"ואז באה המגפה ונשפה ונשפה. איש לא בא לבקרנו עוד, מרוב אהבה"

לולה / זאב סמילנסקי

כשהטלפון החל לזמר את שיר הבוקר העדין שלו כבר מזמן הייתי ער בגלל כל מיני דברים וגם בגלל החשבונית שנעלמה. אתה צריך לקום, מלמלה האישה, ואחרי שני רגעים הוסיפה, היום היא באה.

לא אמרתי כלום והוספתי לשכב עוד כמה רגעים. ממילא הוא יצלצל עשר דקות לפנֵי. אבל אחרי עוד שלושה רגעים קמתי ולבשתי את מכנסי העבודה הקצרים וגופייה ארוכה כי עדיין היה קצת קר. בעודי מצחצח שיניים בא הצלצול.

- מיכה? איפה אתה?

- עשר דקות.

- מעולה. אני מחכה לך על הכביש.

עומד במכנסיים הקצרים ובנעלי הבית על הכביש הדביק מפירות הפיקוס, תחת העצים הענקיים שלא עושים צל כי עדיין אין שמש. רוקע טיפונת ברגליים כי באמת קצת קריר. הנה האורות שלו מרטטים אלי בכבדות מהפנייה של הכביש הראשי. אני מנפנף לו ומתחיל ללכת, מסמן את דרך העפר שאליה הוא צריך לפנות אף על פי שכבר כמעט עשרים שנה שהוא מגיע, אביב וסתיו, למלא את דוד הדשן הקטן. בין הלולים הישנים הוא עוצר ויורד אלי מתא הנהג הנישא, קיסם התמיד בין שיניו. לוחצים ידיים, הוא מרים עיניים אל עצי המכנף החצי-מתים וכמו תמיד אומר:

- אי-אפשר לעבור פה.

- אז איך אתה עובר תמיד?

איור העטיפה: יובל רוביצ'ק

הוא מטפס בחזרה אל מושב הנהג ומכניס לרברס. הפנסים האחוריים נדלקים והצפצופים הנוראים מתחילים. נוסע לאט אחורה כשמעליו נשברים ענפים עד שהמכלית הצהובה כמעט נושקת לדוד. הוא מושך מתוך קרבֵי המכלית את הצינור השרשורי הגס ובמקביל אני מסיר את המכסה מעל הדוד ודופק אותו כמה פעמים על התושבת כדי להיפטר מהעלים והלשלשת שהצטברו שם מאז ספטמבר האחרון. המשאבה מתחילה לתסוס וזרם של נוזל שמנוני עכור מציף את הדוד.

- תחתום פה, אומר מיכה ומושיט לי ממרומי מושבו שלושה העתקים של החשבונית.

אני סוקר אותו בקפידה, מקצה ראשו הגדול הקירח ועד כפכפי הפלסטיק התכולים שלרגליו, ואומר לו רגע, הולך למחסן הקירור ומביא לו בקבוק יין.

- קח, אני אומר.

חוזר מהצד השני של הבית ומטפס חרש במדרגות, אבל היא כבר התעוררה ומעיינת בטלפון.

- תעשה קפה?

- מממ.

יושבים עם הקפה והעיתון והרדיו וקצת גרנולה עם יוגורט ובננה והיא אומרת:

- מתי היא תגיע?

- היא אמרה בעשר.

- טוב. אז לפני אחת-עשרה לא יהיה כלום.

בעשר ועשרים אני יוצא לזרוק את שקית הזבל אבל פח הפלסטיק הירוק שליד השטוצר, זה שלהלכה הוא הפח שלנו, מלא – למישהו התחשק לזרוק דווקא בו את הזבל שלו, מה שלגמרי לא מקובל פה אצלנו. בעודי שוקל את צעדי הבאים והנה לקראתי, מדדה כברווז, איזי השכן. הֵי, שכן, אמר, ואני אמרתי: הַיי, איזי, מה אתה אומר, מה אני אומר על מה, אמר איזי. פתחתי את מכסה הפח הירוק ואמרתי לו: תִראה. אה, אמר, זה בטח בֵּלוֹקומירסקי, היה להם אירוע אתמול. אירוע? איזה אירוע? אנא עארף איזה אירוע, אולי הבת שלו חזרה מאוסטרליה, או שהבן השתחרר מהצבא, או שהגיס שלו יצא מהכלא, משהו. תזרוק פה אצל קלר.

