"השעות -יומן מלחמה": סיפור נוקב וכואב
"השעות – יומן מלחמה" הוא ספר ענק שמביא את סיפורה של חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. חטיבת הטנקים שנשאה בחלק ניכר מקרבות הבלימה בסיני ושילמה על-כך מחיר יקר במיוחד. את המחקר המקיף והחריג מאוד בסגנונו האישי והאנושי, ניהל המחבר (היסטוריון, ובעצמו קצין בחטיבה) משך 16 שנים. התוצאה ספר מרשים וכואב, רב מידות ומודל חריג ומרתק של היסטוריוסופיה צבאית
"איש מהשאננים (כולנו) לא חשב שתהיה מלחמה בסתיו... זו היתה תודעת המכחישים, הלא מבינים", כך כותב ד"ר מנחם בן שלום בדברי הפתיחה שלו לספרו העצום (1,216 עמודים, 140 מרואיינים, פרי מחקר של 16 שנים).הספר מביא את קורותיה של חטיבת הטנקים 600 במהלך מלחמת יום הכיפורים. החטיבה הזאת (שלחמה במסגרת "אוגדת אריק" - אוגדה 143)) הייתה בחוד החטיבות המשוריינות שבלמו את המתקפה המצרית בחזית סיני, והיא סיימה את המלחמה בהיקף נפגעים גדול במיוחד.
מחקרו המונומנטלי של מנחם בן שלום הוא חריג בכל קנה מידה של מחקר היסטורי וטיפולו במלחמה הוא רב-פנים: צבאי, תרבותי, חברתי, אישי, אפילו רוחני. ואת סיפור המלחמה הוא מביא כמארג של עדויות אישיות עם סיקור היסטורי-צבאי.
חטיבת שריון מילואים 600 – חטיבת מילואים צעירה ומיומנת, בפיקוד אל"ם טוביה רביב - נכנסה למלחמה ב- 7 באוקטובר ולחמה עד לשניות האחרונות ממש של הפסקת האש. החטיבה ספגה 119 הרוגים ופצועים רבים ולא מעט מלוחמיה נפלו בשבי המצרי. האבדן וההתמודדות אתו, משמשים ציר מרכזי בסיפור החטיבה.
בן שלום עצמו שימש כקצין סיור בשורות החטיבה ולפיכך הוא חובש שני כובעים: של היסטוריון ושל צופה-משתתף. וככזה הוא לא רק מביא את זיכרונותיו האישיים מהמלחמה אלא מזדהה עמוקות עם מרואייניו הרבים.
מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ובן שלום רוצה להכיר את המלחמה לכל עומקה, עד לתנועת הטנק הבודד ועד לחלומותיהם וחרדותיהם, עברם ועתידם של אחרוני הלוחמים.זו משימה כבירה. לתאר שדה קרב ואת שפע האירועים הבו-זמניים המתרחשים בו, להביא את רשומון הדיווחים ואת תעתועי הזיכרון. ובן שלום לא מוותר על שום פרט ומתאר הכול, לא עושה הנחות, גם לא צנזורה. כמו לדוגמא כשהוא חושף באריכות אירוע קשה מה- 13 באוקטובר - קרב שניהל כוח בפיקוד סא"ל אמציה (פצי) חן מסיירת 'שקד' עם כוח מחט' 600 נגד יחידת קומנדו מצרי שחדרה לעומק שטחנו. לא אעשה ספוילר לדרמה ורק ארמוז שאיש מהמצרים לא חזר לביתו והדילמות שעולות הן מוסריות.
הספר נוגע בלב הוויכוח המתודולוגי על יחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לבין המקור הראשוני. מצד אחד בן שלום עושה שימוש בכלי ההיסטוריון ומצד שני בכלים מעולם המחקר האיכותני (ראיונות, זיכרונות וסיפורי חיים).כהיסטוריון הוא מלקט ומנתח יומני מבצעים, צילומי אוויר, יומני קשר ותחקירים; בוחן את הפקודות שניתנו ומה בוצע; ומביא תובנות צבאיות כגון מיקומו הראוי של מח"ט בעת קרב.
