"בגיל שנה לא רציתי לאכול, אז שלחו אותי לקיבוץ"

בגיל שנה לא רציתי לאכול. שום דבר לא עזר; לא אווירון, לא אחד-לאבא-אחד-לאימא, לא "אם תהיי ילדה טובה ותאכלי...", כלום. לא אכלתי. אז שלחו אותי לקיבוץ. בקיבוץ שמו אותי בלול, השאירו אותי לבד, לאיש אסור היה לגשת אליי, ואחרי כמה ימים התחלתי לאכול. סבא שלי מספר שכשהוא בא לבקר ושמע אותי בוכה ולא נתנו לו לגשת אליי, לבו נקרע. אבל אימא שלי לא אישרה אף פעם את הסיפור הזה. לפי העדות של אחותי, וגם לזה אין אישור מאימא שלי, היא זוכרת אותי יושבת בכיסא תינוקות צמוד לשולחן, מצד אחד קשור לצווארי סינר שצדו השני מונח על השולחן מתחת לקערת דייסה, כך שלא הייתה לי שום אפשרות להתרחק מהקערה הזאת או אפילו סתם לזוז. גם לבה נכמר.

בסופו של דבר הטיפול הצליח. אחרי שנה חזרתי הביתה, ילדה בריאה עם לחיים ורודות ועגלגלות. ילדה אוכלת. במשך שנים ההסבר של אימא שלי נראה לי לגמרי הגיוני: "לא ידענו מה לעשות ובקיבוץ ידעו, והייתה גם מלחמה. היה קשה". אמנם לפעמים שאלתי: "נראה לך הגיוני לשלוח תינוקת רחוק, לבד, בלי אימא ובלי אבא, רק בגלל שהיא לא אוכלת?" והתשובה הייתה: "את לא היית לבד, כל חברי הקיבוץ היו שם. וגם צֶלה הייתה שם". צלה, שהייתה קרובה שלנו, הייתה אמורה להשגיח עליי, אבל בדיוק באותה שנה היא הייתה מאוהבת במי שאחר כך היה לבעלה, ולא היה לה ראש לילדה בכיינית. לכן היא ביקשה מגיסתה לטפל בי, אבל גיסתה הייתה בהריון וגם לה לא היה ראש לילדה הזאת. את זה שמעתי ממנה כשאימא שלי כבר לא הייתה בחיים ולא יכולתי לשאול אותה מה מכל זה היא ידעה ומה לא ידעה.

לינה משותף בקיבוץ. אילוסטרציה(צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)

בעצם לא היה צורך לשאול, כי הבנתי אותה. הם היו סוציאליסטים. רק כמה שנים קודם לכן הם עזבו את הקיבוץ. הם האמינו באמת ששם מעצבים אדם חדש, משוחרר מהעבר הבורגני ומתסביכים, והאדם החדש הזה הוא, בין השאר, אדם שאוכל. לכן היא בוודאי לא קישרה בין השנה ההיא לעובדה שהיא הייתה צריכה לשבת אתי בכיתות א-ב כי לא רציתי להישאר לבד, וגם כשהיא נכנסה לאמבטיה או לשירותים הייתי עומדת ליד הדלת כי פחדתי שהיא לא תצא. אז לא היו פסיכולוגים ולא היה מי שיגיד לה.

ובכל זאת חזרתי לשם כל חיי בכל הדרכים האפשריות, ובעיקר במחשבות, בחלומות וגם בספרים. לפי מה שלמדתי מפרויד, זו הייתה חזרה אל אותו אובייקט אבוד שממשיך לחיות בתודעה לאחר טראומה קשה, כאילו עדיין לא נחרב ולא קרס. אבל אולי חזרתי כדי לזכור את השנה ההיא, שעליה אני יודעת רק משמועות ומסיפורים, וגם כדי להבין. כי הקיבוץ לא היה רק המקום שבו הייתי לבד שנה שלמה, זה היה מקום שבו כולם חיים ביחד וגם המוות לא מפחיד, גם לא להישאר לבד בלי אימא. עד היום אני חוזרת לשם כדי לחפש את אותה חברה ואת אותם בני אדם שמרגע שהתחלתי לאכול הייתי אמורה להיות חלק מהם, כמוהם. את אותם בני אדם כמובן לא מצאתי, אבל את החלומות שלהם לא הפסקתי לחפש. תחילה בקיץ, בחופשים מהגן ומבית הספר, כשהייתי יורדת עם כל הילדים לבוסתן הגדול ולבוסתן הקטן מתחת לג'וערה, קופצת לברֵ כה מהמקפצה הגבוהה בלי להראות לכולם כמה אני מפחדת, הולכת יחפה בשבילים שבין חדר האוכל לבתי הילדים, ילדי השמש, ומרגישה כאילו אני אחת מהם.