דשדשתי בנעלי הבית, חוצה את הכביש המרובב ברסק התאנים המבחילות של הפיקוס. זרקתי את השקית וחזרתי אל השטוצר, עומד ליד שושנה גדולה של עלי חצב. איזי לא הראה סימנים שהוא ממהר לאיזה מקום. אז מה, היום היא באה, מה? כן, היום, אמרתי. מתי? שאל. היתה כבר צריכה להיות פה, אמרתי, אבל... אתה יודע... כן, בטח, אמר איזי והעווה מעט את שפתיו. קשה להאמין על האיש המגודל, הבשרני הזה, שפניו נראות קצת כמו מרפסת של בית ישן, עם הסנטר הענק והעיניים הכמעט עצומות, המצח המיובל שגונו כשל ברזל חלוד, מדדה על רגליים שבקושי נושאות אותו, קשה להאמין שבזמנו היה הבחור יפה התואר של האזור ושבריקודי העם שנערכו אז איפה שהיום המתנ"ס לא היתה עין שלא עקבה אחריו, כולל, לפי השמועות, לולה בעצמה. אתה רוצה שאקרא לך כשהיא מגיעה? שאלתי, ואיזי עשה תנועה לא ברורה עם הראש, עצם את עיניו, שגם קודם היו עצומות כמעט לגמרי, וטלטל את סנטרו הכבד ימינה ושמאלה. אוקיי, אמרתי.

 רוצים לקרוא סיפורים נוספים מאסופת "התור לים"? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

פניתי לחזור הביתה כשלידנו עצרה הוולוו האפורה של מלכה, השכנה מסוף הכביש למטה שהיתה שנים רבות בכירה באיזה מוסד ממשלתי שאיש לא רוצה לדעת מהו. למראה שני השכנים העומדים ליד פח האשפה עצרה את האוטו והורידה את חלון הנהג. מה, אין לכם מה לעשות? קראה בקולה המזכיר צריחת כאב של צבוע מִפַּח. אחותה התאומה גרה חמישה משקים למטה וגם לה יש בדיוק אותו קול. הכנתי כבר תשובה בלבי אבל איזי הקדים אותי: הֵי, מלכה, אמר בפשטות, ומלכה, שללבה התגנב החשש שמא באמת קורה משהו שהיא אינה שותפה לו, אמרה בקול אחר, מה, איזי, קרה משהו? ואיזי שרבב מעט את שפתיו ואמר: לא, כלום, חוץ מזה ש... קולו דעך פתאום, ולי לא נותרה ברירה אלא להשלים: לולה. מה לולה, שאלה מלכה בחרדה, ואני נאלצתי לענות: היא אולי באה. לולה? ציווחחה מלכה בקול נורא מהראשון, לולה פּריסטר? לא אמרנו כלום, מה יכולנו לומר, והיא המשיכה: למה, היא רוצה חזרה את הבית? לְמָה היא באה? מה בית, מלמל איזי, ואני הוספתי בקול נחרץ: איזה בית, הרי קנינו את זה כחוק, זה שלנו, וכדי למנוע עוד דיבורים הוספתי: היא פשוט מתגעגעת. חחחה מתגעגעת, ציווחחה מלכה, מביטה עלי כעל מישהו שהגיע לגבול כלשהו ולעולם לא יעבור אותו. היא הסבה את מבטה אל איזי ואמרה לו: מה, מה היא רוצה פה, לא מספיק האמא שלה והאבא שלה והאחות שלה וכל מה שהיה, אתם עכשיו נותנים לה ככה לחזור פה, באמת. אחרי רגע כיבתה את המנוע ושרבבה את ראשה וכתפיה החוצה דרך החלון. אתה יודע הרי, ניסתה בקול הכי חברותי שהצליחה לגייס, פונה הפעם אלי, אתה יודע הרי...

