"בתור מי שכבר מת כמה פעמים, אין בי פחד מהמוות"

ת"א-יפו, ישראל, 2020

לפני ארבע מאות שנה, כשהייתי בן תשע, הרמתי אבן והשלכתי אותה על אדם אחר. מאז האבן הזאת עפה בתוך הראש שלי. בכל פעם שניסיתי להתייצב על רגליי היא הפילה אותי. ממאה למאה היא הלכה ונשחקה, כדרכן של אבנים מרחפות, והנה במאה העשרים ואחת לא נותר ממנה אלא אבק. אבל האבק הזה מקשה עליי לנשום.

מן הראוי שאציג את עצמי, כלומר אספר מי אני בגלגול הנוכחי. קוראים לי ג... שיט, שנייה, נפלה לי ה... סליחה, רגע.

ניסיתי להגיע אל בקבוק הקולה והמאפרה המחורבנת, שגם ככה עלתה על גדותיה... לא חשוב. אתם יודעים מה, אני עוד לא מוכן להיחשף לפניכם בצורתי הנוכחית. אם אני מתבייש? כן, אני מודה, אני מתבייש. אני מבקש שנעשה את זה בהדרגה. תודה.

שבוע שלם תקתקתי בפניכם כמו קלדנית בבית משפט. טינפתי את המקלדת כמו שצריך. משכתי את החוט מסליל הצמר של הזיכרונות, ועכשיו הוא כמעט נגמר. עם כל גלגול פתחתי מסמך חדש במחשב, וזה החמישי שלי. כתבתי בלי להביט לאחור. אני פוחד שאם אקרא אפילו מילה אחת, איתקף מבוכה איומה. והרי אין פשוט מלהעלים את כל מה שכתבתי. לא אידרש לחקות את ניקולאי גוגול, ששב מביקורו בירושלים וביקש ממשרתו להצית את האח, תחילה בזרדים ואחר כך בעצי הסקה, ואז בטיוטת החלק השני של "נפשות מתות", דף אחרי דף אחרי דף. בימינו נחוצה רק לחיצה קרה ומהירה על כפתור ה-Delete.

עדיין לא.

רועי חן(צילום: אביגיל עוזי)

סיפרתי על עצמי בגוף שלישי כדי שלא תרביצו לי, אבל דווקא בזכות המבט מהצד אני יכול לומר לכם בביטחון מלא – זה הייתי אני. זה אני. רוב האנשים שכחו את שמות הילדים שהיו איתם בגן, קל וחומר אנשים שהכירו בגלגולים קודמים. ואני זוכר. זוכר פנים, זוכר שפות, זוכר אפילו את ריח גללי הפרה שלנו בחורביצה, מה אני אעשה. אני זוכר. רגע... שוב סליחה...

וואו. זה היה חתיכת שיעול. חשבתי שאני מקיא את הלב. זה קורה לי לפעמים. מצטער. זה עובר רק כשאני מעשן. פרדוקסלי אבל מוּכח. הנה, הדלקתי. פףף...

אני פולט טבעת עשן ומשחיל לתוכה טבעת קטנה יותר ואז נושף לתוכה צינור עשן לבן ודקיק. גיטל בתוך גיילה בתוך גבריאל בתוך גרטכן בתוך... איפה היא בכל העשן הזה של המאה העשרים ואחת? הרי בשבילה אני כותב. לכל האותיות האלה יש רק תפקיד אחד - להגיע אליה.

הדרך הקלה היא להעלות את כל זה לאינטרנט, אבל מי רוצה להיחשף בחוף הנודיסטים הווירטואלי הזה. אני זקוק לזוג ידיים שיאחז בי, לא לאורגיית עיניים בוהות כשפתאום, בלינג, קיבלת מייל, בלינג, פרסומת מכסה את המסך, בלינג, סרטון חתולים, ואז כבר מתחשק קצת, הממ, ואז... איכס.

אם כך, ספר מודפס. אין לי עניין בהוצאות הספרים שמחפשות ספר שיהפוך לסרט, נשמות, זה יהיה להם יקר מדי, סרט תקופתי, מרובה לוקיישנים, לא, לא. אדפיס ואכרוך באופן עצמאי כמה עותקים ב"קובי-פייסט, כל שירותי הדפוס, עיצוב גרפי, כרטיסי ביקור, הזמנות ופוסטרים, שירות זול ואמין ומשלוח עד בית הלקוח".

מי ימנע ממני להשחיל עותק למדף רבי-המכר ברשתות הספרים? וכשתגיע הקונה שתבחר דווקא בי, אולי אפילו נשמתי התאומה עצמה, הקופאי ייכשל בחיפוש אחר ברקוד ויסכם: קטע, אני לא מוצא את זה במחשב. יודעת מה, פשוט קחי אותו, כן, אולי מישהו שכח אותו, אין עליו אפילו שם של הוצאת ספרים.

