זומבים, דרקונים וסריסים: המדע שמאחורי "משחקי הכס"
כמה חמה האש של דרוגון? מאין הגיעו המתים המהלכים? איזו מחלה הייתה השראה לקשקשת האפורה? ואיפה אפשר למצוא זכוכית דרקון? כמה מהשאלות המדעיות שעלו מהעונה השביעית של "משחקי הכס"
העונה השביעית של "משחקי הכס" הסתיימה, ורק בעוד שנה וחצי נשוב ונראה את ווסטרוז החורפית. כדי שלא נתגעגע יותר מדי, הנה כמה מחשבות מדעיות על מה שראינו בעונה החולפת.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן:
המכתבים האבודים של הגאון המסקרן
האם יש קשר בין הדברה לפגיעה בעוברים?
הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
המתים המהלכים
בעונה האחרונה חשנו יותר מתמיד את איום המתים המהלכים מהצפון וזכינו לראות אותם נלחמים, הורגים - וגם מתים. הזומבים של "משחקי הכס" נראים שונים מאוד מאלו שאנחנו רגילים לראות על המסכים, מ"ליל המתים החיים" ועד "המתים המהלכים". הם לא אוכלים מוחות או גופות, עריפת הראש או סכין למוח לא עוצרים אותם, הם לא מעבירים את ה"מחלה" למי שהם נושכים אותו, והם נשלטים לחלוטין בידי המהלכים הלבנים (או "האחרים") שיצרו אותם, עד כדי כך שהם מתים כשאותו מהלך לבן מת.
אפשר אולי לטעון שהם אינם זומבים בכלל, ובסדרה ובספרים הם נקראים "רפאים" (wight). אלא שאם נסתכל על המקור של האמונה במתים-חיים, נגלה שהזומבים המקוריים היו הרבה יותר דומים למתים המהלכים של הסופר ג'ורג' מרטין, שעל ספריו מתבססת הסדרה, מאשר לאלו של ג'ורג' רומרו, במאי סרטי הזומבים הנודע.
הזומבים הופיעו לראשונה כחלק מדת הוודו בהאיטי במאה ה-18. לפי האמונה, מכשף וודו מסוגל להפיח רוח חיים במתים, אך לפני שהוא עושה זאת הוא כולא את הרוח של המת בצנצנת או במכל אחר. המת שקם לתחייה לא יכול לדבר, אין לו זיכרון, והוא קל מאוד לשליטה. המכשפים עשויים להשתמש בזומבים כאלו לעבודות בשדה או בבנייה. הם לא נחשבים מסוכנים במיוחד ובוודאי לא מידבקים, ואם נותנים להם לאכול מלח, יכולת הדיבור והזיכרון חוזרים אליהם. כשהמכשף מת הם חוזרים לכפרם או למקום שבו נקברו - ומתים (מזכיר לכם משהו?).
במהלך השנים היו כמה מקרים של אנשים שחזרו לכאורה לכפרם שנים לאחר שמתו ונקברו וטענו ששימשו במשך כל הזמן הזה זומבים בשירותו של מכשף. סביר שרוב האנשים האלו, או כולם, היו רמאים שניסו להתחזות לאדם אחר, אך יש חוקרים שחושבים שעשוי להיות הסבר מדעי לזומבים מהאיטי.
וויד דייוויס (Davis) הציע שהמכשפים לא הקימו לתחייה מתים, אלא יצרו מראית עין של מוות באנשים חיים. הם עשו זאת, לטענתו, בעזרת הרעלן טטרודוטוקסין, המצוי בדגי פוגו ("אבו-נפחא"). דייוויס אף מצא סימנים לרעלן זה באבקות שהיו בידי המכשפים. כאשר הם נתנו לקורבן את האבקה - הוא הפך למשותק, הדופק שלו הואט והוא נראה כמת, אך כמה שעות מאוחר יותר, לבד או בעזרת המכשף, הוא התאושש ו"שב לחיים". אז נתן לו המכשף סמים אחרים, אולי כאלו המכילים דטורה, וכך גרם לו להכרה מעורפלת, שנשארה כזו במשך כל חייו כ"זומבי".