- שאבא שלה היה נאצי ואמא שלה זונה.

- פוי איך שאתה מדבר, אמרה מלכה, אבל אתה לא טועה הרבה.

- אני יודע, אמרתי.

כמה שנים אחרי שקנינו את המקום עוד היו מוסיפים להגיע אנשים אל הבית, מקיפים אותו מסביב, לפעמים מעזים לדפוק על הדלת ולשאול, איפה רוסינה, איפה לולה, איפה קתרינה, איפה מרטין... אחד פעם בא ואמר: היתה לו מרצדס, היתה לו מרצדס, מרצדס שחורה, איפה המרצדס שלו? לא ידעתי איפה המרצדס. כשקנינו את המשק המקום היה כבר חורבה, מגודל ביער בר של עצי גויאבה. מרטין היה מת, מרצדס לא היתה וקתרינה היתה מאושפזת במחלקה לתשושי נפש. על רוסינה היו כל מיני שמועות ומי שבעיקר עמדה מולנו בעסקה היתה לולה, אבל גם אותה לא ראינו מעולם. רק את שלמה העורך הדין פגשנו פעם או פעמיים במשרדו הישן ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. גם שם היו פיקוסים, אבל לא גדולים כמו אלה שכאן.

- לפעמים, התחיל איזי, הוא היה משתכר, ואז הוא היה מתחיל לשיר את כל השירים האלה שלו.

- שירים? שאלתי.

- כן, השירים האלה שלהם מהמלחמה, מהצבא, של הגרמנים. ואז אדון וייס הזקן, טוב אז הוא לא היה כדי כך זקן, היה בא ומבקש ממנו להפסיק, היה יושב איתו, מרגיע אותו, זה היה מכניס את אשתו להתקפים.

אדון וייס הזקן מת עוד לפני שאנחנו הגענו למקום, ואשתו, הגברת וייס, סגורה בביתה כבר יותר מעשר שנים ואת פניה ראינו רק פעם אחת כשיצאה לצעוק עלינו שמשאיות הבנייה שלנו עושות לה אבק.

נראה שכעת האירוע שלנו כבר נעשה רשמי. יענקי ממול מיהר להצטרף, אוחז בידיו נכדה קטנטנה בהירת עיניים. מה קורה, מה קורה, צפצף, אבל איש לא ענה לו, ולכן פשוט עמד והקשיב. לא עבר זמן רב והוא קלט. מה, היא באה? שאל בהתפעלות, ואחרי שאיש לא ענה לו אמר: מתי? שוב לא ענו לו, אך אחרי כשני רגעים של שתיקה, מכיוון שלא ידעו איך להמשיך את השיחה נפנתה אליו מלכה (זה לא היה פשוט כי הוא עמד מהצד השני ולכן לא נותרה לה ברירה אלא לפתוח את הדלת, לשחרר את חגורת הבטיחות ולצאת החוצה) ואמרה: עוד מעט, עוד רגע היא אמורה להגיע.

- אל תעצרו את הנשימה, אמרתי.

- יהושע? זה מהמכונות מילוי? אמר יענקי.

- כן, אמרתי, זה שהוא חצי... שהולך ככה... עם הכלב...

- בדיוק. הוא היה מאוהב בה באופן קשה. כמעט התאבד.

- במי, בלולה?

- כן, בלולה. אחרי רגע הוסיף: הם היו באותה שכבה.

כולם עשו כן כן עם הראש ואיזי הוסיף:

- נראה לי שהוא לא התגבר על זה עד היום.

- רגע, רגע, אמר יענקי, שהיה נחוש להפיק את המֵרב מכל רגע נתון. הוא מיהר בחזרה לביתו ואחרי שתי דקות שב עם אלבום תמונות בימינו והתינוקת בשמאלו. תחזיק רגע, אמר לאיזי והעביר את התינוקת אליו. איזי אחז בה ביד אחת והיא סקרה בעניין את פניו המרובבות.