מצד שני הוא מתבסס רבות על עדויות וזיכרון הלוחמים - מתודיקה שלא כל היסטוריון יאהב, בודאי אלה המפקפקים בתרומה של עדויות ל'אמת ההיסטורית'. אך מנחם בן שלום רואה בעדויות כלי סוציולוגי ותרבותי מן המעלה הראשונה, ואמצעי לשחרור הדחקות בנות עשרות שנים. והדברים לעיתים קרובות כואבים. כואבים מאד.
עבור רב הלוחמים חוויית המלחמה היא חוויה סובייקטיבית "מגובה הדיונה" של שדה הקרב, בלא לראות את התמונה הכוללת. לדוגמה: התיאור הכאוטי של לוחמי 'קרב הצליחה' (15 באוקטובר) באזור החווה הסינית לא מתיישב עם מה שעולה מתצלומי אוויר מאותה העת לגבי מקומם בכוח ונסיבות פגיעתם. בן שלום לא פוסק אצל מי האמת וכותב "הפער אינו ניתן ליישוב, וכך צריך לכתוב היסטוריה שבה כל מרכיביה הסותרים חיים בתוך תמצית של אחדות הניגודים". לא כל עמיתיו למקצוע יסכימו לכך.
הראיונות עם חיילי חטיבה 600 כמעט שלא צונזרו. ראיון עם אחד המג"דים הפך לחשבון נפש קשה וצורב, כך גם עם חיילים וקצינים נוספים. אחדים מהם גילו שהמלחמה שינתה את חייהם באופן לא הפיך. אצל אחרים תורגמה המרירות לביקורת קשה והם לא חוסכים שבטם מהמפקדים בכל הרמות. הלוחמים הותיקים האלה אינם שרים שירי מולדת ועלילות גבורה, אלא מביאים לשדה הקרב את המחויבות למשפחה, לחברים, למדינה, וחושפים התלבטויות אנושיות: האם לחזור ולעלות על הטנק לאחר שנפגע, האם לחזור לחזית, האם להסתער גם אם הפקודה נראית לא נכונה. והכנות הזו חודרת ללב הקורא. זה קשה, זה מעיק ומזכיר לנו על מי נפל נטל הלחימה ותוצאותיה.
הדיון החברתי בספר פונה לסמטאות רבות: אל המשפחה, הבית, העיר, הקיבוץ והמושב. בן שלום פגש על פי רוב את הלוחמים לשעבר בביתם: ליד משפחתם, על כוס קפה, ויש בכך אמירה: החייל הישראלי היה ועודנו אזרח מגויס שברגע מסוים, במפתיע, עזב את הכול ורץ אל הגיהינום שחיכה לו מעבר לדיונה. לחלקם המעבר היה קיצוני מדי. העדים מספרים בפעם ראשונה את דרכם אל שדה הקרב וממנו, איש איש בדרכו. ובן שלום גם מספר את סיפורם של אלה שלא שבו באמצעות ראיונות עם אלמנות, שבכנות מדהימה מספרות לו על הקשיים מעבר לכאב הבלתי נסבל של האבדן: היחסים עם משפחת הבעל שנפל, גידול הילדים, פתיחת פרק ב', יחס החברה אליהן.
יש בספר הזה מוטיבים שלא מרבים לכתוב עליהם בספרי מלחמה היסטוריים: הפחד והאימה, מראה הפצועים, ההרוגים, השכול, הלם הקרב. הכול חשוף. זהו ספר לא קל לקריאה אך חשוב. יש לנשום עמוק ולצלול לתוכו. מי שעושה זאת יוצא נשכר.
"השעות – יומן מלחמה" מאת ד"ר מנחם בן שלום, ראה אור בהוצאה עצמית ובעזרת גיוס המונים.
ד"ר עמירם אזוב הוא מרצה להיסטוריה, לשעבר חוקר חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים במחלקת היסטוריה בצה"ל.
לפנייה לכתב/ת 