לא כולם מסכימים עם טענתו של דייוויס. יש חוקרים שמטילים ספק ביכולתו של הרעלן לגרום למצב דמוי מוות שאפשר להחלים ממנו, לא כל שכן שמכשפי וודו ידעו לתת את המינון המדויק שיהיה דרוש לשם כך.
המהלכים הלבנים של ווסטרוז לא זקוקים כמובן לאבקות וסמים - הם מעירים את המתים בלי שיצטרכו אפילו לגעת בהם. הזומבים שלהם גם תוקפניים הרבה יותר מאלו של האיטי, וקשה הרבה יותר להרוג אותם. התכונות האחרות שלהם, עם זאת, דומות למדי.
נשיפות של אש ושל קרח?
נשיפת האש של הדרקונים ב"משחקי הכס" (למעשה וייוורנים נושפי אש), או לפחות זו של דרוגון על פי הפרק הרביעי והחמישי בעונה השביעית, מסוגלת לשרוף אדם כך שיישאר ממנו רק אפר. בשביל לשרוף לחלוטין גם את העצמות, כפי שבמבט ראשון אכן נראה שדרוגון עושה, דרושה טמפרטורה גבוהה מאוד.
משרפות המשמשות לשריפת גופות מגיעות לטמפרטורה של עד 980 מעלות צלזיוס. החומרים האורגניים והמים שבגוף מתאדים, והתוצר הוא לא אבק, אלא עצמות יבשות ושבורות. שרידי העצמות נכתשים לאבק במכשיר חשמלי או ידני לאחר השריפה. אם היינו רוצים לחסוך את תהליך הכתישה ולהעלים את העצמות בלעדיו, כדאי לנסות להתיך אותן. טמפרטורת ההיתוך של הידרוקסיאפטיט, המרכיב כ-70 אחוז מרקמת העצם, היא 1,670 מעלות צלזיוס, ולא בטוח שחום כזה יספיק להתכת עצם, שהרי אינה מורכבת מהידרוקסיאפטיט טהור. סביר יותר להניח שדרוגון שרף והחליש את העצמות כך שהן התפוררו מהנפילה לקרקע ומחלקי השריון שנפלו עליהן - ולא נשרפו עד אפר.
תהליך שריפת הגופות במשרפה אורך כשעתיים, אך בסדרה נשרפו האנשים בתוך כמה שניות. התהליך ככל הנראה מסתיים בזמן קצר בהרבה בזכות כמות האש הרבה מנשיפת דרקון ובזרימת האוויר החם.
על פי הסיפורים בווסטרוז, נשיפת האש של באלריון, הדרקון הענק והשחור של אאיגון הכובש, הצליחה להתיך את קירות טירת הארנהול. בהנחה שקירות הטירה נבנו מאבני גרניט, כמו טירות רבות באנגליה, טמפרטורת ההיתוך של הקירות היא בסביבות 1,250 מעלות. אם הם נבנו בחומר עמיד יותר, כגון סלעים שעשירים בתחמוצת אלומיניום, טמפרטורת ההיתוך גבוהה עוד יותר ומגיעה ל-2,050 מעלות. אך הדרקונים של דאינריז קטנים יותר מבאלריון, והם לא מסוגלים להתיך קירות ואף לא שלשלאות ברזל (1,510 מעלות) או פלדה (כ-1,370 מעלות, תלוי באחוז הפחמן). במקרה הטוב הם יכולים להחליש את השלשלאות, ולכך מספיקה טמפרטורה נמוכה למדי (כ-540 מעלות).
המוות של ויסריון בפרק השישי חושף חלק ממנגנון נשיפת האש של הדרקונים בעולם של "משחקי הכס" ויכול לעזור בהערכת טמפרטורת הנשיפה שלהם. כשמלך הלילה (דמות שעל פי הספרים אולי עונה לשם ברנדון סטארק) משליך את חנית הקרח ומפלח את גופו של ויסריון בתחתית הצוואר, מעל הכנף, מתפרץ מהפצע בלחץ מה שנראה כגז דליק. הגז מתלקח ומתפוצץ והדרקון צונח אל מותו. אפשר לשער כי מקור הגז בשק שאפשר לראות בתחתית צוואר הדרקונים. השק ככל הנראה אוגר בלחץ גזים דליקים שנוצרים בדרקון, באופן דומה לגזים הדליקים - כגון מתאן - שיוצרים החיידקים במערכת העיכול שלנו ושל בעלי אחרים.
