את ספרו החדש של איגי דיין, "רוח אל האור", חותמת התודה למאיר שלו "שהסכים להיות אחד הקוראים הראשונים שלי ושינה את חיי". מסתבר ששלו תרם לכך ששני ספריו של דיין יראו אור בהוצאת "עם עובד" המכובדת, ועל הדרך גם עזר לדיין להרכיב מחדש את הדימוי העצמי והמקצועי שלו, שנסדק במהלך השנים. "כשסיימתי לכתוב את הספר הראשון, 'חוה', לא העליתי בדעתי שתהיה לי הוצאה. אם כמוזיקאי אין מי ששם את הלירות על איגי דיין והשיר החדש שלו, למה שיהיה לי מו"ל כשאני בכלל לא סופר?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך בכלל הגעת לכתוב ספר?
"ניסיתי לכתוב שיר, אבל הוא התארך וברח לי מהידיים. חשבתי שאולי זה יהיה סיפור קצר, אבל התקדמתי כי זה תפס אותי, עד שהיה לי ספר ביד. הייתי משוכנע שאיש מקצוע יראה את זה ויצחק".
אבל בכל זאת, אזרת אומץ ופנית למאיר שלו.
"מי שנתן לי את המייל שלו השביע אותי שבחיים לא אגיד שהוא נתן לי. לימים, מאיר סיפר לי שהדבר שהוא הכי שונא בעולם זה כשאדם מתקרב אליו עם ערימת ניירות. מייל זה גרוע לא פחות".
ייתכן שקבלת הפנים שלך הייתה חמה יותר כי אתה מוכר?
"אני יודע בוודאות שהוא היה סופר-חשדן כלפיי - בן אדם פופולרי בתחום אחד פתאום רוצה להיות סופר. זה קצת כיבה אותו. הוא סיפר לי שזרק את הספר בבגאז', ובאחד הטיולים המשפחתיים הוא קם מוקדם, כשכולם עוד ישנו, ונזכר שזרוק לו משהו מאחור. כשהוא התקשר אליי ואמר לי שהוא אהב את הספר, כל הדם אזל לי מהגוף. חשבתי שאני הולך להתעלף. זה היה היום הכי מרגש בחיים שלי".
למה התכוונת כשאמרת שהוא שינה לך את החיים?
"עד אותו רגע חשבתי שמשהו פגום באמנות שלי. הוצאתי אלבום ראשון, השמעתי לאנשים והם ישבו מכווצים. מישהו קנה אלבום והחזיר לחנות. הקראתי טקסטים שלי לאנשים והם גירדו את הפדחת ורצו שייגמר. בכל מפגש של האמנות שלי עם העולם החיצוני יש צרימה. התרגלתי לזה שאיך שהיצירה שלי דופקת על קיר המציאות, היא חוזרת פצועה, אבל המשכתי לעשות וליצור כי אני לא יודע משהו אחר. ואז מאיר שלו אומר שהוא אוהב ומנכ"לית 'עם עובד' אומרת לי 'כשאתה מוציא אצלנו יודעים שזה בזכות שאתה עומד בקריטריונים גבוהים, ולא בגלל שאתה מוכר'. איך אני לא אתעלף?"
אפשר לומר שגם במשינה האמנות שלו - זו שרצה להביא כדי לא להישאר רק בפוזיציית המתופף - נחבטה אל קיר המציאות. דיין הצטרף בגיל 17 כמתופף ללהקה שכבר הופיעה עם שירים שיובל בנאי ושלומי ברכה כתבו. "שני כותבים זה דבר שקשה לנהל אותו, אז כותב שלישי בלהקה זה טירוף מוחלט", הוא עונה לשאלתי מדוע כותב כמוהו לא חתום על שירים בלהקה. "הבאתי טקסטים והחברים לא הגיבו טוב. הבנתי שהלהקה זה גוף חי, ואם אתה משתיל לו איבר שיהרוג אותו, התפקיד שלו זה לדחות את האיבר".
מעליב, לא?
"אף פעם לא עשיתי פרצוף חמוץ. לא יצמח שום דבר טוב מליהנות ממשהו - וגם לחרבן עליו".
אתה זוכר טקסט שהבאת ונדחה?
"האלבום הראשון שלנו היה קליל והצליח נורא, והיה לנו קשה עם זה. עד אז היינו להקת פאנק ב'פינגווין' שזורקים עליה בקבוקי בירה, ופתאום אנחנו מפוצצים אולמות עם בנות 12. זה היה טראומטי. משבר זהות. רצינו שהאלבום השני יהיה יותר אפל. היו לנו לחנים, אבל לא מילים. יובל ושלומי אמרו לנו, 'כל אחד ילך הביתה ויחזור עם מילים'. למנגינה של 'שלח לי מלאך' הבאתי את השורה 'הד קול רועד'. ראיתי את המבוכה על אנשים שאוהבים ומעריכים אותי".
ובכל זאת, יש שיר אחד שלך שכתבת והלחנת למשינה.
