"פאודה 3": אקשן עוצר נשימה מהפרק הראשון
הסדרה הישראלית חוזרת בעונה השלישית לשורשים, ומציגה את שני הצדדים בסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות סיפורים אישיים של הגיבורים. לצד זה, היא לא שוכחת את המהות שלה, ומספקת אקשן מהודק ואפקטיבי
עם עיטור כבוד מטעם ה'ניו יורק טיימס' (מקום שמיני במצעד הסדרות הזרות הטובות של העשור), חזרה "פאודה", הסינדרלה של הסדרות הישראליות, לעונה שלישית. אחרי עונה שנייה שדחפה את המטוטלת לכיוון האקשן האמריקני, נדמה שלפחות הפרק הראשון (שעלה אמש, ה', 22:00 ב-yes) מסמן חזרה למסלול הראשוני של הסדרה – הצגת שני הצדדים של הסכסוך באמצעות הסיפורים האישיים של הגיבורים. אמנם המבנה עדיין אותו מבנה, המניעים אותם מניעים והשיטות אותן שיטות, אבל מי שחי בארץ הזו יודע - יש פה מספיק סכסוך כדי לפרנס גם עשר עונות של הסדרה.
כדי להעלות את הרף ולגוון קצת את הרקע, העונה הזאת תתמקד בעזה, עליית דרגה מבחינת דורון ולהקת המסתערבים שלו. אנחנו פוגשים את דורון כשהוא שתול זה זמן מה בכפר באיזור חברון וחי בו כמאמן אגרוף, אבל המרדף אחרי הנבל התורן, פאוזי (שקיבלנו ממנו טעימה קטנטונת בפרק הראשון), מן הסתם יכניס אותו לעזה בהמשך - בתקווה שייצא ממנה קצת יותר בקלות מצבא הגנה לישראל.
גם העונה הזאת, כמו השנייה, ממשיכה במוטיב האבות-בנים. אם בעונה הקודמת הבן של דורון הגיע, שלא בטובתו, ליום "הבא את ילדך לעבודה" של אבא שלו, העונה הזו נפתחת בסירוב של הילד לפגוש את אבא שלו בשעות הביקור, בעקבות קביעה משפטית שהוא מסוכן לילדיו. מצד שני, דורון משמש מעין דמות אב למתאגרף פלסטיני שאבא שלו ריצה 20 שנות מאסר בכלא הישראלי בעקבות פעילות עוינת, ועכשיו משתחרר וחוזר הביתה. בשאר (עלא דקה) הוא מתאגרף מבטיח, שמייצג את השאיפה לנירמול החיים ("אולי יום אחד תעביר את המשפחה שלך לדובאי", אומר לו דורון אחרי אחד האימונים). היחסים האלה מן הסתם עומדים בפני התנגשות בהמשך, כשיתברר שהאינטרסים של שני הצדדים, אעפס, לא באמת חופפים.
שתי העונות הראשונות של "פאודה" (בעיקר הראשונה) הפכו אותה למעין שגרירת הסכסוך הישראלי פלסטיני, אם בקרב הקהל הישראלי מחד והפלסטיני מאידך, ואם בעיניהם של קהל הצופים האמריקני, המרוחק יותר. התבססה ציפייה, שטופחה גם על ידי היוצרים שלה, ליאור רז ואבי יששכר, להיות מציאותית יותר מסדרות אחרות. העונה השלישית ממקמת את "פאודה" בפוזיציה יותר נאמנה למהות שלה – סדרת אקשן אפקטיבית, שמתקיימת בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל שמה בראש סדר העדיפויות שלה את המתח והסיפור האישי. מהבחינה הזאת, הפרק הראשון עונה על הציפיות – הוא מכניס את הצופה לסיפור בפתיחה איטית אבל מהודקת, מתקדם בקצב טוב, מטפל במוקדים שלו באופן נכון, גם אם צפוי, ומסתיים בפצצת-קליף האנגר שמערב את אחת הדמויות האהובות בסדרה, שיש לקוות שהיוצרים לא יעשו לה 'משחקי הכס', אינשאללה.
