משקיות ועד אשלים: מה היה לנו בסביבה בתשע"ז?
אז מה היה לנו השנה? מכל אמוניה אחד ששיגע את כל המדינה ולבסוף הושבת ורוקן, חוק השקיות שנכנס לתוקף, התוכנית להפרדת פסולת ביתית שהופסקה, אסון אקולוגי מהגדולים שידעה המדינה בנחל אשלים, וגם, שוב, ההתחממות הגלובלית
הכל בגלל מכל אחד
אחרי שאיימו עלינו שסגירת מכל האמוניה תוביל להשבתה של המשק ושיהיו לה השלכות ביטחוניות עלומות, אחרי שניסו בכל דרך לטרפד את החלטת בית המשפט לרוקן את המכל, לרבות איומים על סגירה של החברה ופיטורים ציניים של עובדים במפעל הצפוני, ואחרי שבחנו אפשרות להפוך את מתחם מפעל חיפה כימיקלים צפון למועצה מקומית-תעשייתית, תם עידן מכל האמוניה האימתני במפרץ חיפה.
הוויכוח על המשך הזרמת האמוניה במפרץ חיפה עדיין לא הסתיים, אבל הסיפור המרכזי אינה האמוניה ואינו המכל, אלא התהליכים שמתקיימים, וגם אלה שלא מתקיימים, והדרך שבה מנוהלים החומרים המסוכנים ומנוהלת איכות הסביבה במדינת ישראל. והנה כמה דוגמאות: כ-30 שנה מכל האמוניה פועל ואין לו בכלל רישיון עסק; כבר שנים ארוכות, מאז מלחמת לבנון השנייה, שעולות שאלות לגבי המסוכנות והמוכנות לאירוע בו המכל יפגע, אבל לא חיפה כימיקלים, לא התאחדות התעשיינים ולא משרדי הממשלה הכינו חלופות ראויות; למרות החלטת ממשלה משנת 2013 להקמת מפעל לייצור אמוניה מגז טבעי, אנחנו ממשיכים לייבא אמוניה דרך הים.
עכשיו, אחרי שהתעוררו שוב שאלות רבות ומדאיגות בנוגע להשפעה של יחסי הון-שלטון על קבלת החלטות סביבתיות בישראל, ובנוגע ליחסי הגומלין בין התעשייה לאוכלוסייה, עומדת על הפרק סוגיית אחסון והובלת החומרים המסוכנים בישראל, וגם השאלה: פני התעשייה הכימית בישראל לאן? ללא ספק דרוש פה שינוי אמיתי, המבוסס על אחריות ומחויבות וגם על חקיקה ואכיפה. אולם, באותה הנשימה, חשוב לזכור ולהזכיר שתעשייה חזקה, לרבות תעשייה תהליכית, היא בסיס לחברה חזקה, ושאיכות הסביבה ופעילות תעשייתית יכולות וצריכות ללכת זו עם זו ולא זו נגד זו.
שקיות זו רק ההתחלה
צריך לומר זאת באופן ברור: חוק השקיות הצליח! כל מי שמגיע לסופר ורואה איך כולם נכנסים עם שקיות רב פעמיות, במקום למשוך עוד ועוד שקיות פלסטיק בלתי מתכלות מהמתקן, שואל את עצמו למה לא עשינו את זה מזמן. בד בבד, יש גם דיווחים על ירידה בהיקף של פסולת השקיות בחופים, ברחובות ועוד.
אולם הסיפור האמיתי הוא איך כמעט בין רגע ובמחיר של 10 אגורות לשקית אחת, אפשר לעשות שינוי כמעט בכל בית ובית. נכון, החוק רחוק מלהיות מושלם (הוא לא חל על חנויות המזון הקטנות ועל חנויות ההלבשה וההנעלה), ובמאזן הכולל לא בטוח שהפחתנו משמעותית את כמות השקיות (בכל זאת השקיות במחלקות הירקות, הבשר ומוצרי החלב עדין בחינם ובשפע), אבל ההשפעה על המודעות "שווה" הרבה יותר מ-10 אגורות לשקית. עכשיו, אפרופו החגים שבפתח, צריך להפחית במקור גם את השימוש בכלי פלסטיק חד פעמיים.