צבע הלהבה של דרוגון ושל הדרקונים האחרים נוטה לצהוב-כתום. אם הלהבה אכן נוצרת מגז פחמימני שנשרף באוויר, צבע זה מתאים לטמפרטורה של כ-1,200 מעלות צלזיוס, טמפרטורה שמסבירה גם את מצב הגופות והשריונות שנשרפו מנשיפת הדרקונים. על פי יכולותיו של באלריון, טמפרטורה זו תעלה ככל שהדרקונים יגדלו, אלא אם נשיפת האש תוחלף בכוח אחר במקרה שדרוגון ורייגאל יצטרפו לאחיהם האל-מת.
בסצנה האחרונה של פרק הסיום הצליח אותו אח אל-מת, ויסריון, להבקיע ולהפיל חלק מחומת הקרח הגדולה שנמצאת בצפון ווסטרוז. החומה נבנתה על ידי ברנדון סטארק נוסף – בראן הבנאי – מפלדה, מאדמה ובעיקר מקרח. הענקים סייעו לבראן בבנייה, וילדי היער, שכשפי המים שלהם רבי עוצמה, חיזקו אותה. גובהה הממוצע של החומה 213 מטרים, אורכה 480 קילומטרים ועובייה 90 מטרים. ללא כישוף - מבנה שכזה יתמוטט מאחר שייאלץ להתמודד עם כמה חוקי פיזיקה מעצבנים. בנוסף, לחשיהם של ילדי היער מונעים, או יותר נכון מנעו, מאל-מתים כמו הרפאים והמהלכים הלבנים לחצות את החומה.
כשוויסריון האל-מת, שנשיפתו היא מעין כוח כחול דמוי אש, ריכז לשניות מספר את הנשיפה בנקודה אחת - הוא פרץ חור בחומה. כמה אנרגיה מעשה כזה דורש?
פנינו לד"ר נעה לכמן, מומחית לחומרים מאוניברסיטת תל אביב, כדי שתעזור לנו להעריך את ה"כוח" וההספק של נשיפת הדרקון.
לפני שנחשב זאת אנחנו צריכים לדעת כמה נתונים. עובי החומה שדרכה פרצה נשיפתו של ויסריון הוא 90 מטרים. נתייחס לחלק החומה שנפרץ כאילו הוא עשוי מקרח טהור ולכן דרוש כוח דחיסה של 25 מיליון פסקל, שהם 25 מיליון ניוטון למטר רבוע, כדי לשבור אותו.
מהו הנפח שנפרץ? מכיוון שאנו יודעים את גובה החומה, אנחנו יכולים לחשב את קוטר הנשיפה של ויסריון בחלק שפגע בחומה, כפי שנראה בצילום המסך.
לפי החישוב, הקוטר הוא 3.15 מטרים ונפח ה"חור" הראשוני – הגליל שנותץ – הוא π כפול 1.575 (חצי מהקוטר) בריבוע כפול 90 (עובי החומה), שהם 701 מטר מעוקב.
האנרגיה הדרושה לשבירת נפח כזה היא 17,525 מיליון ניוטון מטר (701 כפול 25 מיליון) או 17,525 מיליון ג'וּל. זו אנרגיה המקבילה ל-4.2 טונות TNT.
ויסריון שחרר את כל האנרגיה הזו ב-34 שניות, שהם בערך 515 מיליון ג'ול לשנייה, השווים ל-30,900 מיליון ג'ול לשעה או 8.6 מגה-וואט. ביחידות מוכרות יותר מדובר על הספק של בערך 11,530 כוחות סוס (או "כוח נשיפת דרקון" אחד).
