האופנה המסוכנת: מים גולמיים
שוחרי הטרנדים והקונספירציות מתלהבים מהרעיון של מים "חיים" שלא עברו בתשתית של הממסד, אבל בפועל המים האלה עלולים להכיל מזהמים מסוכנים
בסוף דצמבר 2017 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה המתארת אופנה חדשה - צריכה של "מים גולמיים", כלומר מים שאינם מטופלים. צרכני המים הגולמיים חוששים ממי הברז שמגיעים ממערכות התשתית הלאומיות ומוכנים לשלם מחיר גבוה במיוחד עבור מים שלא עברו סינון, חיטוי, ללא הפלרה ושלא עברו בצנרת שעלולה לזהם אותם בעופרת.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
המשווקים של מים גולמיים ושל מערכות להפקת מים במנותק מהתשתיות הלאומיות זיהו את החששות של הציבור הרחב ולמדו איך לנצל אותם לטובתם. הם מלבים את הפחדים בפיזור הצהרות על כך שסינון לא נכון של המים גורם להסרה של רכיבים חשובים כגון מינרלים או שהחיטוי הורג "חיידקים בריאים". אחד המשווקים אף הגדיל וסיפר כי מי ברז הם "מי אסלה שמזוהמים בתרופות ובהורמונים מאמצעי מניעה". לטענתו, למים "אמיתיים" יש תאריך תפוגה וכעבור כחודש הם יהפכו לירוקים, בעוד שמים מטופלים שעברו סינון וחיטוי הם "מים מתים" ולכן הציבור אינו מודע לתכונה הזאת של מים חיים.
מים ומגפות
לאורך ההיסטוריה תרבויות אנושיות ברחבי העולם התפתחו סמוך למקורות מים, שכן המים חיוניים לחיים והם הבסיס למהפכה החקלאית שהביאה לצמיחת תרבויות בעלות מבנה חברתי שונה מזה של הציידים הלקטים שקדמו להן. תחילה התמקדו בני האדם באספקה של כמות מים מספקת למחייתם, אולם ככל שהיישובים הסמוכים למקורות המים גדלו, אנשים הבינו שגם לאיכות המים יש חשיבות.
תחילה התמקדו בני האדם במידת העכירות של המים ובשיפור ריחם וטעמם של מי השתייה. יש עדויות לשיטות סינון מים כבר משנת 4000 לפני הספירה, וראיות לחיטוי מים במצרים באמצעות תרכובות אלומיניום משנת 1500 שנה לפני הספירה. עד המאה ה-18 לספירה כבר נפוצו שיטות לסינון מי השתייה ולמניעת עכירות בהם בכל רחבי העולם, אך עברו עוד מאה שנים עד שהמדענים הבינו שיש גם גורמי זיהום שאיננו יכולים לזהות בעין בלתי מזוינת.
בשנת 1855 זיהה האפידמיולוג ג'ון סנואו כי מקור מגפת הכולרה שהשתוללה אז בלונדון הוא באר שהזדהמה במי ביוב. עשרים שנה מאוחר יותר הדגים לואי פסטר כיצד חיידקים יכולים להעביר מחלות, בין השאר על ידי זיהום מי השתייה, ושעכירות של המים שמקורה בזיהום צואתי עלולה להפיץ מגפות של מחלות כמו טיפוס, דיזנטריה, כולרה ועוד. בתחילת המאה ה-20 התברר שסינון אינו מספיק כדי למנוע העברת מחלות והחל השימוש בחומרי חיטוי, ובהם כלור, כדי להשמיד מחוללי מחלות.
מהפכת בריאות הציבור של ראשית המאה ה-20 הביאה לירידה תלולה בהתפרצות מגפות ובתחלואה במחלות זיהומיות קשות. היא כללה הפרדת תשתיות המים והביוב, טיפול במי השתייה כדי לספק מים נקיים מזיהומים, הקמת מערכות לפינוי אשפה וחינוך הציבור לשמירה על היגיינה אישית.
כיום אנחנו אכן לא מכירים מים שהופכים ירוקים, בזכות מאמץ מתמשך של רשויות הבריאות, כגון משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה וכמובן גופי בריאות בינלאומיים לוודא שהמים שנקבל אכן יהיו נקיים מהזיהומים שמעניקים להם בית השאר גוון ירוק - אצות חד-תאיות או חיידקים. המים עצמם הם חומר כימי ואינם חיים או מתים. מים נקיים הם נוזל שקוף בטמפרטורת החדר שמתאדה בטמפרטורה של 100 מעלות צלזיוס וקופא לקרח באפס מעלות. לצערנו, כשהרשויות כושלות במשימתן, אנחנו רואים התפרצויות חוזרות של מחלות כמו מגפת הכולרה בתימן שהדביקה עד כה למעלה ממיליון איש וגבתה את חייהם של אלפים. לשמחתנו, מי הברז בארץ נקיים ובטוחים לשתייה.
ד"ר מעין ברנע-זהר, בתר דוקטורנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
