

מו וגרטי מחליפים מבט. גרטי עוצמת עיניים בהשלמה דואבת.

"טוב, ברור שפה את לא יכולה לגור." היא פוקחת את עיניה ומושיטה יד לעברי. "תראי לי את המודעה שוב."

אני נותנת לה את הטלפון שלי, מעבירה מההודעה של ג'סטין למודעה בלוח הדירות.

שני חדרים בדירה מוארת בסטוקוול, שכ"ד 350 פאונד לחודש כולל חשבונות. כניסה מיידית, לחצי שנה לפחות.

מבוקש/ת שותפ/ה לדירה (חדר/מיטה). הדירה והמיטה תפוסות רק בימים ב'־ו' בשעות 18:00-09:00 ופנויות בכל הלילות ובסופי שבוע בשל עבודת משמרות בבית חולים. מושלם לעובדים מ־17:00-09:00!

לתיאום ביקור, ל' טוּמי, פרטים להלן.

"זה לא רק דירה משותפת, טיף. זאת מיטה משותפת. מיטה משותפת זה מוזר," אומר מו בדאגה.

 "מה אם ה־ל' טוּמי הזה הוא גבר?" שואלת גרטי.

אני מוכנה לשאלה הזאת. "זה לא חשוב," אני אומרת בשלווה. "זה לא כאילו נהיה במיטה באותו זמן — או אפילו בדירה."

זה קרוב במידה מדאיגה למה שאמרתי כדי להצדיק את ההישארות שלי בדירה של ג'סטין בחודש שעבר, אבל לא חשוב.

"את הולכת לשכב איתו, טיפני!" אומרת גרטי. "כולם יודעים שהכלל הראשון של דירת שותפים זה לא לשכב עם השותף שלך."

"לא נראה לי שזה סוג ההסדר שאנשים מדברים עליו," אני אומרת לה באירוניה. "את מבינה, גרטי, לפעמים כשאנשים אומרים שהם —"

גרטי נותנת בי מבט ארוך ונוקב. "כן, תודה רבה, טיפני."

המבט המלגלג של מו נעלם כשגרטי מסתובבת לתת בו מבט זועם. "אני הייתי אומר שהכלל הראשון של דירת שותפים זה לוודא שאתה מסתדר עם השותף לפני שאתה עובר לגור שם," הוא אומר ומסיט את מבטה בערמומיות בחזרה אלי. "במיוחד בנסיבות האלה."

"ברור שאני אפגש קודם עם ל' טוּמי הזה. אם לא נסתדר, אני לא אלך על זה."

כעבור רגע מו מהנהן לעברי ולוחץ לי קצת את הכתף. כולנו מתעטפים בשתיקה מהסוג שמשתררת אחרי שמדברים על משהו קשה — שילוב של הכרת תודה שזה נגמר עם הקלה שצלחת את זה בכלל.

"בסדר," אומרת גרטי. "בסדר. תעשי מה שאת צריכה. זה מוכרח להיות יותר טוב מלגור בטינופת הזאת." היא יוצאת מהדירה בצעד מהיר, מסתובבת ברגע האחרון כדי לפנות לסוכן הנדל"ן שבדיוק נכנס מהמרפסת. "ואתה," היא אומרת לו בקולניות, "אתה קללה לחברה."

הוא ממצמץ שעה שהיא טורקת את דלת הכניסה. משתררת דממה מביכה.

הוא מכבה את הסיגריה. "אז את מעוניינת?" הוא שואל אותי.

אני מגיעה לעבודה מוקדם ושוקעת לתוך הכיסא שלי. השולחן שלי הוא הדבר הכי קרוב לבית כרגע. מקום מפלט לחפצים גמורים־למחצה, דברים שהיו כבדים מכדי לקחת הביתה באוטובוס, ועציצים מסודרים כך שאוכל לראות אנשים מתקרבים לפני שיוכלו לדעת אם אני נמצאת ליד השולחן שלי או לא. קיר העציצים שלי נתפס בקרב שאר אנשי הצוות הזוטרים כדוגמה מופתית של עיצוב פנים. (לאמיתו של דבר, מדובר בסך הכול בבחירת עציצים בהתאם לצבע השיער — במקרה שלי, אדמוני — והתחמקות/בריחה כל אימת שאת קולטת אדם מתקדם לעברך בנחישות.)