"אחרי שחזרנו מהפירוק, יובל אמר, 'איגי הוא ג'ורג' האריסון. תביא שיר'. כתבתי את 'הייתי אתמול'. לא שיר גאוני שלי. להקה זה תמיד משא ומתן. הבנתי שלעשות צדק עם השירים שלי זה לטפל בהם אחרת. באלבום שאני עושה עכשיו, אני יותר נועז בבחירות שלי, ומתופף כמו שאני באמת רוצה".
עד היום דיין (59) הוציא ארבעה אלבומי סולו. בחודשים האחרונים, לאחר שהתבטל סיבוב הופעות של משינה בשל בעיית עיניים של בנאי, נפער לו זמן והוא עובד על אלבום חדש, "שקיעתו של שולי קנטור". "מישהו אמר לי, 'למי יש כוח לשמוע אלבום שלם. העולם עבר לשיר בודד'. זה היה משפט לא נעים, אבל מעורר מחשבה. החלטתי ליצור אלבום שמספר סיפור".
אתה עולם ישן.
"מבחינתי, העולם שיש כרגע הוא לא שלי. בגילי 30-20 הייתי בפריים, בגל של הרוק הישראלי של שנות ה-90. הזמן הזה חלף. כל מה שקורה סביבי - המוזיקה ברדיו, השיח בטלוויזיה - אני לא שם. אם תורידי משירים שיוצאים היום את הקצב ואת ההפקה, השיר יתגלה במערומיו. אודיה אולי נהדרת, אבל אני לא יכול להבין את מה שהיא עושה. אני רוצה לצרוך מוזיקה כמנה עיקרית, לא ללעוס מסטיק ולירוק אותו.
"אני רואה מוזיקאים שהפכו לשופטים בריאליטי והם כבר פחות מוזיקאים. זה תופס אצלם מקום שני. הם הפכו להיות רועי צאן של המונים".
איך מתפרנסים כשמשינה בעוצר הופעות?
"התקופות שבהן דאגתי לפרנסה היו כשמשינה הפסיקה להתקיים. זה לקום בבוקר ולהגיד 'אין לך כלום'. עכשיו, עד שההופעות יחזרו בדצמבר, אני ממלא את הריאות באוויר ומחכה להרים את הראש מעל המים".
כאמור, בימים אלה יוצא הספר השני שלו. הראשון קיבל פידבקים חיוביים ומכר לא רע. ("לקבל תמלוגים על יצירה שלי, לא של משינה, זה דבר גדול בשבילי"). במרכז העלילה זקן בודד על סף מוות שמתבונן על החיים הסוערים שניהל, ההתמכרות לאלכוהול והניתוק הארוך מבתו היחידה, ועורך חשבון נפש.
נדמה שהתיאור שלך לעליבות הזקנה נועד לאפשר לך למדוד את החליפה הזו.
"בראש שלי אני יותר זקן ממה שאני. אני חוגג החודש 59 וכבר אומר שאני בן 60. לא מזמן גיליתי שאם אני מושך את העור בסנטר", הוא מדגים לי, "הוא לא חוזר למקום. יש עלי את סממני הגיל. אני מקריח. הסיפור הגיע כשנזכרתי שכילד הייתי מסתכל על אנשים מבוגרים ובטוח שהם משעממים. אבל אנשים חיו חיים מטורפים. עשו סמים ואורגיות והתגרשו, ובסוף רואים אותם בגיל 90 וחושבים שהם משעממים. אמרתי, אכתוב ספר על איש זקן ולאט-לאט נגלה שהוא לא היה משעמם".
אי-אפשר לטעון כלפיך שחיית חיים משעממים. היית בשיא הרוקנרול הישראלי. מניחה שכמו הדמות שיצרת, גם האלכוהול לא היה זר לך.
"יש לי היכרות מוקדמת בראשי פרקים, אחרת לא הייתי הולך לשם. אני שותה ושתיתי, הקאתי באסלות ועל מדרכות, אבל לא הייתי במצב שהקאתי על עצמי, או שהתעלפתי".
אבל תגיד, מה יהיה עם כל המשפטים הארוכים?
"ב'חוה' לפני העריכה, כל משפט התארך לחצי עמוד לפחות. מאיר שלו חשב שזה דאווין, עאלק 'זרם התודעה', אבל לא ידעתי משהו אחר. אני לא קורא ספרים. אני גם לא שומע מוזיקה. זה רק מבלבל".
וידוי נאה. סופר שלא קורא ספרים.
"עטרה (אשתו, ת"ב) אומרת לי שאחרים מתייחסים ליצירות שלי כמו שאני מתייחס לשלהם. זו השתקפות. אני לא קורא ולא מאזין למוזיקה, אז לא מתעניינים במה שאני עושה".
תפיסה רוחנית משהו.
"למשל, אם הייתי 1.80 מ' ובלונדיני, ההשתקפות של החיים שלי בנושא בנות המין השני הייתה אחרת".
אתה לא עימנו. איגי, אתה היית סמל מין. בנות הסתכלו עליך בהופעות ולא על הסולן.
