"הטרנד הזה של הלהט"בים משגע את כולנו"

מה זאת אהבה

בפעם הראשונה בחייו חווה גידי תשוקה מייסרת. רטט מגע, מילה שנאמרת באגב, מבט אקראי, פיתול מתחטא של שפתיים, השיער הדק הבהיר שצומח מעל פיו ועל לחייו של ניר כל איבר, כל תנועה, מחווה או מילה, מאוחסנים וחוזרים ומתערסלים במוחו שוב ושוב. בקומו ובשוכבו. באוכלו ובלכתו. בהיותו עם טליה ובגפו. הוא רואה מולו את ניר המדבר, המתפשט, המתרחץ, האוכל, המחייך. האופן שבו הוא מחזיק את המזלג, בעיקום מקיף, ילדותי, ממלא אותו עונג. ההתיישבות ההדרגתית משכיבה לקימה משמיעה מוזיקה שמימית. הדרך שבה הוא פושט את החולצה מעל לראשו, ידיו הנמתחות, שרירי המותן הנעים, החזה שעולה ויורד, שתי פטמות עדינות מבליטות את חלקותו, היא מחזה ססגוני של יופי. גידי כאוב ומאושר.

"עוד יפטרו אותנו," אמר באחת השעות שבהן נהגו להיפגש. אחר צהריים שהוי, הווילון היפני בחדרו של ניר מאפיל את החפצים. "אושר כזה יכול להשחית את הנוער."

"בשנה הבאה אחליף בית ספר," אמר ניר. "אתה ותיק, אני רק באתי."

"או שניסע יחד לארץ אחרת. מה מחזיק אותי פה?" גידי התפרץ ומיד השתתק. ניר התבונן בו, שותק.

בחדר המורים השתדלו להעמיד פנים אדישות כשחלפו זה על פני זה. בהפסקות התיישבו הרחק זה מזה, אבל תדר מוכר רק לשניהם ריתק לשנייה, בין לבין, את מבטיהם. מותיר אותם מרוגשים. הם היו משוכנעים שאיש אינו מבחין במה שמתרחש ביניהם.

אז היו.

לחלוחית מתחטאת מצטברת לאדים, ספק בועות, המתאחדים לטיפות זעירות, שתופחות לאגלים. אט אט, מהסמוי לנראה, מהנבוך לבוטה, מתקבצות לפלג וממנו לנחל, לנהר. רחב, שוטף. איתן.

"הוא נשוי, לא?" אמרה נעמי. "עשר שנים? כמה? מה פתאום. אני לא מאמינה. אתם ממציאים. זאת השמצה."

"למה השמצה? להיות להט"ב זה השמצה? הם בדיוק כמונו. ויותר טובים," שצפה המורה לאמנות.

"עכשיו ברור למה אין לגידי ילדים," אישרה לודמילה.

"הטרנד הזה של הלהט"בים משגע את כולנו, את כל המדינה," אמרה המנהלת לסגניתה. "הם נעשו אופנה. מלא מהם בתקשורת, בכל חור. ממש באופנה. שלא תצטטי אותי! איך התגובות בכיתות? תבררי. את אומרת שיש אצלנו לפחות שבעה מהם? יש לך שמות? אני יודעת על ארבעה. לכי תדעי. אני לא צריכה שהורים יבואו אלי בטענות. זה מה שעוד חסר לי. את בטוחה?" נאנחה בקול רם. "את יודעת, רכילות היא לא עובדות. טרנסג'נדר אחד? אז שמונה. בתוך השבעה? אותו ראיתי, איך אפשר שלא, אבל שבעה?! את לא מספרת לי כלום. בשביל מה מיניתי אותך לסגנית? את צריכה להיות העיניים שלי. האוזניים שלי. את רואה כמה אני עסוקה עם משרד החינוך, העירייה, ה את צריכה לחשוב איך להקל עלי, לא רק לספר בדיעבד. אני רוצה למנוע שריפות, לא לחשוב איך לכבות אותן. די, די, אל תתרגשי. אנחנו נפתור את זה."

רוצים לקרוא את "שיחה לא מזוהה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

עצב מודחק התעורר בשן, והוא מכריז על קיומו. גידי מתעורר אליו בבוקר ובקושי נרדם בגללו בערב. הוא נושם אותו, חי אותו וחייב לגעת בו. אני רוצה לאכול אותך, גידי שומע את עצמו אומר, כל איבר בך. הומברט הומברט של הגברים, ואיך הכול ככה פתאום, הייתכן?

ניר נענה לו במובן מאליו בהיר. אין לו הסתייגות ולא תהיה, ואם פעם היתה כבר שכח. הוא מבקש להקל על גידי, מקשיב להתלבטויותיו, אך בעיקר מקשיב לגופו, מלטף, מכה בקלילות, באצבע צרֵדה, על גבו, על בטנו, מלטף את שוקיו, מעביר יד חמה על אשכיו, דוקר, נושך, מוצץ את איברו. אישה לא תבין זאת.

"חיים ללא מושא תשוקה הם בזבוז של משאבי אנוש," הוא אומר לגידי.

"איזה מזל יש לי שהגעת ללמד אצלנו," גידי מתמסר.

ניר מחייך בידענות. "אם לא אני היה מישהו אחר, בסוף היית מבין."

