העם דורש תכנון אחר

בואו נדבר רגע על תכנון ובנייה במדינת ישראל. כאשר משבר הדיור לא יורד מהכותרות והפקקים בכבישי ישראל מתארכים יום אחר יום, חשוב בראש ובראשונה להדגיש כי הבעיה אינה טכנולוגית, יש מספיק פתרונות ואמצעים על המדף, ואפילו לא תקציבית, הבעיה היא תכנונית. כמו כן, הבעיה לא נעוצה בתהליכי תכנון ארוכים או במחסור בתכנון של פרויקטים, אלא בגישה התכנונית ובעקרונות התכנון של המדינה והרשויות המקומיות, כמו גם של רבים ממשרדי התכנון והייעוץ, ובעיקר בקיבעון תכנוני.

למגזר התכנון והבנייה יש השפעה גדולה על מרקם החיים במרחב הציבורי ועל איכות הסביבה. מנגנוני התכנון והבנייה כפופים למוסדות לאומיים ומקומיים, ובעיקר לוועדות תכנון ובנייה, שמטרתן להסדיר את הקצאת הקרקעות במדינה לטובת חקלאות, שטחים פתוחים ושטחים לבנייה תעשייתית, ציבורית ופרטית, ולטפל ביעוד, בזכויות ובהיתרי הבנייה ובשינויי יעוד של קרקעות.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

תכנון שכזה צריך לאזן בין כלל הצרכים העירוניים והלאומיים, ולקבוע אמות מידה על מנת לאפשר לכל אחת ואחד לחיות באיכות חיים נאותה, שמשמעה נגישות, מגוון אפשרויות וביטחון, בהיבט האזרחי. אולם הוא חייב גם לחבר בין היגיון כלכלי, חברתי וסביבתי, או במילים אחרות לייצר עירוניות, שמחברת בין אנשים לאנשים ובין אנשים לתשתיות. דהיינו, אם יש פארק ואין בו צל, מה הפלא שאף אחד לא משתמש בו, ואם מרכזי הקניות ממוקמים בפאתי הערים, מה הפלא שהרחוב גווע.

שר האוצר, משה כחלון, ביקש השבוע להמשיך את פעילות הועדה הארצית לקידום מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל). ועדה זו, שהחלה לפעול לפני כמה שנים, היא ועדת תכנון ארצית, שמרכזת את הסמכויות של כל ערכאות התכנון בוועדה אחת, ונועדה לאשר במהירות ובהליך מקוצר תוכניות לבניית יחידות דיור. הוועדה תיכננה לא מעט תוכניות, אבל אף אחת מהן עדיין לא יצאה לפועל, ורובן, לטענת מתנגדי הוועדה הרבים, תוכננו על שטחים פתוחים ויובילו לבנייה של פרברים צפופים וחסרי תשתיות ולהגברת הבעיות שקיימות בישראל כבר עכשיו.

כולנו מכירים את הביטוי "לטעות זה אנושי", ואכן כל אחד מאיתנו טועה כל הזמן, טעויות גדולות כקטנות. אבל באותה נשימה צריך לזכור, שאפשר וכדאי ללמוד מטעויות. ואכן, הטעויות שלנו או של אחרים יכולות לחדד מה אנחנו רוצים או צריכים, להוביל לתובנות כיצד ניתן לעשות זאת אחרת וטוב יותר בפעם הבאה, וגם להניע אותנו לקחת אחריות.

אולם, לצערי הרב, מבט חטוף במרחב הציבורי שלנו מגלה שכל התובנות הללו נעלמו מעיניי רבים מהמתכננים והגורמים המאשרים בישראל. אחרת איך אפשר להסביר מדוע פעם אחר פעם מתכננים רחובות צרים, חניות בלתי אפשריות, איי תנועה ברחובות שבמהרה הופכים להיות מוזנחים או שבילי אופניים והליכה ללא צל.

גם בגזרת הצמחייה המצב לא טוב. למשל, מדוע עדיין שותלים צמחייה שאינה מתאימה לאקלים או למקום, כמו דשא בכיכר או אי תנועה, שבטח לא ישמש למשחק, או עצי תמר שלא יתנו אף פעם צל, ועצים אחרים שבבוא הימים שורשיהם ירימו את המדרכה והפירות שלהם ילכלכו אותה ויוכלו לגרום להחלקה. את חוסר הלמידה מטעויות אנחנו רואים גם בניסיונות ליישם בשטח מודלים חדשים. לדוגמה, יישום של פרויקט למיתון תנועה, כפי שנעשה לאחרונה בערים רבות בישראל, הן כדי להפחית את תאונות הדרכים והן כדי לצמצם את כמות המכוניות בכבישים עירוניים ולהחיות את הרחוב, נועד מראש לכישלון אם לא ילווה בתכנון של חלופות בדמות תחבורה ציבורית.

תכנון נכון ומתקדם צריך להיות כזה שיש לו עקרונות מנחים רחבים וארוכי טווח, אבל גם גמיש מספיק ומשתנה באופן אבולוציוני עם הצרכים וההזדמנויות בשטח. הוא צריך לאפשר למשתמשים לשנות הרגלים, אבל לא להוביל לתסכול. יחד עם זאת, חשוב לזכור, שתכנון צריך לתת מענה לאוכלוסיות מגוונות וצרכים מגוונים, אבל לא מענה פרטני לכל אזרח ואזרח לפי דרישותיו.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).