זה יגמר במשרפה
ואם בפסולת עסקינן, אז אחרי שהתבשרנו לפני כשבע שנים על מהפכת המיחזור, ועל הפרדת פסולת רטובה ויבשה בבתי התושבים, שתוביל להפחתת כמות הפסולת המוטמנת ולהגברת המיחזור, המהלך גווע. זה החל בקול תרועה רמה ובתקציבים לרשויות המקומיות וליזמים, שהבטיחו לשנות הרגלים, וכפי שזה נראה כעת הכל יגמר לבסוף בשריפה של פסולת.
אפשר וצריך ללמוד הרבה מהתהליך הכושל, שהוביל לחוסר ההצלחה של הפרויקט ולהפסקתו, אך כרגע החשש האמיתי צריך להיות מהפתרון החלופי שהמדינה מקדמת. שריפה היא הדרך הנחותה והכי פחות סביבתית לטיפול בפסולת, הן מבחינת ניצול חוזר של המשאבים והן מבחינת פוטנציאל הזיהום מהפליטות. אפשר לקרוא לזה במילים יפות: "מתקן השבה להפקת אנרגיה משריפת פסולת", או "מתקן פל"א-פסולת לאנרגיה, אבל למעשה מדובר במשרפה ולא יותר.
נכון, במקומות שונים בעולם וגם במדינות מפותחות שורפים פסולת, אבל לרוב מדובר בפסולת מופרדת היטב, לאחר שכל מה שבר-מיחזור ממוחזר, ובייצור ישיר של אנרגיה (קיטור או חשמל) לשימוש מקומי, כדי להשיב לתושבים את המשאבים. לצערי, לא נראה שלשם אנחנו צועדים.
נחל אשלים
יש שיאמרו כי הכתובת הייתה על הקיר, ויש שיאמרו כי תאונות, עם כל הצער שבדבר, קרו, קורות ויקרו, אך האסון האקולוגי בנחל אשלים העלה שוב לכותרות את המתיחות שבין צרכי האדם לצרכי הסביבה ואת החשיבות בקיום של תעשייה בטוחה ואחראית. השיקום של המערכות האקולוגיות בנחל יערך שנים ארוכות, כנראה כמו לוחות הזמנים של תהליכי הבירור והאכיפה, שיתמשכו מן הסתם עוד ועוד (ראו למשל את ההתנהלות לאחר האסון האקולוגי הקודם בעברונה).
הכשל הגדול ביותר באירוע באשלים היה בדרישות הסביבתיות, בפיקוח ובאכיפה של המשרד להגנת הסביבה, או למעשה בהיעדר כל אלה, מבלי להפחית מהאחריות של המפעל. התמונות של ערוץ הנחל שנצבע לבן ושל היעלים המתות, צריכות להיות מתורגמות ליישום של מדיניות סביבתית ברורה ושל פיקוח ואכיפה בלתי מתפשרים.
ואם בנחל אשלים עסקינן, אז חשוב לזכור שהאסון הסביבתי הגדול ביותר של מדינת ישראל הוא הירידה המתמשכת במפלס ים המלח, יותר ממטר בכל שנה. ומי שהבולענים לא מספיקים לו כדי להבין שמשהו השתנה ומשתנה, "ובגדול", כדאי שיזכור שסדום זה כאן ממול.
שוב ההתחממות הגלובלית
דונלד טראמפ נכנס לבית הלבן ומיהר לקרוא תיגר על הסכם פריז להפחתת פליטות גזי חממה ועל האיום מההתחממות הגלובלית. אולי זה אירוני, אבל בחודש האחרון סופה טרופית המטירה כמויות עצומות של גשם ביוסטון והציפה את העיר, כשבאותם הימים בלוס אנג'לס התחוללה השריפה הגדולה בהיסטוריה של המקום, וכמה ימים אחר-כך הגיע הוריקן אימתני, הגדול ביותר שראתה ארה"ב מזה מאות בשנים, ושיתק את פלורידה.
תופעות אלה גרמו גם לפגיעה במפעלים ולזיהום אוויר ומקורות מים. תקראו לזה התחממות גלובלית או לא, אבל שינויי האקלים כבר כאן, ואנחנו צריכים להתכונן ולהתגונן, אבל גם לעשות הרבה יותר כדי להפחית את השפעת האדם על הסביבה.
שנה טובה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