המשימה הראשונה שלי הבוקר היא לפגוש את קתרין, אחת הסופרות האהובות עלי. קתרין כותבת ספרים על סריגה וקרושֶה. הקהל שקונה אותם הוא קהל נישה — אבל זה הסיפור של "באטרפינגרס פּרֶס" — אנחנו מתים על קהל נישה. אנחנו מתמחים בספרי מלאכת־יד ועשה־זאת־בעצמך. מצעים בהדפסי באטיק, עצבי לך שמלה, סרוג לך אהיל, בניית רהיטים מסולמות... דברים כאלה.

אני אוהבת לעבוד פה. זה ההסבר היחיד לעובדה שאני משמשת עוזרת עורכת כבר שלוש שנים וחצי ומרוויחה פחות מהשכר הממוצע בלונדון, ולא עשיתי שום ניסיון לתקן את המצב באמצעות, נניח, חיפוש עבודה אצל מו"ל שבאמת מרוויח כסף. גרטי אוהבת להגיד לי שאין לי אמביציה, אבל זה לא באמת העניין. אני פשוט מתה על הדברים האלה. כשהייתי ילדה, העברתי את הזמן בקריאה או בהתעסקות עם הצעצועים שלי: צביעת השיער של הברבי, קישוט משאיות צעצוע. ועכשיו אני עוסקת בקריאה ומלאכת־יד לפרנסתי.

טוב, לא בדיוק פרנסה. אבל קצת כסף. מספיק בקושי לתשלום מס.

"אני אומרת לך, טיפי, קרושה זה הספרי צביעה הבאים," אומרת לי קתרין ברגע שהיא מתמקמת בחדר הישיבות הכי מוצלח שלנו ושוטחת בפני את התוכנית לספרה החדש. אני מסתכלת על האצבע שהיא מנופפת לכיווני. יש לה איזה חמישים טבעות על כל יד, אבל עדיין לא הצלחתי לקלוט אם יש בהן טבעות נישואים או אירוסים (אני מתארת לעצמי שאם יש לקתרין כאלה, יש לה יותר מאחת).

קתרין אקסצנטרית, אבל בדיוק במידה: יש לה צמה בצבע בלונד־קש, שיזוף מהסוג שאיכשהו נשמר יפה עם הגיל, ואינסוף סיפורים על פריצות למקומות בשנות השישים והַשתנה על דברים. היא היתה פעם מורדת אמיתית. היא מסרבת ללבוש חזייה עד עצם היום הזה, כשחזיות כבר נעשו די נוחות, ורוב הנשים כבר ויתרו על המלחמה על זכויותיהן כי ביונסה מנהלת אותה בשבילנו.

"מעולה," אני אומרת. "אולי נוכל להוסיף כותרת משנה עם המילים 'זמן קֶשֶב'?"

קתרין צוחקת ומטה את ראשה לאחור. "אחח, טיפי, העבודה שלך מגוחכת." היא טופחת על ידי בחיבה ואוספת את תיק היד שלה. "אם תראי את מרטין," היא אומרת, "תגידי לו שאני מוכנה להעביר את הסדנה ההיא בקרוז רק עם עוזרת צעירה וזוהרת."

אני נאנחת. אני יודעת לאן זה מוביל. קתרין רוצה לגרור אותי איתה לדברים האלה — בכל סדנה היא זקוקה לדוגמנית כדי להדגים איך מודדים כשמתכננים בגד, ופעם עשיתי טעות איומה והצעתי את עצמי לתפקיד כשהיא לא הצליחה למצוא אף אחד. עכשיו אני הבחירה הראשונה שלה. ביחסי ציבור פשוט מתים להכניס את קתרין לכל האירועים האלה, אז הם התחילו להתחנן גם אלי.

"זה כבר יותר מדי, קתרין. אני לא יוצאת איתך לקרוז."

"אבל זה בחינם, טיפי! אנשים משלמים על זה אלפים!"

"את מצטרפת רק לקטע עד האי וייט," אני מזכירה לה. מרטין כבר תידרך אותי בנושא. "וזה בסופשבוע. אני לא עובדת בסופי שבוע."

"זאת לא עבודה," קתרין מתעקשת, אוספת את רשימותיה ותוחבת אותן לתיק היד שלה באקראיות מוחלטת. "זאת הפלגה נחמדה של יום שבת עם אחת החברות שלך." פאוזה. "אני," היא מבהירה. "אנחנו חברות, לא?"

"אני העורכת שלך!" אני אומרת והודפת אותה אל מחוץ לחדר הישיבות.

