עצמות המכרסמים שמעידות שהנגב היה פורח לפני 1,500 שנה
חוקרים מאוניברסיטת חיפה מצאו עדויות לכך שבתקופה הביזנטית האקלים באזור הנגב היה גשום יותר, דבר שאיפשר התבססות של חקלאות מרשימה
שרידי עצמות של מריון מצוי, שהתגלו בשדות החקלאיים הקדומים של הביזנטים בנגב, מהווים את העדות הביולוגית הראשונה להיקף החקלאות שפרחה בצפון הנגב לפני 1,500 שנה. המריון, מכרסם שאורכו לא עולה על 15 ס"מ, היה שכיח בארץ ישראל גם אותה התקופה.
"המריון נפוץ היום בישראל ובכל האזור הים תיכוני. בתקופה הביזנטית אנחנו מוצאים עצמות מריונים באזורים שהיום הם צחיחים ואין בהם את התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומם", הסביר פרופ' גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה העמד בראש הפרויקט לבחינת קריסת הערים הביזנטיות בנגב. "המשמעות היא שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת עד שהיא שינתה את התפוצה של מגוון המינים במדבר".
במהלך השלטון הביזנטי בארץ ישראל, במאות השלישית עד השביעית לספירה, הוקמו יישובים ביזנטיים ברחבי הנגב שננטשו במאה השביעית עם תחילה של התקופה האסלאמית. עדויות ארכיאולוגית בנגב, יחד עם כתבים ההיסטוריים, מצאו כי באותה התקופה הייתה החקלאות ענפה במיוחד. בין היתר, חפירות ארכיאולוגיות שבהן נמצאו שרידי טרסות ומפעלי השקיה ואגירת מים, איששו את קביעה זו. עד היום, לא נמצאה עדות ביולוגית לעושר חקלאי בנגב עד למחקר הארכיאו-זואולוגי שערכה תלמידת המחקר טל פריד יחד עם ד"ר ליאור וויסבורד, ד"ר יותם טפר ופרופ' גיא בר עוז מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבו נחקרו שרידי עצמות שנתגלו בשובכי יונים עתיקים שהוקמו בשדות החקלאיים. תוצאות המחקר מתפרסמים הבוקר בכתב העת של החברה המלכותית הבריטית למדעים.
שני מיני מכרסמים נפוצים בנגב, הגרביל והמריון, שנפרדים זה מזה על פי תנאי האקלים והשטח: את הגרביל ניתן למצוא באזורים צחיחים עם פחות מ-200 מ"מ גשם שבהם הקרקע מורכבת מחול נודד שאינו מכוסה בצמחייה. לעומתו המריון, נמצא באזורים שבהם יש למעלה מ-200 מ"מ גשם עם קרקע לחה ומכוסת צמחייה- כך שבאופן טבעי גם רוב החקלאות מרוכזת בה.
יונים שגודלו בשטחים החקלאים ביישובים שבטה וסעדון, שימשו את החקלאים במקום על ידי שימוש בלשלשת לדישון הקרקע הנגב מאופיינת כדלה במינרלים. לאחר הסתלקותן של היונים תפסו עופות דורסים את מקומן ומה שהן השאירו זה שרידי עצמות של מכרסמים שנטרפו. בדיקת עצמו המכרסמים גילתה כי לצד עצמו גרבילים גם עצמות מריונים. "הקרקע בכל אזורים אלה היא יבשה ונודדת ולכן לא אמורים להיות בה מריונים", הסבירו ד"ר וויסברוד ופריד. "הממצא שלנו מעיד על כך שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת באזור, עד שהיא שינתה לחלוטין את תפוצת המינים בנגב. המשמעות היא שבאותה תקופה, אזורים שכיום הם צחיחים היו בעבר ירוקים, פורחים ומניבים יותר. אנחנו מוצאים את עצמות המריונים בתקופה שאחרי נטישת השדות מראה שהשינוי הסביבתי היה כה רב, עד שגם אחרי הנטישה לקח לנוף זמן להפוך להיות צחיח. זה מראה על מידת השפעתה של החקלאות הביזנטית שהמשיכה להשפיע על הטבע גם זמן רב אחרי שננטשה".
על פי הערכות, ייתכן כי באותה תקופה האקלים באזור הנגב היה גשום יותר, דבר שאיפשר התבססות של חקלאות מרשימה. "זו הפעם האחרונה שהתקיימה חקלאות בנגב עד להתחדשות הציונות וההתיישבות בנגב עם חזון בן-גוריון ואנו ממשיכים לחקור את שרידי התקופה בסקרנות ובהתרגשות מתוך ציפייה להמשיך ולגלות מה היו הגורמים והתהליכים שהביאו לקריסת החברה הביזנטית בנגב", סיכם פרופ' בר-עוז. "יחד עם זאת אנחנו עדיין לא מבינם למה המערכת החקלאית שהקימו כשלה. זה נושא רלוונטי מאוד גם לימים האלה, בימים שבהם יש שינוי אקלים וצורך להתאים את עצמנו לתנאי הסביבה המשתנים שמביאים להתפשטות המדבריות בעולם".
לפנייה לכתב/ת 