רגע, רגע, אמר שוב, מדפדף באלבום. שנייה! שנייה! חרקה מלכה שנדחקה להציץ מעבר לכתפו. איפה זה? זה פה, בדיוק איפה שאנחנו עומדים, אמר. תראה גם לי, ביקשתי. בתמונה ראו בית סוכנות קטן, על עמודים, בלב שממה, לפניו כמה שתילים קטנים וילדה כבת חמש עומדת ליד אחד מהם. השתילים היו מעט נמוכים ממנה. זאת צילי! זעקה מלכה, בחיי, צילי...

היה קשה לדמיין זאת. בית המידות המוזר שקנינו לפני כמה שנים התחיל כך מסתבר את דרכו כצריף קטן, נשען על עמודים דלים, ועצי הפיקוס הנישאים שתחתם אנו עומדים היו אז שתילים, קטנים מגובה של ילד. כנראה נשתלו ביום שהתמונה צולמה, או זמן קצר קודם לכן. רגע, רגע, אמר יענקי, ממשיך לדפדף באלבום. השנים כנראה התקדמו כי הצילומים שהיו בתחילת האלבום קטנים, בשחור-לבן ובעלי שוליים משוננים לנוי, נהפכו לגדולים, צבעוניים ובעלי שוליים ישרים. הנה, אמר בגאווה והראה לכולם את התמונה: נערה, או אולי אישה צעירה בחצאית קצרה, פניה מחייכות בהבעה שבין שמחת נעורים לעזות פנים, שיער בהיר חלק עד קצת אחרי הכתפיים וחולצונת קטנה מלהכיל את השפע חושפת פיסת בטן שחומה. צל כהה נסתמן בין הבטן והחולצונת – מרווח נאה שכאילו קרא אליך, בוא, תכניס פה את היד. לא היה אפשר להפסיק להסתכל בתמונה, כה מושכת היתה הנערה.

- אני מבין אותו, אמרתי.

- את מי? היתמם יענקי.

- את יהושע, אמרתי, אלא מי.

מלמטה נשמע קול טרטור ומשהפנינו את המבט ראינו את הטרקטור של הביצים מתקרב, מושך מאחוריו את העגלה הגדולה המכוסה בברזנט כחול.

- אוי ואבוי, אמרה מלכה.

- למה? שאלתי.

איש לא אמר כלום, וכשהסטתי את מבטי ראיתי את איזי עושה לי העוויות משונות. התקרבתי אליו והוא לחש באוזני:

- אמא שלה? קתרינה?

- כן? אמרתי.

- היא היתה קאפו של אמא שלו, שמה.

- אמא של מי?

- של פיני.

- מי זה פיני?

- זה עם הטרקטור של הביצים.

ניסיתי לעכל את העובדה האחרונה הזו, אך זה היה יותר מדי בשבילי.

הטרקטור התקרב, על מושב הנהג היה בחור כבן שלושים או מעט פחות.

- זה שגב, הפטיר איזי, הנכד.

שגב תמרן סביב הוולוו של מלכה אבל אחרי רגע נמלך בדעתו, עצר את הטרקטור והתקרב אלינו. מאחורי העגלה, מתוך הברזנט הכחול, הציץ אלינו הפועל האומלל של מחסן הביצים, אוחז בעוז במוטות הברזל כדי לא ליפול מהעגלה הרעועה כשהיא מקפצת על הגבשושיות הרבות שהתקינו בכבישי האזור, כביכול כדי לעודד נהיגה בטוחה.

- מה קורה, אמר שגב, מישהו מת?

- לא, אנחנו סתם... אמר יענקי, מחכים...

- למי אתם מחכים?

- אתה יודע מי זאת לולה? שאל יענקי אחרי זמן, ומלכה אמרה לו, יענקי, באמת...

- לא, מי זאת?

אף אחד לא ענה, והוא סרק את פנינו אחד-אחד, מנסה להבין מה בדיוק הולך כאן. לבסוף לא נותרה לי ברירה.