היא לא מתרשמת. "תחשבי על זה, טיפי!" היא קוראת מעבר לכתפה. היא קולטת את מרטין, שכבר נמצא בדרכו אליה ממקומו ליד המדפסות. "אני לא יוצאת אם היא לא באה, מרטין, חביבי! היא זאת שצריך לדבר איתה!"

ואז היא יוצאת, ודלתות הזכוכית המלוכלכות של המשרד מתנדנדות מאחוריה.

מרטין מסתובב אלי. "אני מת על הנעליים שלך," הוא אומר בחיוך מקסים. רעד עובר בי. אני לא סובלת את מרטין מיחסי ציבור. הוא תמיד אומר דברים כמו "בואו נתַפעל את זה" בישיבות, ומקיש באצבעותיו לרובי, שהיא מנהלת שיווק, אבל נראה שמרטין חושב שהיא העוזרת האישית שלו. הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל החליט שזה יקדם את הרדיפה האכזרית שלו אחרי קידום אם יוכל להיראות מבוגר מכפי שהוא, אז הוא תמיד מדבר במין קול היתולי מזעזע ומנסה לדבר עם המנכ"ל על גולף.

אבל הנעליים באמת מצוינות. נעליים סגולות גבוהות בסגנון ד"ר מרטינס עם שושנים לבנות מצוירות, שלקחו לי את רוב השבת. רמת היצירה וההתאמה שלי באמת עלתה דרגה מאז שג'סטין עזב אותי. "תודה, מרטין," אני אומרת, נכונה כבר לחזור אל בטחת השולחן שלי.

"לִילָה אמרה שאת מחפשת מקום לגור," אומר מרטין.

אני מהססת. אני לא בדיוק יודעת לאן זה הולך. יש לי תחושת בטן שלא למקום טוב.

"לי ולהאנה" — אישה במחלקת שיווק שתמיד לועגת לחוש האופנה שלי — "יש חדר פנוי. אולי ראית בפייסבוק אבל חשבתי לספר לך בעצמי, את יודעת, בחיים האמיתיים. זאת מיטת יחיד, אבל, כאילו, אני מניח שזאת לא אמורה להיות בעיה בשבילך כרגע. בגלל שאנחנו חברים, האנה ואני חשבנו להציע לך אותו בחמש מאות לחודש, לא כולל חשבונות."

"זה ממש נחמד מצדכם!" אני אומרת. "אבל האמת היא שבדיוק מצאתי משהו." טוב, פחות או יותר. כמעט. אוי, אלוהים, אם ל' טוּמי לא תסכים או יסכים לקבל אותי, אני אצטרך לגור עם מרטין והאנה? כאילו, גם ככה אני מבלה כל יום בעבודה איתם, ובכנות, זה די והותר זמן מרטין־והאנה בעיני. אני לא בטוחה שההחלטה (הרעועה ממילא) שלי לעזוב את הדירה של ג'סטין תעמוד במחשבה על מרטין שרודף אחרי שאשלם את שכר הדירה, והאנה שתראה אותי בפיג'מת פין וג'ייק מוכתמת בדייסה מדי בוקר.

"אה, באמת? יופי לך. אז נצטרך למצוא מישהו אחר." ערמומיות מתגנבת אל הבעת הפנים של מרטין. הוא הריח אשמה. "את יכולה לפצות אותי בזה שתצאי עם קתרין ל —"

"לא."

הוא פולט אנחה מוגזמת. "אלוהים, טיפי. קרוז בחינם! את יוצאת לקרוזים כל הזמן, לא?"

פעם יצאתי לקרוזים כל הזמן, כשהחבר הנפלא ועכשיו לשעבר שלי היה לוקח אותי אליהם. היינו מפליגים מאי בקריביים לאי בקריביים בערפול חושים שטוף שמש של אושר רומנטי. היינו מסיירים בערים באירופה וחוזרים לספינה לסקס מדהים במיטה הזעירה שלנו. היינו מתפטמים במזנון האכול־ככל־יכולתך ושוכבים על הסיפון ומסתכלים על השחפים חגים מעלינו ומדברים בעצלתיים על ילדינו העתידיים.

"נגמלתי," אני אומרת ושולפת את הטלפון שלי. "תסלח לי רגע, אני צריכה להתקשר למישהו."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

בת' אולירי, "דירת שותפים", תרגום: שאול לוין, כנרת זמורה דביר, 342 עמודים