אחר כך חיפשתי את אותם חלומות כשהלכתי ללמוד כמה שנים בבית ספר חקלאי, ובסוף שחזרתי אותם כשכתבתי על המקומות האלה, על הקיבוץ ועל בית הספר החקלאי ועל מה שהיה שם. בכל הדרכים, הממשיות והמדומיינות, שבתי אל אותו המקום שבו ההורים שלי חלמו את החלומות שלהם וגם אני, ובו הייתי כלואה בלול וקשורה בסינר אל קערת דייסה. למעשה התחלתי לכתוב על הקיבוץ כשרוב האנשים שעדיין יכלו להעיד על אותו מרד חסר סיכוי - במשפחה, בחברה, ברכוש, בטבע האדם - כבר מתו, ונשארו הגעגועים שלהם. המסע שלי אל העבר היה מסע אל הגעגועים הללו. הוא החל בספר "אל מה שנמוג" (1997), בגעגועים של אבא שלי, שהיה סטטיסטיקאי בממשלה. כל כמה שנים הוא היה מוציא ספר על עמק חפר, כל פעם בשם אחר או בתירוץ אחר. מין ספרי אהבה סטטיסטיים לקיבוץ שהוא אהב ובהם קווי התכנית להתיישבות: סיכומי גידול, הרכב האוכלוסייה המשקית, מבנה הייצור החקלאי וגודלו.

רוצים לקרוא את "קווים לדמותנו" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

והיו גם הגעגועים של אימא שלי. היא הייתה אחראית לכרם ועבדה קשה גם במטבח, שתלה את השַסְלָה המוזהב ואת המוסקט ההמבורגי בכרם ניסיוני, שאמנם לא הוכיח את עצמו כלכלית אבל היה גאוות הקיבוץ, וזכרה היטב כל השנים את התלמים הארוכים ואת הריח הטרי של אדמת החמרה. "דווקא חמרה, לא חולות, אותו ריח שהיה לאדמה בבית הספר החקלאי שבו למדתי, בכנות. וההרגשה הנפלאה שאין לה שם, כשהמחרשה נכנסת פנימה והרגבים הטריים, החמימים משתפכים החוצה, ומסביב רק פלומה ירוקה והשמש. שום עבודה שעבדתי מאז לא דומה לזה" ("אל מה שנמוג", עמ' 65).

הייתי שם שנתיים, אולי המאושרות בחיי, והיה שם גם מיכה. לאחר הלימודים היינו נכנסים אל תוך שדה החיטה, מתחבאים בין השיבולים ומכינים קציפה מביצים שגנבנו מהלול, רק שנינו, מיכה ואני. לפעמים בלילות היינו גונבים שני סוסים מהאורווה ודוהרים בגבעות מסביב לכפר; גם לגדרה הגענו. בלילה בהיר אחד, מתחת לכוכבים, יכולנו לראות את מִברָאַת ביל"ו שבה שלושים שנה קודם לכן גססה רחל המשוררת. אבל לא ראינו. היינו עסוקים בעצמנו ורצינו לדהור, לא לעצור ולא להסתכל על מבראה של חולי ריאה.

פעם יצאנו מהאורווה ביחד, כמה בנים ובנות, ודהרנו לכיוון ירושלים, אבל ברגע מסוים השביל התפצל ונשארנו שנינו לבד, בין ביצרון לגן יבנה, בתוך הגבעות שהתערסלו לקצב הפרסות. הכול היה עוד לפנינו. עוד שנה נסיים את הלימודים, נלך לקיבוץ אלומות שמעל לכנרת, נהיה חלוצים וחלוצות, נאמין בסוציאליזם ובאחוות העמים ונצית מחדש את ההיסטוריה. היינו בטוחים בכל לבנו במקום השלם ההוא שבו יתרחשו החיים האמתיים. לא דיברנו על זה ולירושלים לא הגענו, אבל ידענו.

למעשה רק כשנעשינו חברים, בשנה השנייה בבית הספר, התברר לי ששנינו גדלנו ביפו, אם כי אני גרתי בבית של חמישה חדרים והוא בדירת חדר וחצי שחולקה בין שתי משפחות, עם שירותים בחוץ. אחר כך הוא גר בדרום תל אביב בדירה דחוסה שממנה, במאמץ, אפשר היה לראות מעבר לשדה את הצריח של הכנסייה הפרבוסלבית. לשם הוא היה בורח ומשם היו מחזירים אותו, לפעמים בכוח, כך שהוא לא גר בבית; הוא גר במקום שממנו אפשר היה לברוח. אבל בבית הספר החקלאי שבו היינו לא היה הבדל בין בעלי בית לחסרי בית, ובכל אופן כל מקום שהיינו בו נהיה למין בית. טרמפ בדרך לאילת, משאית שאפשר להתכרבל בה בין ערמות של שמיכות, שדה ליד באר אורה, צל מתחת למפל התנור. כל מקום היה עוד תפאורה להצגה שהומצאה בו ברגע ושתתגשם עוד מעט. היינו מדברים הרבה, כלומר בעיקר הוא דיבר. הוא ידע דברים שאנחנו לא ידענו. למשל מי זה אלבר קאמי, מה זה תיאטרון האבסורד וכל מיני משפטים כמו "השתיקה של העולם" או "המשב האפל מהשנים שעוד יבואו". כשהיינו יושבים על הדשא מול חדר האוכל עם כל הילדים, הוא היה מתקן את השגיאות שלנו: "מה שעף גבוה, מעל לצוקים, זה נשר, לא עיט. דווקא הנשר הוא זה שאוכל את הפגרים". כך שהשורה "יעלה העיט בהרים ויעוט על הפגרים", מתוך השיר "שאון התותחים נדם", היא שורה מוטעית. הילדים לא אהבו אותו. הוא לא היה מובן והנושאים שהוא דיבר עליהם הפחידו אותם וגם אותי. "למה תמיד לדבר על המוות?", מישהו שאל אותו פעם, והוא אמר: "כי זה הדבר הכי חשוב שיקרה לך בחיים". "עוד פעם ההתחכמויות הללו", אמרו לו, ואני חשבתי: "הוא פשוט רוצה לעשות רושם". אבל לילה אחד, כשירדנו כמה ילדים לגנוב ענבים מהכרם, היינו שנינו, הוא ואני, משני עבריה של אותה גפן, הילדים האחרים התרחקו והיו אשכולות אדומים בינינו, ואיזה ריח עז של פריחה, אף שהיה אז קיץ ושום דבר לא פרח. גם כשהיינו כבר חברים הוא לא סיפר לי שאמו מתה כשהוא היה בן 10, אבל אני ידעתי, כמו שהוא ידע על דברים שאני לא סיפרתי לו. למשל איך בלילות, כשכולם ישנים, אימא שלי משאירה אותי שוב לבד, באמצע שדה עזוב שנקצר לא מזמן, וכשהכול ייגמר והסוף יתקרב היא לא תבוא לעזור.

בכל אופן לא דיברנו הרבה על העבר, וממילא שם, בקיבוץ, בתוך משפחה גדולה עם כל כך הרבה אהבה כל זה לא יהיה חשוב. בינתיים כל הארץ הייתה הבית שלנו. למשל תל אל קאדי. שכבנו שם על גג הבניין העזוב שהיה בעצם תחנת שאיבה, מול הזקיף הסורי שניסה לחדור עם המשקפת שלו מבעד לחושך ולראות אם תהיה איזושהי תנועה חשודה אצלנו. אני לא זוכרת, אבל נדמה לי שלא הייתה שום תנועה. כל היום נסענו צפונה בטרמפים, אחר כך הלכנו כמה שעות בסבך השיחים עד שהגענו למפל הקטן ולבריכת האיגום שאליה זרמו המים הקפואים. קפצנו למים, אולי עם בגדים ואולי בלי בגדים - אני לא זוכרת - שחינו, ואחר כך עלינו על גג הבניין או המשאבה, פרשנו שמיכה ולפני שנרדמנו הוא הוביל את היד שלי בשמים והראה לי איך מגיעים מהקַסיופיאה לכוכב הצפון.