"מבין מה?" גידי מתנער, "שאני אוהב גברים?"

"מבין שיש הרבה אפשרויות לחיות וליהנות."

"אתה מאמין שזאת בחירה?"

"אני כבר לא מעסיק את עצמי בשאלות האלה. נייר הלקמוס שלי אחר." ניר שוכב עכשיו על גבו. איברו רגוע. "כשתבין מי אתה, כשתשלים לחלוטין עם מי שאתה, גם אתה לא תשאל. כי מה זה משנה? זה מה יש ועם זה ננצח," הוא צוחק.

"זה האחים שלי," גידי לא מרפה, קולו נמוך, עצביו הגרויים שרגעו מתקוממים שוב.

"הסברים," ניר מנסה זווית אחרת, "גם לי יש שק משלי, אבל אין בהם לא טעם ולא ערך."

הם חלקו באובססיביות זיכרונות ילדות מרים, עטופים כסוכריות בנייר שעווני.

"למי היתה ילדות קשה יותר?" גידי לא מתאפק. ושניהם פורצים בצחוק.

"רוב מה שאתה רואה מסביב וגם הקירות," התוודה ניר באחר צהריים חורפי אחד, כשהבחין שגידי מרותק לנברשת ששרטטה על התקרה קורי עכביש עדינים, "נשאר לי מהחיים הקודמים.

"הכרנו בסמסטר השני של השנה הראשונה באוניברסיטה ולא קרה כלום חוץ ממבטים. בסוף השנה הוא נסע לשבתון וכשחזר כבר הייתי בשנה השלישית. ניסינו להחזיק מעמד עד שאסיים את התואר. אבל ברור שלא הצלחנו. הוא היה אחרי אקזיט ואִפשר לי חיים שעכשיו אני לא בטוח שהייתי מסכים להם, אבל אז הייתי שיכור. אם סבתא היתה חיה היא היתה מקללת אותו." הוא השתתק. "לא בטוח. אולי להפך. דירה טובה ורופאים יקרים היו משנים את דעתה. לא גרנו יחד. הוא רצה חופש וגם לי זה התאים, אבל היינו בני זוג מוצהרים. יצאנו יחד לבתי קפה, לסרטים לי לא היתה משפחה להכיר לו, והוא לא לקח אותי מעולם למשפחתו. ידעתי שיש לו ילדה מנישואים מוקדמים ופעם עקבתי אחריו וראיתי אותו נפגש איתה ועם אשתו לשעבר. דווקא בחורה יפה. רופאה. אני לא בטוח אם גם עכשיו הוא לא משתעשע עם נשים מעניינות."

"ידע ליהנות מכל העולמות," גידי הרהר בקול. "אין הרבה כאלה. איפה הוא עכשיו?"

"הסתכסך עם הדיקן והחליט לרדת. לא ראיתי אותו כבר שנתיים."

"אתה משלם לו שכירות?"

"לא. כשנסע הוא אמר שהוא משאיר לי הכול. אין לי אומץ לבדוק בטאבו אם אכן רשם את הדירה על שמי."

"רוצה שאבדוק לך?"

ניר שתק. "לא. מעדיף לחשוב שכן. אולי עוד כמה זמן."

גידי לא ידע מה הוא מרגיש, רחמים? רצון לגונן? בוז? האם זה היה יכול לקרות גם לו? לעולם לא. מה שהוצג במילים יפות התפרש אצלו כחסות על נערת ליווי, אמנם חכמה, עם ב"א בפיזיקה, אבל מוחזקת.

"אני מעולם לא הייתי מוחזק," אמר בקול, "עבדתי מגיל אפס."

"אתה גבר," אמר ניר ותפס את קיבורת זרועו.

"זה לא שייך," גידי התקומם. אחד המקרים הבודדים שחלק על ניר ואפילו כעס. "זה אופי. אני לא יכול להיות שייך. לאף אחד. הוא קנה אותך."

"הוא היה כמו אבא," ענה ניר, "אבא טוב. כשאבא דואג לך אתה חושב שהוא רע?"

"אבא שלא ראה אותך שנתיים." גידי הרגיש צורך להיות אכזר.

"אני יכול לנסוע אליו," ניר ניסה להישמע משוכנע. "אבל אני לא רוצה."

"באמת היית נוסע אליו?"

"לא עכשיו, כשיש לי אותך."

"כבר מאוחר," גידי התנער. "אני צריך לחזור. טליה בטח דואגת."

בדרך, כשהגשם הוטח בשמשה הקדמית ושיר לא מוכר התנגן ב FM88, ניסה להבין מה מציק לו. לא, הוא לא ייתן לשום דבר להציק לו. ניר שלו. הוא אוהב אותו. הם אוהבים זה את זה. אני צריך אותו, הוא חשב, והוא צריך אותי. בטוח. מי משנינו צריך יותר? צחק על עצמו. העננים האפורים האלה, מזכירים את טליה. לפעמים היא דובה גדושת ברד ושלג, אפורה וכבדה, ולפעמים היא צלולה וקלה כנוצה. מה מחכה לי עכשיו בבית?

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

"שיחה לא מזוהה", שולמית גלבוע, ידיעות ספרים, 232 עמודים