זכוכיות דרקון מלב האדמה
"אובסידיאן. חושלה באש האלים, עמוק מתחת לאדמה. ילדי היער צדו איתה, לפני אלפי שנים. הילדים לא עיבדו מתכות... במקום חרבות הם נשאו סכיני אובסידיאן". מייסטר לווין, בספר "משחקי הכס".
בעולם שלנו אובסידיאן היא סוג של זכוכית געשית, שנוצרת כאשר לבה מהרי געש מתקררת במהירות. אפשר לומר שמייסטר לווין צדק: האש שבה מתחשלת הזכוכית הזו נמצאת מתחת לאדמה, במשכנו של האל וולקן.
ילדי היער, לעומת זאת, אומרים ש"זכוכית הדרקון" נוצרת באש הדרקונים. הסלע הענק העשוי אובסידיאן מתחת לדרגונסטון הוא עדות חזקה למדי לטענה זו. אבל האם האש של הדרקונים חזקה מספיק?
אובסידיאן נוצרת כאשר הלבה מכילה אחוז גבוה יחסית של סיליקה (צורן דו-חמצני, המרכיב העיקרי בחול). סלעים אלו מותכים בטמפרטורה נמוכה יחסית, פחות מ-900 מעלות צלסיוס. דרקונים, כפי שראינו, מסוגלים להגיע לטמפרטורות כאלו. איננו יודעים אם הדרקונים הם אכן שיצרו את הזכוכית בדרגונסטון (אולי רק בראן יכול לדעת זאת), אבל נראה שיש אפשרות כזו, כל עוד הם מסוגלים לנשוף אש זמן ממושך מספיק.
צבע האובסידיאן שחור בדרך כלל, והיא חזקה ושבירה, בעלת שוליים חדים ביותר לאחר שבירתה – חדים יותר מסכיני מתכת. היות שכך היא שימשה גם בעולם האמיתי ליצירת כלי ציד וחיתוך בתרבויות שטרם הגיעו לעידן הברזל. מינים מוקדמים מהסוג הומו יצרו סכינים מאובסידיאן כבר לפני 1.4 מיליון שנה, וכלים שייצרו בני המין שלנו, הומו ספיינס, נמצאו מאפריקה ועד אמריקה. כלי אובסידיאן בני אלפי שנים נמצאו גם בישראל, ליד היישוב גילת בצפון הנגב. מקורה של הזכוכית היה ככל הנראה בטורקיה, והימצאותה בגילת מעידה על מסחר רחב היקף וגם על החשיבות שתושבי המקום ייחסו לחומר זה, שטרחו לייבא ממרחק כה רב.
מסיבות ברורות אין לנו דרך לדעת אם לכלים שנמצאו בעולמנו יש כוחות קסם המאפשרים להם לקטול מהלכים לבנים ורפאים, אבל גם ללא כוחות על-טבעיים המאפיינים הפיזיים שלהם הספיקו בשביל שיהיו מיוחדים מאוד עבור בני תקופת האבן.
חדל קשקשת
קשקשת אפורה היא מחלה מידבקת ונוראה המעוררת חלחלה בתושבי העולם של "משחקי הכס". כשכתבנו עליה בעבר, ציינו שהמחלה חשוכת מרפא, אך בעונה האחרונה סאמוול טארלי הדגים שאין זה כך כשריפא את ג'ורה מורמונט.
המחלה עוברת בקלות מאדם לאדם במגע ואף עלולה לעבור מבעלי חיים או מחפצים מזוהמים, כמו הבובה שהדביקה את הנסיכה חסרת המזל שירין באראת'יאון. לאחר ההדבקה המחלה מתפשטת לאיטה בגוף. בתחילה הסימן היחיד הוא אובדן תחושה באזור המודבק, תסמין שמתפשט לאזורים נוספים בגוף. בהמשך מופיעים תסמינים שמוכרים לישראלים שצפו בקמפיין "ישראל מתייבשת": העור הנגוע מתקשה ונסדק כמו אדמה יבשה. בשלבים מתקדמים יותר עורם של החולים נעשה עבה וקשיח במיוחד בגוני אפור או שחור, מראה שמזכיר במעט קשקשי זוחל אפורים ומכאן גם שם המחלה. מתחת לקשקשים מצטברת מוגלה, שרומזת על מלחמתו (הכושלת) של הגוף בקשקשת האפורה.