אפשר שהיא לא נמצאת בגבולות ישראל. פה יסייע לי שירות הדואר הבינלאומי. מיליוני חבילות עושות את דרכן כחסידות סביב כדור הארץ. אשלח עותקים לפחות לארבע הכתובות הבאות:

Calle Ghetto Vecchio, Venezia VE, Italia

معبد ابن دنان, فاس, المملكة المغربية

Alte Römerstraße, 75, 85221 Dachau, Deutschland

מקבלי החבילות ודאי יתהו על המעטפה, יתעצלו להחזיר אותה לשולח, אבל את הספר לא ישליכו לפח. מזון זורקים בימינו בכמויות, אבל ספרים עדיין לא. לכל היותר, משאירים אותם על ספסל ומישהו כבר אוסף אותם. אין בי פחד שספרי יעלה אבק במשך דורות – בבוא היום יימצא לו מושיע. המושיע הזה יהיה גדול בדיבורים וקטן במעשים, לאו דווקא נאה בפרמטרים של ז'ורנל, אבל עם מראה שקשה להתעלם ממנו, אתאיסט שפוחד מאלוהים, אחד שחטף פעם סטירה וזה הצחיק אותו, מישהו שמעדיף לקרוא על הים מאשר לטבול בו. מישהו כזה בדיוק יהיה מיודד עם נשמתי התאומה, ולמרות שלא סיפקה לו מעולם סיבה לחשוד כי היא מתגלגלת, הוא יאמר לה:

"אוי, שומעת? שומעת? שמעי רגע..." (היא לא תמיד מקשיבה לו בתשומת לב). "מצאתי את זה ברחוב, הייתי צריך לבלוע שלושה כדורים נגד אלרגיה רק כדי להרים את זה. זה סיפור מוזר קצת, הכותב - צריך לתת לו זמן, לא הכול כתוב באותה רמה, למרות שיש קטעים משעשעים. הגיבור הוא טיפוס בלתי נסבל שהנשמה שלו מתגלגלת כבר ארבע מאות שנה, ויש שם כאילו עוד נשמה כזאת שהוא מאוהב בה, למרות שהיא אחותו כביכול, ויש שם איזה קטע דפוק שהם פרעושים... לא חשוב, זה נשמע חרא כשמסבירים, אבל משום מה חשבתי שימצא חן בעינייך."

ככה הוא יגיד לה, והיא תנשוך את שפתיה כדי לא לצרוח, וידה תעצור בליבה מלפרוץ מתוך חזה, תנועה שהוא יפרש כרמז מיני, שיגרום לו לנסות לנשק אותה, והיא לא תהדוף אותו אבל רק כי תקפא במקומה. זה יהיה רגע מביך. היא תתבדח בציניות, תשלוף מידיו את ערמת הדפים הכרוכים ותבקש ממנו ללכת כי היא "פשוט מתה מעייפות".

אחרי שהוא ילך היא תחוג סביב הדפים כמו עש, תגלגל ג'וינט אך לא תעשן אותו, כדי להישאר מפוכחת, היא מוכרחה להיות מפוכחת כדי לא לחשוב שהיא מדמיינת את כל זה, ואז היא תתחיל לקרוא.

האותיות יקפצו לנגד עיניה כפרעושים, היא לא תקרא את הכתוב, גם אין סיבה, היא מכירה את כל זה. היא תחפש על הכריכה האחורית פרט זיהוי כלשהו ותמצא את השם "קובי-פייסט", עם הלוגו הבנאלי של נוצה, אך מתחת תהבהב לנגד עיניה הכתובת "שדרות ירושלים, יפו". ייתכן שתיאלץ לחצות את האוקיינוס כדי להגיע, אלא שגם היא, כמוני, ודאי נתקפת פחד מוות רק מהמחשבה שתעלה על ציפורי הברזל החורקות הללו.

אבל אולי היא לא פוחדת לטוס, אלא שאין לה מספיק כסף לכרטיס טיסה. אולי אין לה אפילו מספיק למשחת שיניים. אולי אין לה שיניים. ואז אין לה שום ידיד קורא שינשק אותה.

אולי יש לה הכול, לא ידיד אחד אלא אלף, אולי היא מפורסמת ואין לה זמן לקרוא ספרים ארוכים, היא קוראת רק פוסטים של צלמים אקספרימנטליים מאיסלנד וביקורות שעוסקות בה ובידידים המוכשרים שלה.

אולי היא איגואנה או כינה או צב מים ענק או...

לא, לא, לא, למעגל הקסמים השחור הזה אני לא חוזר. דמיונות שווא מהסוג הזה עלולים להסתיים בעוד חורבן נפשי. אני הרי לא כותב לה. היא לא פה. אני לגמרי לבד בגלגול הזה. לגמרי לבד.

כל משפט שאני כותב מזדקן מאות לאות. הנקודה בסופו היא בור קבר. כל פסיק הוא מחלה שמנבאת מוות, כל נקודתיים: פיתוח ציפייה שקרית. כל מקף - אבחת חרב. שלוש נקודות הן שקר העולם הבא שאינו קיים.

אני מפסיק לכתוב ברגע זה.

*

אני ממשיך.

עם הפחד-מוות, על אף הפחד-מוות, נגד הפחד-מוות. בתור מי שכבר מת כמה פעמים, אין בי פחד מהמוות. לעומת זאת, יש בי פחד מהחיים.

הספר שלי יראה אור כשאני טובע בחושך. אתנחם בו אני בעצמי בגלגול הבא. אשלם סכום אסטרונומי לצייד ספרים נכלולי שיאתר עותק מצהיב ומרוסק שִדרה בעולם שבו ספרי נייר יהיו מצרך לאספנים. אתה רואה את הענתיקה הזאת, אתפאר בפניו, זה אני כתבתי. שיחשוב מה שבא לו, הגזלן.

כן, כן, אני כותב לעצמי, לא לה. כבר מההתחלה כתבתי לעצמי. לעצמי ולכן, נשמות.