כשהאחות המכוערת מנצחת את האחות היפה: פרק מהספר "ויקי ויקטוריה"

בפעם האחרונה שנפגשה עם אחותה זה היה בחתונה משפחתית בחיפה, לא מזמן, שם הציגה בפניה את איזידור לראשונה.

"לא אמרת לי שהוא עיוור," אחותה לחשה לה בקול.

"הוא לא עיוור, הוא כבד ראייה," גאולה ענתה.

"גאולה, באמת. לבקן זה לא בלונדיני, בסדר? זה רק יסבך לך את החיים. אני לא מבינה אותך. תמיד מחפשת צרות. מה חסר לך? לא יותר טוב כמו שהיה קודם?"

קודם.

חוץ מרומן משמעותי אחד, לפני שנים, גאולה היתה לבד. מסוג הלבד שאפשר להעביר איתו חיים שלמים. סיגריות, אוכל מוכן ועבודה. היא לא החזיקה חיות מחמד. לא היו לה חתולים, לא היו לה כלבים. מעט עציצים, וגם הם מהסוג שרוב הזמן יודע לדאוג לעצמו. ילדים אף פעם לא הלהיבו אותה במיוחד, וגברים תמיד ניסו לשנות בה משהו. היא התפרנסה טוב, נסעה לחו"ל מדי פעם ואהבה את העבודה שלה במשרד החקלאות. חייה היו טובים בסך הכול. לבדידות אפשר להתרגל ודי בקלות, כי למרות הכובד שהמילה הזאת נושאת בתוכה, יש בה גם נוחות קיומית שובת לב.

גיא עד(צילום: עדו פרץ)

ובכל זאת, כשפגשה את איזידור התרגשה מאוד. פעפוע יוצא דופן נבע מגופה, נעים באופן חדש ולא מוכר, עד כדי כך שבאותו רגע תהתה בצער שמא רק כעת נולדה. היא ידעה שזה פעפוע של מותרות, שהרי הלב פועם מצוין גם בלעדיו.

הם הכירו בהרצאה על סין. גאולה הגיעה, כי תכננה לנסוע לשם. איזידור הגיע לשמוע את ההרצאה, לא כדי לנסוע לאנשהו, רק כדי להאזין.

כשאיזידור נכנס לחדר עם מקל הנחייה שלו, גאולה הביטה בו וסקרה כל חלק בו. כיוון שלא היה לה מראה של כוכבת, לימדה את עצמה לא להסתכל על גברים, אבל על עיוור מותר להסתכל כמה שרוצים. כעת אפשר לה מקל הנחייה שלו להשתולל ממש ולנעוץ מבט בכל איבר מסקרן, ראש, מצח, זין. היא פרקה עול. הוא לבש מכנסי גברדין חומים, חולצת פוליאסטר בז' ואפודת פסים בגוני ירוק-צהוב-חום. ממש סטריאוטיפ של גבר מיושן שמתגורר בדירת ילדותו. על פניו היו משקפיים כהים. למרות המקל, יד ימינו, היה בו משהו חיוני, סקסי, והוא היה גברי הרבה יותר משני הגברים הנוספים שהיו שם, שעשו רושם שרעייתם רשמה אותם לסדרת הרצאות כדי שיאווררו לה קצת את הפרֵיים. איזידור היה גבוה, בעל כתפיים רחבות ושיער ארוך יחסית. הוא לא ביטא חוסר אונים, ובעזרת המקל שלו כבר מיקם את עצמו על כיסא. גאולה התיישבה לידו והציגה את עצמה. הוא הציג את עצמו בחזרה. השיחה קלחה בקלות שגאולה לא הכירה מעולם. צליל נכון. תשובות נכונות. שניהם היו אנשים שלא משחקים מִשחקים, וזה

פעל לטובתם. זה היה מיידי עד כדי כך שההרצאה הפכה למטרד אחד גדול. באותו ערב ליוותה אותו הביתה.

"אני מעשנת כל הזמן,"' היא הצהירה מיד כשיצאו מהמבנה והציתה סיגריה.

"אני מאזין לרדיו כל הזמן," הוא ענה וטפח על תיקו, שממנו השתלשל חוט שכנראה אוזניות בסופו.

הם צעדו לרחוב גוטליב. איזידור נכנס לבניין מספר שמונה-עשרה וגאולה טיפסה אחריו לדירה עורפית בקומה ראשונה.