- לולה, היא היתה גרה כאן פעם והיא מכרה לנו את המשק לפני חמש שנים, זה היה המשק של ההורים שלה.

- אה, אמר שגב בחוסר עניין, אוקיי. הוא נכנס לטרקטור והתניע אבל אחרי רגע כיבה ואמר, זה, איכקורימלו, אבא שלה?

- מרטין, אמרה מלכה. מרטין פריסטר. מה איתו?

- הוא היו לו כל מיני...

- כן, אמרה מלכה, היתה לו עוד אישה, תימנייה. היא היתה גרה במושב הזה שמה, בדרום, בעזריקם...

- מה פתאום עזריקם, התעצבן איזי ומסר את התינוקת בחזרה ליענקי. שום עזריקם, אמר בהחלטיות, מנופף ביד אחת, יושׁיביָה, שמה היא היתה גרה. ממש היה לו בית שני, כאילו. אבל לא ילדים, רק האישה הזאת.

- תימנייה? שאל שגב.

- כן, תימנייה, אמרו יענקי ומלכה כמעט יחד.

עכשיו פסע לכיווננו אדון גרובר הזקן, מהמשק שמול וייס, לבוש בחליפה החומה שלו.

- איזה תימנייה? שאל אדון גרובר.

- נו זאת, של פריסטר, צפצף יענקי בקולו הדק.

- אה, אמר אדון גרובר. ואחרי רגע הוסיף: היתה לו גם מרצדס.

- טוב, אז למה אתם מחכים, שאל שגב.

- לא מחכים, מה פתאום מחכים, הניף איזי את ידו בביטול. איזה מחכים. לָמָה מה יש לנו כאן לחכות, לְמה?

הפועל ממחסן הביצים התחיל להצביע לשגב על השעון שכאילו יש לו על היד, ושגב כבר ממש התחיל ללכת לכיוון הטרקטור כשמלמטה הופיע איזה אוטו אדום לא מוכר. כולם הפנו את ראשיהם והשתתקו, אבל מיד אחרי גינת המשחקים הוא פנה לרחוב המייסדים.

שגב עלה על הטרקטור והניע אותו, ולאחר חמישים מטר פנה שמאלה לתוך המשק של הוכבוים.

- גם הבת שלה היתה זונה, אמרה מלכה לאחר הרהור קצר.

- היה להם פה מסיבות, תרם אדון גרובר. פה, אתה רואה? הוא החווה למין בור קטן בפינת החצר. היה להם פה כמו איזה מין שווימבאד, הוא עשה פה, אתה מבין מה שאני אומר לך?

- בריכת שחייה הוא עשה, ציווחה מלכה, הם היו שוחים פה, ערומים.

- היינו באים להציץ, אמר יענקי, דרך הגֶדֶר חי.

- היו עושים על האש, פה על המרפסת, הראה לי איזי על איפה שהיה מין חור בגג עם שבכה חלודה שמיהרנו לתקן ולסגור מיד לאחר שהעסקה נחתמה.

מהכביש הראשי פנתה כעת עוד מכונית, לבנה.

- מי זה, הצימרמנית? אמרה מלכה, מאהילה על עיניה.

- לא, היא יש לה קיה, אמר יענקי.

אבל אחרי רגע המכונית פנתה לתוך המשק של סטולר.

עמדנו שם עוד כמה רגעים. הטרקטור עם הביצים חזר כעת והמשיך עד שנעלם בסיבוב, העובד המסכן נאחז בשארית כוחותיו במוטות הברזל.

- אחת-עשרה ורבע, אמרתי.

- אוי ואבוי, זעקה מלכה בקול עוד יותר נורא מתמיד, נכנסה לאוטו שלה ונסעה.

כולם התפזרו. חזרתי הביתה.

- נו מה איתה, הלולה הזאת? שאלה האישה.

- אנא עארף, אמרתי, כנראה כבר לא תגיע.

- לעשות עוד קפה?

- כן, בטח, אמרתי. ואחרי רגע אמרתי לה: פיני? זה עם הטרקטור ביצים?