אם הקשקשים מגיעים לאזור הפנים, הם עלולים לגרום לעיוורון. השלב האחרון והנורא מכול של המחלה מתרחש בדרך כלל שנים רבות לאחר שהחולים הפכו ל"אנשי אבן", שמכוסים לרוב בקשקשים מכף רגל ועד ראש. המחלה תוקפת בשלב זה את המערכות הפנימיות של החולים - העצמות, השרירים מערכת העצבים ועוד. חולים ששורדים עד לשלב זה מאבדים את שפיותם ולעיתים קרובות הופכים אלימים.
ילדים שנדבקים בקשקשת אפורה עשויים לעיתים רחוקות להבריא ממנה, וכל שנותר על גופם הוא צלקת. ילדים אלה חסינים למחלה ולקרובת משפחתה האלימה בהרבה, "המוות האפור". למרות זאת פעמים רבות מוציאים אותם להורג, מתוך חשש שהם נושאים את המחלה וידביקו אחרים. עבור רובם המוחלט של בני האדם, שלא נחשפו לספרים שקרא סאם, הדרך היחידה להתמודד עם המחלה היא למנוע אותה. מאחר שאין ב"משחקי הכס" חיסונים, זה נעשה על ידי הטלת סגר על מקומות נגועים והרג של כל מי שמנסה לעזוב או על ידי שליחת החולים ל"מושבות מצורעים" מרוחקות.
לשמחתנו, בעולם האמיתי אין מחלה שיש לה את כל התכונות של קשקשת אפורה, אך יש כמה מחלות דומות. צרעת (מחלת הנסן), למשל, מתחילה בדרך כלל כנגע עורי וגורמת בהמשך לגידולים שונים בעור ופגיעות בו, לנזקים בעצבים ההיקפיים שפוגעים בתחושות ועלולים לפגוע בתנועה ובראייה. בשלבים מתקדמים נוצרים עיוותים בגפיים ובאף ועוד תופעות לא נחמדות. בנוסף לכל זה מצורעים מנודים מהחברה, כמו החולים בקשקשת. ייתכן מאוד שצרעת היא ההשראה לקשקשת האפורה של ג'ורג' מרטין, אך בניגוד אליה הצרעת בקושי מידבקת.
בכתבה הקודמת הזכרנו מחלות אחרות, למשל אבעבועות שחורות, מחלה מידבקת מאוד וקטלנית למדי שעוברת בנשימה או דרך חפצים וגורמת לכיסוי העור בנגעים רבים. ישנו גם HPV, נגיף הפפילומה, שמדביק בקלות במגע וגורם לנגעים עוריים, וזנים מסוימים שלו אף עלולים לגרום לסרטן.
אך אבעבועות, פפילומה ואפילו צרעת לא מסבירות את הפגיעה המוחית שמתרחשת בשלביה האחרונים של קשקשת אפורה. מחלה שמתאימה בהרבה, גם מבחינת הפגיעה העורית וגם מבחינת הפגיעה המוחית, היא עגבת. זוהי מחלה מידבקת ביותר ומסוכנת שמועברת במגע, בעיקר במהלך יחסי מין או בשימוש משותף בצעצועי מין ושעלולה לעבור גם בדם ורוק, ואפילו בעקבות מגע הדוק באזור נגוע בגוף. בשלב הראשון של מחלת העגבת מופיע רק נגע בעור. בשלב השני, שמתרחש כחודשיים לאחר ההדבקה הראשונית, מופיעים פריחה ולעיתים גם יבלות קטנות באיברי המין, כאבי פרקים, התקרחות מקומית ועוד. השלב השלישי של העגבת מתפרץ רק כעבור שנים רבות. בשלב זה גופם של החולים מתפרק בהדרגה – לעיתים אפם נושר, הם מפתחים קשיי הליכה, עלולים להתעוור, ובזמן שגופם מתעוות וקמל הם מאבדים את שפיותם.
אם כך, קשקשת אפורה היא מחלה דמיונית שמשלבת צרעת, עגבת ואולי מחלות אמיתיות אחרות וגם מידבקת בהרבה וקטלנית יותר ממחלות אלו.
בעגבת ובצרעת אפשר לטפל באנטיביוטיקה, אך אם כבר התרחשו נזקים עצביים או פגיעות באיברים, הם נותרים גם בתום הטיפול המוצלח. בעולם של "משחקי הכס" אין אנטיביוטיקה, ולמשחה שסאם טארלי מרח על ג'ורה אין תכונות רפואיות מבטיחות: היא מורכבת משרף אורנים, קליפה ירוקה מענף עץ סמבוק, שעוות דבורים לבנה ושמן זית. לפיכך נראה שהריפוי של ג'ורה התרחש בזכות פילינג רקמות עמוק במיוחד שהעניק לו סאם.
כיצד זה אפשרי? אנחנו יכולים רק לנחש. ייתכן שכל עוד המחלה לא התקדמה לאיברים הפנימיים מספיק להסיר כל פיסת עור נגועה – כמו הסרת יבלת – כדי לרפא את המחלה, גם אם יישארו צלקות. ככל הנראה זו הסיבה שכריתת איבר נגוע יכולה לפעמים לבלום את הקשקשת האפורה לפני שהספיקה להתפשט על העור – גורם המחלה הלא ידוע מתקדם קרוב לפני השטח ולא בתוך הגוף, לפחות לא בהתחלה. כמו כן, המוגלה שבלטה לעין בעת קילוף הקשקשים מצביעה על פעילות מערכת החיסון. ייתכן שהסרת עיקר החלק הנגוע והמלא בגורמי מחלה אפשרה למערכת החיסון של ג'ורה לגבור סוף-סוף על המחלה.
היתרונות בסריסות
ת'יאון גרייג'וי אולי אינו לוחם חזק או מיומן במיוחד, אבל יש לו נשק סודי: הוא עמיד לחלוטין בפני אותו דבר שמפחיד כל גבר אחר, הבעיטה במפשעה. אנחנו יודעים שת'יאון איבד את איבר מינו כשרמזי עינה אותו, ולפי הקרב שלו בפרק האחרון אנחנו בטוחים למדי שגם אשכים אין לו. אבל האם סריס חסר פין ואשכים אכן יהיה עמיד בפני מכות מתחת לחגורה?
חלק גדול מהכאב בבעיטה למפשעה אכן נובע מהפגיעה באשכים עצמם. שק האשכים מרושת בתאי עצב רבים מאוד, דרכם עובר הכאב אל מוח. היות והאשכים אינם מוגנים בעצם, בשרירים או בשכבת שומן עבה, קל למדי להפעיל את תאי העצב האלו.
בנוסף, מכה באזור זה יוצרת כאב מקרין (referred pain): לא רק האזור עצמו כואב, אלא גם הבטן, ולפעמים אף אזורים רחוקים יותר. מקורו של הכאב המקרין הוא לרוב לא בתאי העצב שבעור, אלא באלו שנמצאים בתוך הגוף עצמו, ובמקרה זה - בתוך איבר המין והאשכים. מכה חזקה מספיק מפעילה גם את תאי העצב הפנימיים הללו וגורמת לכאב באזורים נרחבים של הגוף.
מכך נובע שחוסר באיברי רבייה חיצוניים אכן יפחית את הכאב של מי שקיבל בעיטה לאזור זה. יפחית, אך לא יעלים לחלוטין, כמובן – בעיטה היא עדיין בעיטה, ותאי עצב מצויים גם באגן, שלא לדבר על פצע שאולי נותר לאחר ההליך הלא-בדיוק-רפואי. היות שכך, אנחנו לא בטוחים שגם מישהו ללא פין ואשכים באמת יוכל לעמוד ולחייך אל התוקף כפי שעשה ת'יאון, אבל אולי הוא בכל זאת יותר קשוח ממה שהוא נראה. אם זה יעזור לו להציל את יארה, אנחנו ודאי בעד.
ד"ר יונת אשחר וד"ר נעם לויתן, מכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן
לפנייה לכתב/ת 
