המאבק על ההתחדשות העירונית בישראל
ציפוף עירוני בישראל לא צריך להיות כורח המציאות, אלא מנוף לפיתוח והתחדשות של העיר. האתגר האמיתי של העירוניות החדשה אינו להכניס כמה שיותר אוכלוסייה לשטח קטן על ידי בנייה רוויה ולגובה, אלא להוביל לשיפור באיכות החיים והסביבה
הערים הן מרכז החיים של החברה המודרנית. הן מאכלסות, כיום, כ-55% מאוכלוסיית העולם, לעומת 3% בשנת 1800 ו-30% בשנת 1950, ושיעור זה צפוי לעלות בעשורים הקרובים עד ל-70%. יתר על כן, בין השנים 1990 ל-2014 גדלה אוכלוסיית 20 הערים המאוכלסות בעולם ב-64%, ובעוד שבשנת 1950 היו בעולם 83 ערים עם אוכלוסייה העולה על מיליון תושבים, בשנת 2014 עלה מספרן ל-488 ובשנת 2030 הוא צפוי להגיע ליותר מ-600. בנוסף, הפעילות בעיר אחראית לצריכה של כ-75% מהמשאבים הטבעיים וכ-85% מהאנרגיה בעולם, וגורמת לייצור של כ-50% מהפסולת וכ-70% מפליטות גזי החממה.
לאורך השנים, ההתפתחות של הערים נגסה בשטחים הטבעיים הפתוחים, ותופעות של פירבור לצד הקמה של שכונות חדשות בפאתי הערים, הובילו להידרדרות של רבים מהאזורים הישנים, לעומס בכניסות לערים ולעלייה בזיהום האוויר ובזיהום רעש. זאת ועוד, מבחינה כלכלית, העלות של בניית יחידת דיור ממוצעת עם כל התשתיות הנלוות בבניה חדשה בפרברים גבוה בכ-400% מהעלות של יחידה דומה בבניה חדשה במרכז העיר. ואלו רק העלויות הישירות של התשתיות, מבלי לקחת בחשבון את העלויות העקיפות של זיהום האוויר, פליטות גזי החממה, הפגיעה בשטחים הבלתי מופרים ועוד.
כל אלה הובילו להתפתחות של מודלים עירונים חדשים, למשל המודלים של "התחדשות עירוניות", "עירוניות חדשה" ו"קיימות עירונית", המבקשים לחבר בין היבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים, ולהבטיח חיים איכותיים בעיר. מודלים אלה מבוססים על כמה עקרונות מרכזיים: (1) איזון בין שטחים פתוחים ושטחים עירוניים, ובין סביבה טבעית על המגוון הביולוגי והמערכות האקולוגיות שבה לסביבה אנושית; (2) תכנון עירוני שמייצר חיבור בין תשתיות ושירותים לתושבים; (3) שימור ושיפור של התשתיות בערים, וחידוש או החייאת מרכזי הערים והאזורים הוותיקים והחלשים; (4) יצירת אינטנסיביות של מפגש בין אנשים, שמצמיחה חיי מסחר ותרבות ומחייה את הרחובות; (5) יצירה של קהילות הטרוגניות מבחינת הגיל, ההכנסה וההשכלה; (6) הגברת הנגישות לשירותים עירוניים וגיוון שימושים בתשתיות ובמבנים בעיר, (7) וחיסכון כלכלי בפיתוח של תשתיות ובנייה של בתי מגורים.
אחד האמצעים המרכזיים להטמעה של כלל המודלים הללו הוא ציפוף עירוני, אם על ידי הגבהה של בתים קיימים ואם בהקמה של רבי קומות או מגדלים בשטחים פתוחים בין בניינים. אך המרוץ אחר ציפוף עירוני מעלה שאלה חשובה בנוגע לכמות המגדלים שיש לבנות באזור נתון, ולא פחות חשוב מכך לגבי הגובה שלהם. הגדלת צפיפות התושבים בעיר מחייבת, בראש ובראשונה, התאמה של התשתיות, החל במערכות ביוב ואספקת מים ועד לתשתיות התחבורה ושירותי החינוך והבריאות. בנוסף, הקמת מגדלים גבוהים גורמת לא פעם לשינויי אקלים מקומיים, החל מהצללת יתר ושינוי של זרימת האוויר בסביבת המבנים ועד ליצירה של "אי חום" או "אפקט הקניון".
אי חום היא תופעה אקלימית שבה צמצום הקרקע החשופה והגדלת השטח הבנוי (קירות, חלונות וכבישים), שמאפשר קליטה של חום ושבירה והחזרה מוגברת של קרני השמש, לצד פליטה של חום מפעילות אנושית (למשל חום שנפלט ממדחסים של מזגנים ומצינורות פליטה של מכוניות), יוצרים תנאי מיקרו-אקלים חמים יותר וגורמים לעליה בטמפרטורה בתוך העיר. "אפקט הקניון", לעומת זאת, היא תופעה של היווצרות של מעין קניונים לאורך הרחובות ובין הבניינים הגבוהים שבהם נקלע החום. לכל אלה צריך להוסיף גם את התחזוקה המורכבת והיקרה של המגדלים, שמעבר לעלויות השוטפות הגבוהות לדיירים יכולה להוביל עם השנים להזנחה ואיתה לסכנה בטיחותית.
ומה אצלנו?
מדינת ישראל היא מהמדינות הצפופות בעולם, וכבר עתה כ-90% מתושבי המדינה מתגוררים בערים. אולם מצוקת הדיור בישראל, והכסף הקל והרב שמניבות זכויות בנייה מוגדלות ליזמים ולרשויות המקומיות, דוחפים את כולם לאשר לקבלנים בנייה של מגדלים. מנגד, בשנים האחרונות עולות עוד ועוד מחאות והתנגדויות של תושבים מול תוכניות והחלטות של עיריות להוסיף מגדלים בתוך שכונות קיימות, מבלי להתחשב במרקם החברתי ובצרכי התושבים ומבלי להתאים את התשתיות במקום.
אבל ציפוף עירוני בישראל לא צריך להיות כורח המציאות, אלא מנוף לפיתוח והתחדשות של העיר. האתגר האמיתי של העירוניות החדשה אינו להכניס כמה שיותר אוכלוסייה לשטח קטן על ידי בנייה רוויה ולגובה, אלא להוביל לשיפור באיכות החיים והסביבה. על כן יש לתכנן את המרקם העירוני בראייה רחבה וארוכת טווח, להתאים את כמות וגובה המבנים לתשתיות ואת התשתיות למבנים, ולהוסיף אלמנטים של בנייה ירוקה - בנייה המשלבת היבטים סביבתיים בשלבי התכנון והביצוע של הבנייה, מתחשבת בנתונים הטבעיים של האזור (תנאי האקלים והטופוגרפיה) וחותרת לחסכון במשאבים ולשימוש בחומרים מקומיים וממוחזרים. אך מעל לכל, חשוב לזכור שיש להתאים את התמהיל של צפיפות וגובה המבנים למקום הנתון ולצרכי הקהילה המקומית, ולשתף את הציבור הרחב בתהליכי קבלת ההחלטות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