רוצים לקרוא את "ויקי ויקטוריה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

כשנכנסו לדירה, איזידור פנה למטבח וחזר עם מאפרה. גאולה הסתכלה עליו שוב במבט עמוק עמוק, חודר, וסקרה אותו. הוא הרגיש. זה עורר בו חיוך. הוא הושיט יד לעברה. היא התקרבה אליו. הוא העביר יד על שערה השחור, הסמיך, ואחר כך חרג אל פניה. עור עבה עם צלקות של פצעי בגרות שלא טופלו בזמן. תווי פנים גסים, ברורים. את כל זה הרגישו הידיים שלו. מפות תבליט. ברייל. זה נעם לו. הם ישבו על הספה בסלון שלו ודיברו ודיברו ודיברו, קילוחי מילים שלא נתקלו בחומות ונשפכו ברכּוּת על שניהם.

למחרת ריחפה בעבודה. כשהגיעה לבקר אותו בערב, נשארה לישון אצלו, ומאז לא ישנה יותר לבד במיטתה. רק איתו, רק אצלו.

"הוא לא עיוור, הוא כבד ראייה," לחשה לו גלילה בטון חקייני, ושניהם חייכו במרירות.

באותו לילה איזידור וגאולה נסעו במכונית. החלונות היו פתוחים. ברמזור עמד לצדם אוטובוס. חמישה נוסעים שישבו צמודים לחלון ימין הביטו בהם בסקרנות. מכוערת עם שיער שחור משְחור ולידה עיוור עם משקפיים כהים, שאוחז מקל בין רגליו. המכוערת איפרה על הכביש, וכשהאור התחלף לירוק נפטרה מהסיגריה. היא נשפה את העשן האחרון החוצה, סגרה את החלון והפעילה אוורור. הנסיעה היתה אפופה מסתורין. איזידור לא יכול היה לדעת, אבל גאולה נסעה בסיבובים. אמנם סיבובים גדולים, אבל אחרי כמה דקות הרגיש שהיא מחנה את המכונית.

"קרה משהו?" הוא שאל.

"לא, איזי, עשיתי לך הפתעה."

היום הם חגגו רבעון, כמו במשרד החקלאות, היכן שעבדה. היא לקחה להם חדר במלון בחיפה. הוא הסיר את משקפיו הכהים. עיניו המנוונות קרנו לעברה. היא חיבקה אותו, ולבה פעם את מותרותיו.

בקושי התקלפו מבגדיהם.

"גאולה שלי."

"איזידור שלי."

למחרת הם ירדו ועלו ברכבל. איזידור תחב את אפו לצווארה. "הנוף נפלא," הוא אמר לה. היא צחקה. אחר כך הם אכלו במסעדה בנמל חיפה וחזרו לתל אביב.

בעקבות הרומן החדש שינתה גאולה את שעות העבודה שלה וסיימה לעבוד כל יום בשלוש, ובימי חמישי השלימה את השעות עד הערב. היא נהגה לחזור מהעבודה ולעצור בדירה שלה ומשם ללכת לאיזידור. בהמשך היא דיללה את ביקוריה בביתה, אך לא ויתרה עליהם לחלוטין. היא ניגשה לשם מדי פעם, לקחת דואר, לקחת בגדים, אבל למעשה חדלה להתגורר בה. גם לגלילה נסעה פחות. כעת, שני לילות במעלות בבית המצוחצח שלה, אחרי שזו הכינה לה עוף עם אננס שהיא כל כך אוהבת, אחרי שאפתה לה

עוגיות חמאה ועוגת שמרים עם גבינה וצימוקים ועשתה הכול הכול כדי לשמר את קודם, גאולה התעוררה בבוקר לארומה חריפה של חומרי ניקוי. כשיצאה מחדר האורחים לכיוון המטבח, ראתה את גלילה מנקה את השלבים של תריס מרפסת השירות.

"כמה אבק."

"תכף יֵרד גשם, לא חבל?"

"על אחת כמה וכמה," אמרה גלילה והמריצה את פעולת הניקיון.

"איזידור התקשר, הוא לא מרגיש טוב," שיקרה גאולה.

"כבר? לא הספקנו להחליף משפט. קודם היית מגיעה לשבוע."

"כן, קודם."

היא הכינה לעצמה קפה.

"תעזבי את הניקיון, גלילה. נאכל ביחד ארוחת בוקר."

אחותה נכנעה, לא ברצון, וגאולה דמיינה אותה מבטיחה לתריסים שתכף תשוב.