ויום אחד טיילנו לאורך נחל חדרה עד לים. בדרך לכפר דייגים קטן ראינו רפסודה חוצה את הנחל ושם נדמה היה לנו שמלאך ההיסטוריה של פול קליי וולטר בנימין חותר במשוטים בצבעי שמן ומים. הוא רצה לגור בכפר הזה, כי הוא נראה לו כמו הכפרים התלת-ממדיים במשקפת שקיבל במתנה מאביו. כפר צבעוני ושביל זהוב מוליך אל עומק התמונה, ושם גן ובית. והיה גם הלילה ההוא בנמל תל אביב. שום דבר פיזי, רק גלים שחורים מול המזח, והריח הזה שחוזר ועולה וממלא בבת אחת את האוויר. הריח של האצות, של הים, של אמת היד שלו. כמו ריח הבושם, אז בכרם. הוא היה החבר הראשון שלי, זה היה מזמן וזה מה שנשאר - היד שלו, הריחות והמחשבה ששום דבר בחיים לא יהיה דומה לרגע הזה ולאהבה הזאת. כשעמדנו לסיים את הלימודים כבר לא חשבנו שהחיים שאותם רצינו לחיות יתרחשו שם בקיבוץ, ובכל זאת המשכנו להמציא אותם. המצאנו הכול: את השמים, את כוכב הצפון, את כל מה שהיה מסביבנו, את מה שהיה כל כך עמוק בלבנו. ידענו כבר שלא נלך לקיבוץ. אבל לאן כן? המשכנו להסתובב בשדות ובכבישים, ולבקר במקומות שכבר היינו בהם. לא מצאנו את המקום ההוא שבו הכול יהיה שלם וגם האהבה לא תכלה, לכן נסענו עוד ועוד צפונה ודרומה, המשכנו לחפש בעקשנות, עוד טיול ועוד טיול, כאילו מה שנשאר זאת רק הדרך. נופים חולפים במהירות, לפעמים בחשכה, לאחר שהשמש כבר שקעה, תן חוצה את הכביש, אולי נמייה, בחושך קשה לדעת. לזמן כבר לא היה כיוון אחד ברור.

כשסיימנו את בית הספר ועמדנו להתגייס עדיין היינו ביחד, אבל כבר במערכת זמנים שונה. אני עדיין חיפשתי מקלט מכל מיני דברים שקרו ומכל מיני דברים שיכולים עוד לקרות. המכשפות שהתחבאו מעבר לשדה, מאחורי פחי הזבל של השכנה תרצה, צוררים שישובו לחרוש רעה, אנשים שיעברו על פניי ולא יזהו, "רחל?" הם יקראו, או "מלכה?", ואיפה תהיה אז אימא שלי? ואם לא יהיה קיבוץ, מה יהיה? גם אחרי הצבא לא ידעתי בדיוק מה אעשה. מעט הרשימות ששלחתי לעיתון הסטודנטים פי האתון לא זכו לתשובה, רומן רומנטי שניסיתי לכתוב כדי להרוויח כסף נפסל בידי חברים שלי עוד לפני שנשלח להוצאה. כשהייתי קטנה חלמתי להיות רועת כבשים או לפחות וטרינרית. ומה עכשיו? עדיין קיוויתי שיחד נוכל, מיכה ואני, להמציא את המקומות האחרים, כאלה שהיו פעם וכאלה שעוד יהיו, וכל הדרכים שלא נוכל ללכת בהן תמשכנה ללוות אותנו. אבל הוא כבר התנער, רצה לבנות מיד, לא לחכות, את אותו בית בשלושה ממדים, בצבעים, אבל הפעם שיהיה אמיתי. "אני רוצה הביתה", הוא אמר, "אני לא רוצה לנסוע כל הזמן, אני רוצה לעגון. אני רוצה חיים מסודרים, חוף, לגור".

זה היה בדירה של הוריי בשיכון עובדי המדינה. הוא ישב רחוק ממני, על כיסא ליד שולחן הכתיבה, והביט בדלת, כאילו כבר ברגע זה הוא מוכן להתחיל לבנות את אותו בית דמיוני ולהשאיר אותי להמשיך לנסוע. כבר לא אל המקומות שאליהם נסענו ולא אתו. בחדר השני שמעו הוריי רדיו בקול רם מדי, כך שחלק מהמילים שלו נבלעו בחדשות של השעה שמונה. הוא אמר: "אני כבר עייף", וגם אמר שממילא לא נוכל למצוא את הרגע הנכון ולהיות בו ולא לצאת ממנו, שאין משהו כזה, שזה לא אפשרי. ידעתי שאם אמצא את המילה הנכונה, המדויקת, זאת שפוגעת כמו חץ במקום הנכון, הוא יישאר, אבל לא מצאתי אותה. אחרי זה לא היה כלום ואחר כך היו כל השנים שבהן אי-אפשר היה יותר לחזור לשם.

ובכל זאת לפני כמה שנים חזרתי. לבדי, בלי הוריי, שכבר אינם, ובלי מיכה, שמי יודע איפה הוא. נסעתי לחפש את בית הספר החקלאי שלנו, "כנות", ומצאתי אותו נעול. "אף אחד לא נכנס. כאן לומדים ואי-אפשר להפריע", אמר השוער. הבנתי, הסכמתי לוותר ובכל זאת רציתי לספר לו: "אתה יודע, כאן למדתי לפני הרבה שנים, כאן בעצם חרשתי את האדמה במחרשת יד, זה מה שהיה אז".

"גברת", אמר לי השומר, "כאן אף אחד לא נכנס".

"לא", אמרתי לו, "אני לא רוצה להיכנס, רק רציתי לספר לך".

"גברת, אין כאן מה לספר. כאן לא נכנסים".

לא נורא, עוד מאז ידעתי איך להיכנס לכאן גם כשהשערים סגורים. מצאתי את הפרצה,התכופפתי, קרעתי את החולצה, זחלתי, והנה אני בפנים, חמישים שנה אחורנית בזמן. הנה השדרה, זה העץ שמתחתיו היינו מבלים, מיכה ואני, פה ביתני המגורים, פה חדר האוכל וגם חורשת הזיתים שאותה חרשתי. בקצה השדרה הלכו מולי שלושה נערים. עצרתי אותם, שאלתי איפה האורווה, לא חיכיתי לתשובה והתחלתי לספר: "כאן, בצד הזה, חורשת הזיתים הזאת". הם קטעו אותי, לא בדיוק הבינו מה אני רוצה להגיד והסבירו לי: "זה לא כאן, תלכי ישר ואחר כך ימינה". הלכתי ישר ואחר כך ימינה, כמה בנות ישבו על הדשא ואני שאלתי אותן על האורווה. "אני לא מוצאת את הדרך", הסברתי, ולרגע שקלתי אם כדאי לספר להן איך פעם העבודה באורווה לא הייתה ג'וב של בנות, רק בנים עבדו שם, אבל אני התעקשתי והלכתי לישראל העגלון והוא הסכים לקבל אותי, ואיך מיכה ואני גנבנו שני סוסים ודהרנו לירושלים. ויתרתי והמשכתי ללכת בין בנייני המגורים, דרך בתי המדריכים, בשבילי הילדות שלי, מנסה להיזכר מה בדיוק רציתי אז כשחרשתי כאן את חלקת הזיתים במחרשת עץ. מדוע חשבנו שזה מה שנעשה כשנגיע לקיבוץ, גם כשידענו היטב שאיש כבר לא חורש את האדמה עם מחרשה וסוס.

המשכתי לחפש את האורווה, עברתי דרך שדות קצורים ואפילו תלתן זיהיתי כאן. אז אולי בכל זאת משהו מהדבר הזה, שלא היה שום סיכוי להגשים אותו, נשאר? את האורווה לא מצאתי, אבל עמדתי להסתכל על חורשת הזיתים. שני ילדים חלפו על פניי וכבר לא רציתי להגיד להם מי חרש כאן את האדמה לפני שנשתלה החורשה הזאת. היום עמד להיגמר. התחלתי ללכת לכיוון השער ובדרך עברתי על פני הרפת. נכנסתי פנימה. כאן חלבתי את הפרות, ישבתי על שרפרף עץ קטן, מטפחת על הראש, דלי מתחת לרגליים ושתי ידיים שניגנו על העטינים בעשר אצבעות. פרה שמנה וגדולה ליחכה את המספוא שבאבוס ואני ליטפתי את ראשה. "את יודעת", אמרתי לה, "כאן לפני הרבה מאוד שנים, עוד לפני ששתלו את חורשת הזיתים..." ראשה נע מעלה ומטה, היא לעסה או אולי העלתה גירה, פתחה את פיה ואחר כך סגרה, כאילו לרגע מהססת, ואמרה: "מווו".

