כאשר קמה ורדי טהרלב מדברת, משתתקות לה המילים תוך כדי דיבור. היא מתחילה משפט ברהיטות ובקול ברור, אבל פתאום מילה אחת לא נאמרת בקול רם, פתאום מילה אחת נלחשת. "יש לי איזה משהו בקול", היא מציינת, ומבקשת ממני שלא להתבייש לבקש ממנה לחזור על מילה שהיא אינה מבטאת כרגיל. "כשזה תשובות שיותר קשה לי להגיד, זה יותר קורה לי". ורדי טהרלב, בת 35, מוכרת כמוזיקאית ששרה את השירים שהיא מלחינה וכותבת בשפה האנגלית. היא פירסמה שלושה אלבומים, הופיעה והושמעה ברדיו, אבל אז טסה לפריז ביחד עם בן הזוג שלה והחלה לעבוד על רומן הביכורים המרשים שלה, "שמרי נפשך", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "עם עובד". כשהתחילה לכתוב את הספר, הפסיקה לשיר, גם בגלל ההפרעה בקול שלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"המעבר בשבילי היה טבעי", היא מעידה בעיניים בורקות מהתרגשות ומדריכוּת. "גם כי בתור מוזיקאית אף פעם לא הרגשתי שאני מוזיקאית של מוזיקה. הייתי כותבת שירים. אני מוזיקאית כבר 15 שנה, יותר אפילו. כשהיו שואלים אותי מה אני עושה, תמיד רציתי להגיד כותבת. אבל אין מילה לסינגר סונגרייטר בעברית. תמיד כתבתי פרוזה, והיה איזה רגע, בגיל 20 בערך, הרגשתי שאני צריכה לבחור ובחרתי מוזיקה. אהבתי לעשות את זה ובדיעבד אני חושבת שבחרתי בדבר שהוא היה ליד מה שהתאים לי ולא בדבר שהכי התאים לי. גם מבחינת האנשים שהיו בעולם המוזיקה מול האנשים בעולם הספרות. כאילו באיזשהו אופן חייתי ליד איפה שאני צריכה להיות, אני מרגישה".
ועכשיו את מרגישה שהגעת הביתה?
"כן, זה מה שאני מרגישה באמת. לכתוב פרוזה זה כל כך יותר מעניין. לכתוב שירים זה כמו לדוג. את יושבת ומה שמגיע מגיע. לכתוב פרוזה זה עבודה. זה פתאום בן אדם רציני שצריך להגיע למשרד כל בוקר ולעדור את האדמה, לעשות את העבודה. כשאת מוזיקאית, רוב מה שאת עושה זה חזרות ולסחוב ציוד ולעשות מיקסים. לכתוב זה להיות בבית, קודם כל, שזה הדבר שאני הכי אוהבת, וזה לצלול לתוך עולם שהוא רחב".
הספר נפתח באזכור מפורט של העץ המשפחתי של ורדי טהרלב, עד לסבא רבא משני הצדדים, הסופרים ישראל זרחי וחיים טהרלב. סבתהּ של ורדי, כלת פרס ישראל המשוררת נורית זרחי, היא "אחת החברות הכי טובות שלי", מעידה ורדי בחיוך, "יש בינינו אינטימיות גדולה. הייתי מגיעה אליה לתל-אביב והיא הייתה כמו ילדה איתי. היינו מסתובבות ברחובות ומחפשות את עוגת הקרם הכי מפוארת בעיר. הייתי אומרת לה, 'אני מפחדת מעכביש', אז היא כתבה ספר על פחד מעכבישים. היא בן אדם מדהים, מצחיקה, מבריקה. להיות איתה זה כיף".
היית קרובה לסבך, יורם טהרלב?
"הייתי קרובה אליו, אבל לא הייתה לי איתו אינטימיות גדולה. הייתה לו אינטימיות עם הכל. זו, האמת, הייתה תכונה מאוד יפה בו. היה לו את הספסל ליד הבית שהוא היה יושב שם ומעשן סיגריה והיינו קוראים לספסל 'המשרד'. היה עובר ילד שמכיר אותו, ואישה זקנה שמכירה אותו, והוא היה מדבר עם כולם ונחמד ומצחיק ומספר להם בדיחות ושואל על החיים שלהם".
