מס נוסף: לאן הולכים כספי היטל ההטמנה שלכם?

גם בשנת 2018 מדינת ישראל מטמינה יותר מ-80% מהפסולת המוצקה שלה. וזה אחרי שנים ארוכות של ניסיונות כאלה ואחרים לקדם מיחזור של פסולת, הפרדה של פסולת, ייצור דלקים מפסולת, שריפה של פסולת ועוד ועוד. זה לא שלא היו הצלחות בדרך, אבל היו הרבה יותר כישלונות מפוארים, והתוצאה הסופית היא נכשל אחד גדול.

האם ידעתם, שבכל פעם שהפסולת שאתם זורקים לפח מגיעה לאתר ההטמנה אתם משלמים עליה כסף? ליתר דיוק היטל הטמנה של 107.76 שקלים לטון פסולת מעורבת. כלומר, אדם ממוצע, שמשליך 1.7 ק"ג אשפה ליום או 620 ק"ג אשפה לשנה, משלם כ-67 שקלים לשנה היטל הטמנה, ומשפחה ממוצעת של 4 נפשות 268 שקלים לשנה.

אתר חיריה(צילום: ירון ברנר)

מטרתו העיקרית של היטל ההטמנה, שהוא מעין מס ירוק במנגנון של המזהם משלם, היא להעלות את מחיר ההטמנה, שמחירה בישראל כל-כך נמוך - כך שקשה מאוד לקדם פתרונות ידידותיים יותר לסביבה, ולשקף את המחיר האמיתי הכרוך בשימוש בקרקע ובזיהום האוויר, מקורות המים והקרקע בתהליך ההטמנה. ההיטל, יחד עם תשלומי קנסות, עוברים לקרן לשמירת הניקיון, שכשמה מטרתה להשקיע את הכסף בשמירה על הניקיון ועל איכות הסביבה, ובעיקר בהקטנת היקף הטמנת הפסולת בישראל. הקרן עוסקת בתמיכה בהקמה של מתקני הפרדת פסולת ומחזור ובקידום טכנולוגיות ותהליכים שיחליפו את ההטמנה, לצד שיקום של אתרי הטמנה קיימים וטיפול במפגעים שמקורם בהטמנת פסולת.

הקרן לשמירת הניקיון, שפועלת תחת המשרד להגנת הסביבה מתוקף החוק לשמירת הניקיון (התשמ"ד), מכניסה בכל שנה כמה מאות מיליוני שקלים. למשל בשנת 2015 נכנסו לקרן כחצי מיליארד שקלים. אבל הקרן מוציאה בכל שנה הרבה פחות, לדוגמה כ-150 מיליון שקלים בשנת 2015 (הנתונים מתוך דו"ח סיכום שנתי של הקרן לשנת 2015 מאתר המשרד להגנת הסביבה). זו גם הסיבה שבקרן הצטברו לא מעט כספים עם השנים, ליתר דיוק למעלה ממיליארד שקלים, ושהאוצר החל לוטש עיניו לכסף. זה התחיל בתקציב הנוכחי, כשהאוצר לקח מהקרן "הלוואה" על סך 200 מיליוני שקלים, והמשיך בטיוטת התקציב החדשה שמכינים במשרד האוצר ובה מוצע לתקן את חוק שמירת הניקיון כך ש-500 מיליון שקלים מעודפי הקרן יועברו לתקציב המדינה כבר בשנת 2019, והחל משנת 2020 יועברו בכל שנה 50% מהכספים שהצטברו בקרן לתקציב המדינה, עד לסכום של 500 מיליון שקלים בשנה.

מס נוסף

המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות, שהן מקור ההכנסה העיקרי של הקרן וגם הנהנות העיקריות מתקציביה, מתנגדים למהלך שמקדם האוצר, ובצדק. הם טוענים שהכסף שהתושבים משלמים על הטמנת הפסולת צריך לחזור אליהם חזרה בדמות שמירה על הסביבה, ושהמדינה עומדת לפני מהלכים גדולים בתחום הטיפול בפסולת שיעלו מיליארדים ויגיעו מתקציב הקרן. לדוגמא, הקרן אישרה לאחרונה תמיכה במתקני מיון וגם הקמה של מתקנים להשבת אנרגיה, כלומר לשריפת פסולת.

יתרה מכך, הפניית הסכום מהקרן לשמירת הניקיון לאוצר למטרות אחרות וכלליות הופכת את היטל ההטמנה למעשה למס נוסף. יחד עם זאת, חייבת להישאל השאלה, מדוע נשארים בקרן כל-כך הרבה עודפים, והאם הכספים שהקרן משקיעה באמת מניבים תוצאות בשטח?