- כן, מה איתו?

- גברת פריסטר, קתרינה?

- כן?

- היא היתה קאפו של אמא שלו, שמה.

אחרי זה באמת לא נותר מה להגיד. האישה נסעה לעשות קניות ואני חזרתי למעלה לחפש את החשבונית החסרה.

(סיפור מתוך האסופה "התור לים")

***

מגפה:אהבה / רוני גלבפיש

בים השקרים ראינו את חבל הטבור הדקיק של האמת מושך אותנו אליה, בין מטוסים לעטלפים הכרנו את פניה, מרחפת מעל מיטותינו בלילות, דלילה ודקיקה ומפודרת, זקיינה כמונו, עלובת נפש ורעה. בעת שבחנה את קלסתרינו המרוסקים בתאווה, אנחנו, המצחינות מיושן, זיהינו את ריחה. ריח ילדותנו. היא חזרה בשבילנו.

לא דיברנו הרבה. לא צריך. מספיק מבט, מספיק המצח של שרה'לה שקמטיו התקמטו, התרסקו, ביניהם נמתחו קווים עמוקים, מחזקים זה את זה כנגד קץ הימים. שבעים שנים הלכתי על מפת פניה, על פני ארצות ויבשות וימים, בעיניים עצומות, באמונה. שבעים שנים היו לי עיניה מגדלור. אפילו הקטרקט לא יכול להן, רק עמעם אותן מעט. אבל כשהגיעה המגפה ליבשת נעורינו שרה'לה שלי הבינה וכבתה. ומאותו הרגע אני בוערת בשביל שתינו, בפעם האחרונה.

ימים ארוכים עקבנו אחרי מסעה. ערב-ערב הציבו את כיסא הגלגלים שלה ואת הכורסה שלי מול המסך, ואנחנו ליקטנו רמזים בדהרת המילים הבלתי-נסבלת של הצעירים, שאי-אפשר להבין. פענחנו מהלכים, שרטטנו את מסעה אלינו, מדלגת בין יבשות, מפלשת גבולות, מפזרת בהלות, מבריחה את ילדינו המשוטטים, המדושנים, אל ארצם, אל מולדתם. כולם-כולם שבו אל גבולם, אבל אלינו לא באו.

רוצים לקרוא סיפורים נוספים מאסופת "מאה מטר"? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

רק המטפלים המשיכו להיכנס ולצאת כסדרם, נחושים ואדישים, להַפֵּךְ את גופינו נמרצות לכאן ולכאן, לרחוץ, למרק, להלביש. שתי בובות גדולות בחדר בובות, מוקפות בובות. דיברו איתנו בקול רך, מתפנק, משל היינו תינוקות חסרי דעת. ואולי כאלה אנחנו, מי יודע. משהתפצלה המאה הזו מקודמתה נותרנו שתינו על פרשת הדרכים, ממתינות. סירבנו לפיתוייה של החדשה, קצנו בחידושים. אט-אט הרפינו משלל המכשירים שהזכירו לנו את קוצר ראייתנו, את קוצר רוחנו. נותרנו רק זו וזו בעולמנו, כמו מאז ומעולם. רק מדי פעם הפרו את שלוותנו ביקורי הילדים והנכדים והנינים, חוטים דקיקים, מתוחים בינינו לבין החיים. ואז באה המגפה ונשפה ונשפה, משב קליל על החוטים ודי. איש לא בא לבקרנו עוד, מרוב אהבה.

אנחנו תכף ידענו שזו היא. כעת, משהציבו את כיסא הגלגלים שלה ואת הכורסה שלי מול המסך, עצמנו את עינינו. סירבנו לפיתויי המלודרמה הישנה שלה, המוכרת, שהמשיכה לבעבע, לרתוח, לגלוש, לכסות את העולם כולו. שרה'לה שלי עצמה עיניים בייאושה ואני עצמתי עיניים במררתי. כך תמיד היינו. היא הכרית ואני האפון. היא הענן ואני הברק. היא הסופגנית המתוקה שכולם צבטו את לחייה, אפילו בגטו היא בהקה כאבקת סוכר דקיקה, ואני מונחת מעליה, דובדבן שקרן, מר ורע. כך היינו כשברחנו מקוזמה הרצחני ומברדושי המסודר, מאנטונסקו המשוגע ומהמלך מיכאי הרשע. מהיטלר הטיפש.