"כשהייתי בת 13, קצת אחרי שאבא שלי מת, נכנסתי לדיכאון עמוק. הפסקתי ללכת לבית הספר ופשוט נשארתי בחדר שלי. המוות שלו נתן לי סוג של אישור ליפול. אבל לא לקחתי בחשבון שכשמתחילים ליפול, קשה להפסיק. וברגע מסוים הבנתי שאם אמשיך בדרך הזו פשוט אמות, אז עזבתי את הבית"
העולם של הרומן הוא מרחב מופקר, שבו שתי נערות מוצאות זו את זו במקרה ומבלות פרק חיים יחד, הרחק מהשגחה הורית. תמר, הגיבורה, מסיימת שבעה חודשי שתיקה לאחר שאביה מת, כותבת לאמא שלה פתק: "יצאתי, לא בטוחה מתי אחזור", ובורחת מהחלון. היא נוסעת לבניאס ומתחברת מיידית להוֹלי, נערה בת 15 דוברת אנגלית. כבר באותו היום השתיים מעשנות סמים ומקבלות הצעה מגברים להעביר את הלילה לידם. הולי נדמית לתמר בטוחה בעצמה ומובילה את הדרך, אבל לתמר יש ביטחון שקט שהיא תוכל להציל את שתיהן. הולי מעודדת את תמר לכתוב סיפורים עצובים, ובסופו של דבר תמר כותבת עליה. הולי מתבררת כעצובה האמיתית של הסיפור. לאורך כל הספר נעות השתיים בין אומץ לעצמאות ולהגדרה עצמית לבין רפיון מוחלט, התמסרות מוחלטת לגורל.
לפני שמלאו לה 15 החליטה גם ורדי שהיא קמה והולכת. "הייתה לי תשוקה מאוד גדולה לעולם. רציתי לפגוש אנשים, להתלבש, לעשות סמים, לכתוב, שתהיה לי להקה, אז פשוט עזבתי. זה לא חינוכי, אני לא אמליץ על זה לאחיינים שלי, אבל במקום שבו אני עמדתי זה היה הדבר הנכון, אפילו אם זה השאיר אותי עם הרבה צלקות ואפילו אם זה היה מסוכן. לא הייתה לי דרך אחרת".
אמא שלך היא הציירת המוערכת רוני טהרלב. איך היא קיבלה את העזיבה שלך?
"הבן אדם שאני הכי מעריצה בעולם זו אמא שלי. אין אף בן אדם כמוה. אבל זה גם מורכב, כמובן. היה לה טעם גרוע מאוד בגברים. אגב, ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 4, והיא התחתנה מחדש, ולא בחרה הרבה יותר טוב בפעם השנייה. אבל הוא לא האבא שלי אז זה לא שלי לפרט. היא לא נתנה לי את הילדות שהייתי צריכה. היא נתנה לי ילדות יפה, אבל מלאה בכאב. מה זה מלאה? עד אפס מקום. לא היה מקום לשום דבר אחר. הדבר היחיד שהיה לו מקום זה חתולים. היו לי כל כך הרבה חתולים בתור ילדה, והם היו הנחמה הגדולה שלי. עכשיו אימצתי חתול בפעם הראשונה אחרי 25 שנה בערך, ובאמת שאני בחברה טובה. להמינגוויי היו 50 חתולים".
"ניסיתי להסתיר את הצלקות. הייתי עסוקה הרבה שנים שלא יראו. לא לפתור את החרדה, אלא שלא יראו את החרדה. שזה, אגב מה שיש לי בקול עכשיו"
ההתנדנדות שבין אומץ לרפיון מוכרת לך?
"כן. יש לי שני צדדים. אני מפוצלת במקום הזה. אני מרגישה שהשלמתי כמה תהליכי חניכה בחיים, היו לי כמה גלגולים בחיים, כמה שיעורים חשובים. אני זוכרת כשבאתי לפסיכולוג הראשון שלי בגיל 19, הוא שאל אותי, 'איך היה עד כה?' ואמרתי לו היה בסדר, רגיל. עכשיו, היו לי חיים קשים, ולא שהספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל הכתיבה עוזרת. אחד הדברים שעשיתי, והרבה אנשים עושים, כשעוברים עליהם חיים קשים, זה להסתיר מעצמם. אני הרבה שנים הסתרתי מעצמי מה שהיה קשה. לא עוד".
מה הוסתר?
"ניסיתי להסתיר את הצלקות. הייתי עסוקה הרבה שנים לא בלפתור את איך שאני מרגישה, אלא פשוט שלא יראו. לא לפתור את החרדה, אלא שלא יראו את החרדה. שזה, אגב מה שיש לי בקול עכשיו. כשאת כותבת את לא יכולה להסתיר את עצמך, כי אם את רוצה שהכתיבה תעבוד את צריכה להיות אמיצה".
באיזה מרחב גדלת?
