ההחלטה שתשאיר יותר מקום בחוף למתרחצים
בית המשפט הכריע כי יש למדוד את המרחק שאסור לבנות בו בחופי הים מגובה 0.75 מטרים ולא מגובה 0 - ולאסור בנייה מקו זה ועד למרחק של 100 מטרים. התוצאה: יותר רצועת חוף למתרחצים
בשורה טובה למתרחצים בים עם סוף עונת הרחצה : בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב קבע היום (ג') כי יש להותיר רצועת חוף גדולה יותר ללא בנייה - לטובת הציבור. למרות ההחלטה לא יבוטלו פרויקטים שכבר אושרו, אך הקביעה תכלול מעתה את תוכניות הבנייה בכל חופי הארץ. את העתירה הגיש הפורום הישראלי לשמירה על החופים.
ההחלטה, שניתנה על-ידי השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, נראית אמנם כזו הדנה בסוגיה טכנית והיא אופן מדידת קו החוף, לצורך קביעת הרצועה בת 100 מטרים שבה אסורה הבנייה על פי תוכנית מתאר ארצית העוסקת בתכנון החופים, תמ"א 13. אך, למעשה, תוצאת ההחלטה בפועל היא הותרת רצועת חוף רחבה יותר לטובת הציבור.
בשנת 1983 קבעה תמ"א 13 איסור על בנייה ברצועה בת 100 מטרים לאורך חופי הים התיכון (למעט תוכניות שאושרו קודם לכן). נקבע, כי רצועה זו תימדד מ"קו המים העליון", כשהכוונה היא לקו המבחין בין הים ליבשה. ואולם, קו זה משתנה כתוצאה מגורמי הטבע כמו גאות ושפל ועונות השנה. כתוצאה מכך בחרו יזמים למדוד את הקו במועד הנוח מבחינתם, בשיא השפל, אז מדובר בקו שבמרבית הזמן מכוסה מים, ובפועל נותרת רצועת חוף צרה מ-100 מטרים במרבית ימות השנה.
בעקבות הליכים משפטיים שיזמו ארגוני סביבה, הוקמה ועדת מומחים, שקבעה שיש למדוד קו זה מנקודה קבועה. הוועדה המליצה בשנת 2001 למדוד את רצועת החוף האסורה בבנייה מקו גובה של 1.5 מטרים (יחסית לקו 0.0 שהוא קו האפס הארצי שנקבע לצורך מדידת גבהים אחידה, ולא בהקשר לחופים). מוסדות התכנון דנו בעניין שנים, אך לא קיבלו החלטה.
לעתים נמדד הקו כבעבר, בנקודה אקראית ופעמים מקו 0.0 (שעל פי חוו"ד המומחים מצוי מתחת המים רוב הזמן), דבר המותיר בפועל רצועה של 85-80 מטרים בלבד. מצב דברים זה נוח ליזמים ואפשר להם לנצל חלק נוסף מרצועת החוף. התנהלות זו נמשכה עד לחקיקת חוק ההגנה על הסביבה החופית או בשמו המוכר יותר "חוק החופים".
ב"חוק החופים", שנחקק בשנת 2004, קבע שיש לשמור על הסביבה החופית לטובת הציבור, ולהתיר בה רק שימושים בני קיימא שלא לצרכים פרטיים. בחוק החופים עוגן גם איסור הבנייה בתחום של 100 מטרים מקו החוף. בהצעת החוק נקבע, שרצועה זו תימדד מקו גובה 1.5 מטרים, כפי שנכתב בחוות דעת של מומחים בתחום.
0 או 0.75?
בדיונים שהתקיימו בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת בהשתתפות מומחים, גורמי מקצוע של גופי התכנון, הסכימו כולם כי אין למדוד את רצועת החוף המוגנת מקו גובה 0.0, הנמצא מתחת המים מרבית ימות השנה (ועם עליית פני הים יימצא מתחת פני המים כל העת). בסוף, לצרכי פשרה, הוסכם כי המדידה תעשה מקו גובה 0.75, שנמצא מרבית הזמן מחוץ למים (אך אינו מתחשב בעלייה עתידית של פני הים). ההפרש בין המדידות נע בין 15-20 מטרים. כלומר, רצועת החוף קטנה או גדלה ב-20%. כשרצועת החוף הפנויה הינה בת מעל 50 ק"מ, המשמעות היא עצומה.
העתירה בעקבותיה התקבלה ההחלטה הוגשה בנוגע למלון סאן בבת ים. העותרים טענו שנבנה בתוך התחום האסור בבנייה, וכי יש למדוד תחום זה, גם לגבי תוכניות ישנות, על פי קו גובה 0.75 כמו ב"חוק החופים". המדינה טענה שלפי עמדתם המקצועית של גופי התכנון יש למדוד את רצועת החוף מקו גובה 0.0.
השופטת אגמון גונן דחתה טענה זו ועמדה על חשיבות התכנון המרחבי ככלי להשגת צדק חברתי, כפי שבא לידי ביטוי ב"חוק החופים". כן עמדה השופטת על חשיבות חופי הים לרווחת הציבור, הן היום, הן לדורות הבאים, וקבעה כי יש לפרש תוכניות קיימות על פי עקרונות "חוק החופים", ולהעדיף את הותרת חופי הים שעוד נותרו נקיים מבנייה לטובת הציבור. על כן הורתה השופטת לרשויות התכנון לדרוש כתנאי למתן היתרים בסביבה החופית, בתוכניות שקדמו לחוק החופים וחלה עליהם תמ"א 13 (בין השנים 1983 ל-2004), הותרת רצועה של 100 מטרים חופשיה מבנייה שתימדד מקו גובה 0.75.
אשר למלון סאן, כיון שהעותרים פנו לבית המשפט רק יותר משנה לאחר שהחלו בבנייתו, והבנייה התקדמה, הובהר שאין מקום להרסו. עם זאת בית המשפט הורה כי ההיתר שניתן למלון יבוטל בתוך שנתיים, אלא אם במהלך תקופה זו ינתן היתר על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה מכוח סמכויותיה על פי תמ"א 13.
עו"ד אסף רוזנבלום, ראש המחלקה המשפטית ב"אדם טבע ודין", שהיו במעמד ידידי בית המשפט בעתירה, התייחס להחלטה ואמר כי "מדובר בפסיקה תקדימית וחשובה המבקשת להבטיח כי 100 המטרים של רצועת החוף בישראל אכן תישמר לטובת הדורות הבאים ולא תוקרב למען אנשי נדלן".
את "אדם טבע ודין" ייצגו עו"ד אסף רוזנבלום ואלי בן ארי.
לפנייה לכתב/ת 