"איפה פורטים את הצ'ק שאת מדברת עליו? לא ידעתי מכל זה. כל מה שהיה לי מתחת לבית זה ארבע בנות 12 שביקשו חתימה. לפעמים אני נזכר במצבים שהתחילו איתי בצורה ברורה ולא ראיתי. אין כלב בעולם שניגשת אליו אישה עם המשפטים האלה ולא מבין לאן העסק הזה הולך, חוץ מאיגי דיין".
רגע, מוציאה ממחטה.
"אני לא מתלונן. היו לי בנות זוג, היו לי ערבים נהדרים. עשיתי קצת יותר סמים ממך. אבל זה לא ברמה שחושבים. התחתנתי בגיל 27 וכל ערב חזרתי לישון ליד אשתי".
כבר יותר מ-30 שנה הוא חוזר לישון ליד עטרה צחור-דיין, מלהקת שחקנים בעברה והיום קואוצ'רית. יש להם שני ילדים (22 ו-18). היום הרוקיסט הפרוע הוא חבר קיבוץ רגבים - קונה במרכולית, מנגן בטקס הקהילתי ליום השואה ואורח קבוע בטקס הביכורים, ואם הוא לא מנגן או כותב, הוא מטפל בגינה היפהפייה בקדמת הבית. בנו הבכור כרגע במילואים. בתו בשנת שירות במוסד לבעלי צרכים מיוחדים. בסיום השנה תתנדב לצבא, לתפקיד מודיעיני. "בגיל עשר התפרצה אצלה מחלה שנקראת פרטס. המחלה פוגעת באספקת הדם של ראש הירך. כאבים מטורפים, הליכה עקומה, ניתוחים, כיסא גלגלים. בסופו של דבר, החליפו לה את מפרק הירך".
התמודדות לא פשוטה.
"החוויה הזו לא הורידה אותנו. יש צמתים שבהם או שתיפול חזק למטה, או שתוציא מתוכך עוצמה שלא הייתה מתגלה בנסיבות אחרות. ההתמודדות הזו שיפרה את כולנו, הפכה אותנו לאנשים טובים יותר".
דיין גדל בחולון עד גיל שש ומשם עברה המשפחה לרמת-השרון. הוא מספר שהזוגיות של הוריו אף פעם לא הייתה טובה, אבל רק כשהיה בן 30 לערך, הם התגרשו. "כשהייתי בן 16 ראיתי הורים של חבר מתחבקים. רק אז התחלתי להבין שהמודל שינקתי בבית היה פגום. לא היו בבית צעקות, אבל אמא שלי עברה לחדר אחר ואז ליחידה קטנה מחוץ לבית".
כבר בגיל תשע ביקש ללמוד לנגן על תופים. זה נגמר פחות טוב. "אמא שלי גירדה כסף לקנות לי תופים ולשלוח אותי לשיעור. למדתי בקונסרבטוריון, המורה הכריח אותי ללמוד תווים על קסילופון, אז ברחתי מהשיעורים. הייתי יוצא מהבית עם המקלות, מגיע לכיכר, דופק שם שעה וחוזר הביתה. יום אחד אמא שלי זרקה את התופים מהמרפסת. היא גילתה שלא הלכתי לשיעורים".
אבל שם לא נגמר הרומן שלך עם תופים.
"מצאתי מורה לתופים ששינה לי את החיים. נער בן 17, מתופף מהסרטים, שלימד אותי כשהוא בתחתונים".
גם אמא שלך רוקנרול.
"שנים היא לא הפסיקה לבקש סליחה. אמא שלי מצאה את עצמה בגיל 12 מגדלת את שלושת האחים שלה. אני זוכר את סבתא שלי כל היום במיטה עם סיגריה. אמא שלי אמרה לי שנהייתה לה טראומה מלהיות אמא".
אז לא היה כסף בבית?
"הייתה תקופה ארוכה שלא היה לנו. אבא שלי ואחיו פתחו עסקים שלא הצליחו, אחד אחרי השני. אמא שלי עבדה בחצי משרה במועצה ופתחה חנות בגדים בבית כדי להשלים הכנסה".
שני האחים שלך, שחזרו בתשובה, מוזיקאים - נאור שניגן כגיטריסט עם כולם, והוד חלק מצמד מוזיקלי (המדרגות). זה קטע.
"שמענו בבית הביטלס ולד זפלין. בשבת אבא שלי היה שם אלבום של פאריד אל אטרש בפול ווליום. כשאמרנו שאנחנו רוצים לנגן, אבא שלי התנגד. לא היה מבוגר אחד סביבי שאמר שמוזיקה זה מקצוע. בין כל הדברים שהתרסקו לו, הזוגיות, העבודה, הוא גם חשב שהעתיד של הילדים שלו לא במקום הנכון".
אבל אז פרצת בגדול עם משינה.
"זה לא אומר שהוא הבין את הבחירה. הוא היה בהופעה של משינה פעם או פעמיים. הייתי שואל אותו אם הוא רוצה הזמנה, הוא היה אומר שכן ונותן לחבר בעבודה. חיים של הרבה מוזיקאים בישראל הם מאוד קשים. הרצון שהילדים שלך יהיו מוגנים זה יצר הורי שטבוע בכולם. גם אמא של אשתי לא רצתה שתתחתן איתי כי אני מוזיקאי. הבנתי אותה".