כבר אז ידענו שזו היא ולא אחרים. תכף זיהינו את טביעת שפתיה על מפת העולם: הרחובות המתרוקנים; הבתים הנאטמים; הסודות המצטברים תחת שקרי השליטים; הדמויות העלומות בחליפות לבנות. תמיד היא אהבה מדים; האנשים הנגררים בידיהם, צורחים; הדהירה המבועתת אל החדרים הזעירים; הגוססים הממלאים אולמות רבים; המשאיות הדוהרות באישון לילה בקצות הערים, עמוסות גוויות זקנים מתים; בתי הקברות ההמוניים; הייאוש הנורא על פני האנשים; האדישות, אצל כל האחרים.

אנחנו תכף ידענו שזו היא, גם כשהעולם טעה בה שוב. הפעם נקרא שמה המגפה הגדולה. לפני כן קראו לה בשמות אחרים, תמיד השמות הלא נכונים: מלחמה, שואה, השמדה. רעידת אדמה, בצורת, קרה. מאו, סטלין, היטלר. מלאדיץ', מיקומברו, אל בשיר. שלושת הפאשות הרעים של הארמנים. אבל אנחנו תכף ידענו, תכף ראינו מאחורי כל המילים, תכף הכרנו את פני הרוח הרעה של המאה העשרים.

כל בניה מכירים את צחוקה הנורא. אמנו יולדתנו הקטלנית שרדפה אותנו כל ימי חיינו, הימים. כל ימי חיינו, הלילות. הרוח הרעה של המאה העשרים שבה לאסוף את בנותיה המורדות. שואפת זוועה, נושפת נקמות, מתענגת על כאב ועינוי ויגון ואנחה. את כל ילדיה ביקשה לכלות, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. כולם-כולם בני מוות מלידתם, עד שאמנו הנקמנית חלפה מן העולם.

או לפחות, כך חשבנו, זקנים ותמימים ופותים. כי עתה מן העבר האחר עולה שוב צחוקה המוכר, המתוק, ואמא מושיטה אלינו אלפי ידיים זעירות, דקיקות, בלתי-נראות, מבקשת למלא את חיקה הקטלני בגופותיהם המתפוררים של ילדיה התשושים ממלחמות. על גבי טיפות זעירות היא מתגנבת אל הנשיפה, לופתת את השאיפה, מתערסלת על אדיה הדקיקים ומחליקה בחסותה אל האף והפה. גולשת בצווחות ניצחון אל ריאותינו. הגיע העת, בנותי, היא לוחשת. בואו, בואו, בואו אלי.

יחד ברחנו ממנה על פני יבשות וימים, יחד מצאנו שני גברים. דלת ליד דלת גידלנו את ילדינו. המבטים שלנו חמקו מעיניהם. האצבעות המגששות בבצק, נפגשות, מצחקות. בכל שבת קנינו זר פרחים ובצענו אותו, חצי לביתה, חצי לביתי. כשנבלו, קשרנו את החצאים שוב לזר אחד והשלכנו אותו בפינת החצר. איזה קומפוסט נהדר, אמר אחד הנכדים. אל הבית הסתנן ניחוח הפרחים הנרקבים.

כשמתו הגברים נותרנו במאורותינו הסמוכות, שתי חיות קטנות, זקנות, שניצחו את כל המלחמות. הילדים לא שאלו יותר מדי שאלות. כשהתעייפנו עברנו לכאן יחד. זול יותר, הסברנו, אבל לא היה צורך בשום הסברים. הילדים פזלו אל הדירות המתרוקנות. כמה מתוקות אמכם ואמי, אמרה בתה בהקלה. איזה מזל שיש להן אחת את השנייה, השיבו בנַי במקהלה.