(צילום: יח"צ חירייה)

בדיקה אקראית בפרוטוקולים של ישיבות הנהלת הקרן מדיונים בשנת 2017 מעלה שאכן מרבית התקציבים מופנים לפרויקטים שעוסקים בליבת העיסוק של הקרן, הפחתת ההטמנה וניהול הפסולת במדינה. מדובר על הקצאה תקציבים למתקנים למיחזור של פסולת, למשל טיפול בגזם והקמת מתקנים לעיכול אנארובי ליצור ביו-גז, על תקציבים לרכש של כלי אצירה של פסולת ברשויות המקומיות ועוד. חלק מהתקציבים מופנים גם לשיקום של אתרי פסולת, למשל לשיקום ופיתוח פארק אריאל שרון, כמו גם תקציבים ליחידות הסביבתיות ברשויות, לחינוך סביבתי ועוד. יחד עם זאת, פה ושם הקרן גם אישרה תקציבים שאינם עומדים באופן ישיר עם פעילותה, כמו הקצאה של 665 אלפי שקלים לבנות שרות במגזר הבדואי (ואולי הן יעסקו בנושא איכות הסביבה?), והקצאה של 10 מיליון שקלים למוזיאון אוספי הטבע באוניברסיטת תל-אביב, שהוגדרה למטרות חינוך והטמעה של שמירה וניהול משאבי טבע (תשפטו בעצמכם).

ובכל זאת, אם בעיית הפסולת בישראל כל-כך אקוטית, מדוע לא נעשה שימוש בכל הסכום ומדוע כל הכסף שהושקע עד עתה בפתרונות אלה ואחרים לא "עובד"? רק כדי לסבר את האוזן, בעוד שבישראל שיעורי ההטמנה עולים על 80%, במדינות ה-OECD ממוצע שיעורי ההטמנה הוא 44%, ובמרבית מדינות אירופה השיעורים אף נמוכים מכך.

אז מה הסוד?

ראשית, היטל ההטמנה ברבות מהמדינות הללו גבוה הרבה יותר מזה המושת בישראל, והתוצאה היא תמריץ למציאת פתרונות אחרים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהיטל ההטמנה והקרן לשמירת הניקיון עוסקים לרוב בפתרונות קצה, כלומר מה לעשות עם הפסולת שאנחנו מייצרים, ומזניחים את הפתרונות במעלה הזרם, כלומר כיצד לצמצם את הפסולת. המספרים היבשים מראים כי לפני כעשור כמות הפסולת הממוצעת לאדם ליום בישראל היתה 1.5 ק"ג וכיום היא 1.7 ק"ג, כלומר גידול של יותר מ-10% בעשור. נתון זה הפוך מהנתונים ברבות ממדינות אירופה ומהממוצע ב-OECD המראים על ירידה בכ-7%. לכן חייב להיות ברור לכל שאי אפשר לדבר על הפחתת ההטמנה, על הפרדת פסולת ועל מחזור מבלי לדבר על הפחתה במקור.

בהקשר זה חשוב לפעול לחינוך להפחתה במקור של פסולת, דהיינו לצרכנות נבונה שתוביל להורדת הכמות של המוצרים שאנחנו קונים ואנחנו לא ממש צריכים, ולהפחתת כמויות המזון שנזרקות בישראל, כמויות שעומדות על כשליש מהמזון שאנחנו קונים, כלומר כ-33% מהפסולת הרטובה או כ-13% מהפסולת הביתית. בנוסף, יש לפעול לחקיקה שתוביל להפחתת משאבים באריזות (מעבר לחומרי אריזה שניתן למחזר, שימוש בכמות קטנה יותר של חומר באריזה ועידוד רכישה של מוצרים באריזות גדולות ושניתן לעשות בהן שימוש חוזר) ובאריזת יתר (למשל טונה בקופסת שימורים, שנארזת בחבילות של 2 או 4 קופסאות בקרטון עם פלסטיק ששומר על האריזה ממעל).

ודבר חשוב נוסף, ניהול פסולת הוא כמו ריצה למרחקים ארוכים. מעבר לבירוקרטיה ולזמנים הארוכים עד שהתקציבים מהקרן מגיעים לייעודם וממומשים בשטח, ממשלת ישראל חייבת להבין שמנגנון יעיל לניהול פסולת חייב להיות רציף, אמין ועקבי, ושאי אפשר שכל שר חדש שנכנס למשרד ישנה כיוון ושכל פעם יקצו מיליונים לפרויקט ולאחר כמה שנים יסגרו אותו ויתחילו אחר.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).