"רוב הילדות שלי גדלתי במצפה מתת שבגליל. לא הייתי שם כבר הרבה זמן, גם כי המשפחה שלי כבר לא שם, וגם כי המקום, כמו רוב הגליל, היה תחת אש כבדה. זו הייתה ילדות מבודדת, יפה, משעממת ומלאה חיים. אמא שלי רצתה ליצור לנו, ולה, חיים אחרים, והיא באמת הצליחה. מי שיודע להיות מאושר בתוך עצמו יכול להיות מאושר מאוד במתת. מי שלא, לא. זה מקום בלי הסחות דעת; בקיץ מטיילים בשביל וקוטפים דובדבנים, ובחורף מטיילים בשביל ומחכים שיירד שלג. יורד שם שלג פעם או פעמיים בשנה, וכל המתתניקים מאוד גאים בזה. מי שבאמת השתקע שם חי חיים טובים. רגועים. זה הכי קרוב לכפר אנגלי שיש בארץ, לדעתי. שלווה, שעמום, יופי גדול מאוד, שגרה. אני אף פעם לא הייתי בדיוק 'מתתניקית', כלשון המקומית, כי לא נולדתי שם, וכי הייתי נוסעת לאבא שלי בתל-אביב כל שבועיים. אבל בטח שלא הייתי תל-אביבית. זה עדיין המקום הכי קרוב שהיה לי לבית".
הרגשת זרה בתוך המיינסטרים הישראלי?
"מבחינה חברתית תמיד לא התאמתי, הייתי שונה בנוף, ולא באופן שילדים אוהבים. זה לא סיפור יפה ולא אספר אותו כאן, אבל בסוף אמא שלי הוציאה אותי מבית הספר והעבירה אותי לחינוך ביתי. למדתי בחינוך ביתי עד גיל 11, ואז עברתי לבית ספר פתוח שקצת יותר התאים לי. אבל לא הרבה זמן אחר כך, כשהייתי בת 13, קצת אחרי שאבא שלי מת, נכנסתי לדיכאון עמוק. הפסקתי ללכת לבית הספר ופשוט נשארתי בחדר שלי. המוות שלו נתן לי סוג של אישור ליפול. אבל לא לקחתי בחשבון שכשמתחילים ליפול, קשה להפסיק. וברגע מסוים הבנתי שאם אמשיך בדרך הזו פשוט אמות, אז עזבתי את הבית. הייתי בת 14 או 15, והייתי הרפתקנית ואמיצה מאוד, לא כמו שאני היום".
אביה של ורדי מת בתאונת דרכים. במשך שנים סברו בני המשפחה כי הוא התמודד עם מחלת נפש — "היו לו מחשבות פרנואידיות והתנהגויות אלימות שהיו מאוד מפחידות ומבלבלות לילד" — אבל רק אחרי שנים, כשהסימפטומים שלו הוחמרו והוא אושפז במחלקה לבריאות הנפש, התגלה במסגרת בדיקה כללית שיש לו גידול במוח, שמסתבר היה שם והתפתח לאט-לאט כל השנים.
"הגידול הזה ישב על מערכות חשובות והשפיע על הבריאות הנפשית שלו, והוא שגרם להתנהגויות שחווינו ממנו. אחרי שמצאו והסירו את הגידול הוא היה שונה, לא אותו אבא שהכרתי, אבל לא היה לנו הרבה זמן לרדת לעומק השינוי, כי פחות משנה לאחר מכן התרחשה התאונה שהרגה אותו".
ברומן, הולי ותמר שומרות זו על סודותיה של זו. כל אחת מהן נושאת את חידת האבא הלא-פתורה שלה בתוכה. לאחת אב הלום קרב, לשנייה אב שנטש. אפשר להתבגר בלי לפתור את חידת האב?
"אני לא הצלחתי. לאבא שלי לא היה הלם קרב, אבל כן היו לו דברים אחרים. היו לו פרנויות ולא הבנתי, עד לפני בערך שנתיים, שזה לא היה מכוון נגדי. אבא שלי היה איש מורכב. הוא היה בן לניצולי שואה, אנשים שעברו חיים קשים מאוד, וכאבא הוא לא היה מדהים. הוא היה איש נדיב וטוב וחכם מאוד, אבל מפחיד וחסר גבולות. קשה לגדול אצל אבא בלי גבולות. לפעמים אני מדמיינת מה היה אם הוא לא היה מת. הייתה לו חברה שפיתחה AI עוד בשנות ה-90. לפעמים אני חושבת כמה הוא היה אוהב את התקופה שלנו עכשיו, אם הוא היה זוכה לחיות אותה. בכלל, הוא אהב קטסטרופות. היו לו תועפות של חדוות יום הדין. גם לי יש את זה. הוא נפטר כשהייתי בת 13, ככה שההיכרות שלי איתו היא זיכרון של ילדה. לפעמים אני תוהה איך זה היה מרגיש להכיר אותו כאדם בוגר".