היינו פה ביחד שנה ושנתיים ועשור, עד שבאה המגפה, ובתוך ימים ספורים שרה'לה חדלה. נדמה ששכחה הכול. היא אינה מזהה עוד את פני המטפלים, את הבת, הנכדות והנינים, רק מדי פעם הם מהבהבים בפאתי תודעתה, בערפילים.

רק אני נותרתי, אני כל עולמה. שערותיה עננה לבנה ורכה, פניה מאירות. שמש שלי יפה. הבוקר שרה'לה אינה זוכרת עוד את האלונקות שחלפו על פני דלת חדר האוכל אמש, את האנשים בחליפות הכתומות, במסיכות, את השכן הטוב מהחדר הסמוך שנלקח לפני שלושה ימים. היא אינה זוכרת את השיר שזימר לה אחד הנינים, פניו המתוקות על מסך הטלפון הנייד, מתרסקות ומצטיירות לסירוגין. היא תכף ידעה שהפעם זה הסוף, שרה'לה היפה, ותכף ומיד היא נכנעה. בכל בוקר היא מחייכת אלי, שמחה, עיוורת למתרחש, זרה לכל מה שהיה. תמה ומטומטמת, היא שוב ילדה קטנה.

גם השכן הטוב ששמו נשכח ממני חייך אלי שלשום כשאמר, אני עייף כל כך. אולי אני חולה? השבתי לו חיוך. אמרתי, אנחנו סתם זקנים, והוא צחק. השכן הטוב שידע ובכל זאת תמיד חיזר אחרי שרה'לה שלי במילה טובה על שׂערה, על שמלתה, על היותה. ידע ובכל זאת תמיד רכן לנשק כף יד מוכתמת, קמוטה. גם שלשום נשק לידי בשפתיים רכות. השכן הטוב ששמו נשכח, אבל לא הלחות הקלה שהותיר על גב כף ידי. ניגבתי אותה בשמלה, את הלחות, ואת המחלה.

הבוקר שרה'לה עדיין ישנה. בקומה שמתחתינו נטרקות דלתות. מטפלים במסיכות, בכפפות. בני המאה הזו מתגוננים מפני הזקנות המסוכנות. עוד מעט יבואו, יכוונו את אקדחי המדחומים אל מצחנו, באור האדום יורו מי תחיה, מי תמות.

גופי נאבק בי הבוקר. מסרב לי. הוא יודע היטב מה אני רוצה. הוא ברח איתי מרוחה הרעה של המאה העשרים, הוא שרד את כל הרוצחים, הוא חפץ חיים. גופי משלח בי כאבים, נזיפות זועמות, זעקות מרות. אל תלכי, הוא מתחנן.

אבל אני מתעקשת, מתיישבת בקושי, לאט, מתנשפת. המאה העשרים מצחקת בקרבי, הודפת אותי, מחליקה על שפתי, על נחירי, פנימה והחוצה, כל חיי.

חבטות הדלתות הולכות וקרבות. שרה'לה ממלמלת בשנתה, קולה רק צל חיוור, נשכח, של מי שהיתה. ובכל זאת, יש בו עדיין את זכר הנשיקה הראשונה בסמטה ליד ביתה. את גופותינו הדחוקים בארון בגטו, הידיים המגששות זו אחר זו באפלה. רוח המאה העשרים מגישה לי את הזיכרונות בנדיבות, באהבת אם רעה, ובכוחה אני דוחקת את גופי המסרב, מדשדשת אל שרה'לה שלי, יחפה. שואפת מוות, נושפת מגפה. אני מניחה את ידַי על המיטה, אוחזת את מוט המתכת השומר עליה מנפילה. היא פוקחת את עיניה ומחייכת אלי. אני נושקת על שפתיה את המגפה ולוחשת: בוקר טוב לך, אהובה.

(סיפור מתוך האסופה "מאה מטר")

לחצו כדי לקרוא בחינם את האסופות "התור לים" ו- "מאה מטר" , מאת מיטב סופרי ישראל.