הן יצאו למרפסת כדי שגאולה תוכל לעשן.

אחותה הביטה בה, והיה ברור שגם את פעולת העישון היא לא מבינה. גאולה הביטה בה בחזרה. גלילה תמיד היתה יפה וגם עכשיו. תווים נקיים, סימטריים. אבל איזידור לעולם לא ישאל אותה, "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך."

גלילה נישאה לנער מהכיתה, ילדה בנות, בנתה בית רחב ידיים עם נוף גלילי משגע וטיפלה בהורים. כבר היתה לה נכדה אחת.

גאולה עישנה בשקט והביטה על הנוף שנשקף מהמרפסת. עננים כבדים שתכף יתפוצצו לכל עבר, וירוק עמוק שממתין בציפייה. איזידור.

לפני שנים היה לגאולה רומן שנראה רציני, אבל הבחור רצה ילדים והיא לא. היא העדיפה לא להתמודד עם האתגר הזה של ילד. היא רצתה להיות חופשיה יותר. אולי חששה שיאמלל אותה כמו שאמללה את הוריה. אחרי הרומן הזה נותרה לבד.

גלילה הגניבה מבט אל גאולה. בחודשים האחרונים גאולה הפרה את הסטטוס קוו. בחתונה בחיפה עוד קיוותה שגאולה תנפנף את העיוור המשונה הזה מחייה, אבל כעת כבר לא היתה בטוחה בכלל, ונראה שחברוּת אמת הולכת ונרקמת תחת אפה. היתרון שלה על גאולה נמחק פתאום. כל השפע המשפחתי שלה התכווץ לו. היא הביטה החוצה, אל הנוף הנשקף ממרפסת ביתה. מעלות נראתה כמו גוצה שעירה ופתטית.

הן נגסו מעוגת השמרים, ואחר כך גאולה הלכה לארגן את הדברים שלה. אחרי שלושת רבעי שעה כבר היתה על הרכבת לתל אביב.

הפעם נסעה לבקר את אחותה בתחושת ניצחון, אולי אפילו נקמה, בגלילה היפהפייה שחייה הבטוחים ומלאי האהבה לא נטשו אותה לרגע. גאולה היתה מכוערת גם בינקותה. גופה הפעוט ספג חיוכים שקפאו מול עיניה. לו הבינה את המילים, היתה שומעת מלמולי נחמה של השכנות לאמה, "לפחות היא בריאה."

ואולי כן הבינה? כי גאולה לא ראתה את עצמה מאותרעת מזל. בניגוד לדעת הרבים שסבבו אותה, היא לא חשבה על עצמה דברים איומים. היא אהבה את הבריאות שלה, את השכל, את הגבות, את עיניה השחורות. היא אהבה את כפות הידיים שלה. ארוכות ואלגנטיות. כיוון שבמהלך השנים לא השחיתה אותן בהדחת כלים ורחיצת תינוקות, היא יכלה ממש לדגמן אצבעות. גם זרועותיה היו נאות, והיא יכלה ללבוש גופיות בלי להרגיש מגוחכת למרות חמישים ותשע שנותיה. אכן, סך סדר התווים היה חסר חן לחלוטין, והשתקפותה בעולם לא היתה אוהדת, אבל למזלה נפשה לא הושחרה מכך.

הנה, גם אני, רצתה לנופף. ואיכשהו לא הרגישה שום ניצחון בגליל העליון. רק בדידות בלתי נסבלת.

"גאולה," קרא בשמחה. "הקדמת."

הוא התקרב אליה וחיבק אותה. היא עצמה עיניים. יש משהו נעים מזה?

"איזה עיתוי, הייתי אמור לצאת והכול בוטל," קרא בהתרגשות.

הם הכינו לעצמם קפה.

"קניתי לך משהו," איזידור אמר והתיישב בחגיגיות על הספה.

היא מיהרה להתיישב לידו.

הוא עטה פנים חגיגיים ואמר לה, "תבדקי בתיק שלי." הוא העביר לה את התיק.

היא פתחה את התיק של איזידור והוציאה משם קופסא עטופה. תחושה בטוחה אפפה אותה.