אחרי הטיול הזה התחלתי לקרוא כל מה שנכתב על הקיבוץ ולצפות בכל מה שצולם עליו, כדי להיזכר לא במה שהיה שם, אלא במה שצריך היה להיות ואולי עוד יהיה. וכך חזרתי בסופו של דבר אל אותו מלאך שראיתי לפני שנים בכפר דמיוני בנחל חדרה, זה שבעודו דוהר קדימה אל חלום הגאולה, בעצם מביט אחורנית אל גלי החורבות שהיו, ויחד אתו ועם ולטר בנימין שכתב עליו, ניסיתי לחפש בקיבוץ שכבר איננו את הרסיסים של האמונות שהיו פעם, אלה שתקועים עדיין בהווה "כבעקבות פיצוץ" וכבר משתבצים בניצנים של ההבטחות מן העתיד.

כלומר, חיפשתי סיפור היסטורי אחר, שלא נקבע ונגזר כבר ושאפשר עדיין לשנות אותו, לנתב אותו לכיוונים חדשים. מצאתי את הסיפור הזה בספרים ובסרטים שמתייחסים אל התקופה שבה הקיבוץ התפרק כאל מצב ביניים, מעין ריק שנוצר בין החלומות הסוציאליסטיים שנמוגו לחלומות אחרים שעדיין לא נחלמו. וכך, כמו אותו מלאך ההיסטוריה, תנועתם כבר מכוונת אל העתיד בעוד מבטם מופנה עדיין אל חורבות העבר.

מצאתי את התנועה הזאת בספרים ובסרטים כמו "ילדי השמש" (רן טל, 2007) "עמק תפארת" (הדר פרידליך, 2013), "הביתה" (אסף ענברי, 2009) "היינו העתיד" (יעל נאמן, 2011), ובעיקר בספרו של עמוס עוז, "בין חברים" (2012). הגיבורים בספר הזה מכירים בכך שהניסיון לייצר עולם ערכים חברתי ולאומי כשל, ולכן הם יוצאים מנקודת מוצא הפוכה: לא מתוך קולקטיב-לאומי, מעמדי או אתני - שהיחיד התמזג אל תוכו, אלא מתוך היחיד. לא מתוך מחשבה אוניברסלית מהפכנית, החותרת לתקן את העולם ולבנות חברה חדשה, אלא מתוך התבוננות באנשים בודדים החיים זה מול זה, זה עם זה, כשהם מכירים במרחק המפריד ביניהם ולא מנסים להתגבר עליו: גבר מול אישה, אב מול בתו, שכן מול שכנתו, ולא יותר מזה. הם החליפו את האוטופיה הקולקטיבית הישנה של הקיבוץ, שביקשה להציל עולם ומלואו, באוטופיה המסתפקת בניסיון להציל יחידים ולהוביל אותם להבנה הדדית, מבלי להתעלם מהמרחק המפריד ביניהם. אל תוך הריק שהותירו חלומות העבר שלא התגשמו, מתנקזות בספר הזה אפשרויות חדשות.

נכון, את הצומת הזה, שמכיל בתוכו חלומות סוציאליסטיים שהיו ואינם עוד, לצד חלומות אתיים אנושיים, מצאתי רק במילים ובתמונות הנעות. אבל אני יודעת שמתוך המילים והתמונות מובילה הדרך הזאת אל המציאות ואם היא תיסלל ולא יהיה מאוחר מדי, אוכל גם אני עוד ללכת בה. ואולי יום אחד אוכל לצלצל למיכה, להציע לו להיפגש, לשבת מול המזח, להיזכר, לנסות לתקן. אבל מי יודע איפה הוא עכשיו? אולי הוא לא בארץ, אולי הוא חי באושר ובנחת בבית ההוא שרצה לגור בו עם אשתו וילדיו ונכדיו, והדבר האחרון שהוא רוצה זה לשוב לאחור ולראות איך אפשר לתקן, אולי הוא בכלל כבר לא חי, אז לא צלצלתי ולא קבעתי פגישה. במקום זה ישבתי וכתבתי מאמר וקראתי לו: "בין מה שלא היה לְמה שאולי לא יהיה".

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

מתוך "קווים לדמותנו", בעריכת עופר שיף ואבנר בן-עמוס, ידיעות ספרים, 656 עמודים

הקטע נכלל גם בספר "מה שאבד מזמן", שייצא לאור במהלך ספטמבר 2020 בהוצאת כנרת זמורה דיבר