היא ניסתה לנחש מה יש שם. לא טבעת, כי הקופסא היתה גדולה מדי. אולי שעון יד, או סט של צמיד ושרשרת. היו לה התכשיטים שלה, עבודות יד שקיבלה במתנה מחברי קבוצות ממדינות באפריקה, שאותם הדריכה במשרד החקלאות. היו לה מחרוזות משם, וצמידי יד ורגל שנשארו בדירה שלה, וכמה עגילים גדולים במיוחד שענדה לעתים נדירות. כעת התרגשה מהאפשרות שתקבל תכשיט מגבר, הגבר שאהבה.

היא התיישבה על הספה ליד איזידור וליטפה את ידו. בסקרנות מתוקה פרמה את העטיפה.

היא פתחה את הקופסא.

היא נרתעה אחורה בהפתעה.

"נו?" איזידור שאל, "מוצא חן בעינייך?"

בקופסא היתה מונחת סיגריה לבנה, מיני פילטרים לצידה, נרתיק מהודר מזמש בירוק כהה.

"מה זה?" שאלה.

"סיגריה אלקטרונית. הכי משוכללת שיש כיום."

גאולה עצמה את עיניה. גם הוא רוצה לשנות אותה. היא התאכזבה, אבל דחסה את זה לאנשהו ועטה על איזידור.

"איזידור שלי. אתה ממש דואג לי. תודה."

איזידור נראה מרוצה מעצמו, עיוור לתחושותיה, מה שעשוי להפתיע, כי עיוור אמור להיות חד ורגיש וכל זה.

"ככה תוכלי לעשן עם עשן בכל מקום, בלי להזיק לעצמך," אמר לה.

גאולה הניחה את הקופסא בצד וחיפשה סיגריה אמיתית. משלא ראתה כלום על השולחן בסלון, ניגשה לתיק שלה. היא גילתה שנגמרו לה הסיגריות, ואחרי שבדקה גם ליד המיטה שלהם ובמטבח, אמרה לאיזידור שהיא יורדת רגע למכולת לקנות סיגריות.

"לא רוצה לנסות את האלקטרונית? יורד מבול," הוא אמר.

"בטח צריך להתעמק. אקרא את ההוראות אחר כך," אמרה ויצאה עם מטרייה.

כשחזרה כבר היתה בפיה סיגריה. היא ניגשה למטבח להכין לעצמה קפה, מותירה אחריה פס עשן סמיך.

למרות התכנון הקפדני של המתנה הראשונה, איזידור הרגיש שאכזב את אהובתו עם הסיגריה האלקטרונית, אבל הוא ידע לשחק אותה תם ולעזור לה למרוח אותו בתגובתה. היא תבין בהמשך שזה לטובתה, חשב, ובתוכו היה נחוש לשכנע אותה. סבלנות היתה לו. גאולה נכס יקר מאוד, ועליו לשמור עליה, שלא תחלה. לא פרקטי להיכנע כעת, אחרי טעות אחת. חייו לימדו אותו להחניק כעסים, להסתגל בקלות, להישמע לסביבתו, לא להעיק, לא להכביד, לא להזכיר כל הזמן שהוא נכה מחורבן. את כל היכולות האלה שייף למול חייו המשותפים איתה, כך שהעשן הסמיך שעלה באפו עכשיו מהסיגריה שקנתה במכולת לא דכדך אותו.

הוא ניגש למטבח ושמע אותה בוחשת את המשקה החם שלה. הוא נעמד מאחוריה וחיבק אותה. היא צחקה, הסיגריה עדיין בפיה. היא עשתה עוד פיפפוף וזרקה את הסיגריה לכיור. את העשן מפיה נשפה הצידה והסיעה את הידיים של איזידור אל שדיה. הם התחילו להתגפף במטבח ואחר כך עברו לחדר השינה. שלושה ימים לא היו ביחד. היה כל כך נעים לחזור לתחושת השלם שהעניקו האחד לשני. צוהרי יום, חופשיים לחלוטין לאהבתם.

אחרי שהתעלסו, נותרו לשכב במיטה.

"איך היה אצל אחותך?" איזידור שאל.

"היה טעים."

"אז למה חזרת מוקדם, רבתן?"

"לא רבנו, אבל קצת קשה לה עם הרומן שלנו. היא לא מבינה למה אני צריכה את זה, מה היה לי רע קודם. היא דואגת לי."

"אז תסבירי לה. עיוור, אבל עם מקל כזה." והוא הניף את המקל הטלסקופי שהיה מונח ליד המיטה.

הם התגלגלו מצחוק.

"איזידור שלי."

"גאולה שלי."

"ויקי ויקטוריה", גיא עד, הוצאת אסיה, 220 עמודים

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן