המחיר הסביבתי של המחסור במים
שנת בצורת חמישית, פקקים שמתארכים וגורמים לזיהום אוויר, וחוק ההסדרים לתעשייה שיאפשר למדינה "להלאים" מפעלים - לפניכם חלק מאירועי השבוע שישפיעו על הכלכלה הירוקה שלנו
בשבוע האחרון עלו לכותרות מגוון נושאים הקשורים לאיכות הסביבה, הנה כמה מהם:
בצורת כאן ועכשיו
משבר המים במדינת ישראל חמור מאין כמוהו. משבר שצריך לפתוח כל ישיבת ממשלה, כל מהדורת חדשות, כל שיחת חולין. כי בין "סופה" אחת לאירוע גשם אחר ישראל מתייבשת. גם המספרים מדברים בעד עצמם: שנה חמישית של בצורת, מפלס הכנרת שהגיע לשיא שלילי של כל הזמנים ומחסור במים הגדול ביותר ב-100 השנים האחרונות. על פי כל ההצהרות שנשמעו השבוע, עוד מעט נתחיל גם אנחנו להרגיש את המשבר הזה: במחירי הפירות והירקות שיעלו עקב קיצוץ המכסות לחקלאים ובייבוש הגינות הציבוריות, ובעתיד אולי גם במחירי המים.
אבל למחסור במים יש מחיר נוסף, מחיר סביבתי, כזה שכולנו נשלם עליו בעתיד כפליים. ראשית, הטבע שמשווע למים, והמחסור החמור במי גשמים לצד שאיבה מוגברת של מי נחלים בישראל גרמו במהלך השנים לפגיעה משמעותית במערכות אקולוגיות. צמחיה שמתייבשת, אוכלוסיית בעלי חיים מתדלדלת והעלמות של בתי גידול לחים. לכלל המערכות הללו יש חשיבות עליונה להמשך הקיום של הסביבה החיה בטבע, הביוספרה, וגם לקיום החברה האנושית.
המחסור המתמשך במים הביא את מדינת ישראל לפתח מערך אדיר של התפלת מים, המספק יותר מ-50% ממי השתייה בישראל, ולפי התוכניות הלאומיות קצב ההתפלה רק ילך ויגבר. אבל למי ים מותפלים יש מחיר סביבתי, שמתבטא בצריכת אנרגיה גבוהה שגורמת לזיהום אוויר ופליטות גזי חממה ובהזרמה של תמיסת המלח המרוכזת חזרה לים. זאת ועוד, להתפלה יש גם השפעות ישירות על הבריאות, החל במחסור במגנזיום במים שיכול להגביר את הסיכון למחלות לב ועד למחסור ביוד שיכול לפגוע בנשים הרות ובתינוקות, והמדינה בינתיים עוד בודקת את הפרטים.
מרוויחים בפקק
בזמן שעמדתם בפקק, העובדים בקרית הממשלה בתל-אביב שובתים ודורשים תוספת שכר על הזמן שהם נאלצים לעמוד בפקק בכניסה וביציאה לחניון הבניין בשל עבודות הרכבת הקלה.
כאילו שאין תחנת רכבת צמודה מעבר לכביש, או שבתחנה מתחת לבניין לא עוצרים אין ספור קווי אוטובוס עירוניים ובינעירוניים. אבל מה שהכי מקומם הוא שעד עתה המדינה שילמה לעובדים תוספת של שעות עבודה על השעות המבוזבזות בפקק, איך אומרים, הלוואי עלינו.
חוק ההסדרים לתעשייה
אנחנו עומדים בפקקים, אבל המדינה לא עוצרת באדום. אחרת לא ברור מדוע בחוק ההסדרים החדש מסתתר סעיף שמאפשר למדינה להפקיע מהרשויות המקומיות את סמכויות רישוי העסקים מעסק שיוגדר כתשתית לאומית. אם "מצלצל" לכם משהו בזיכרון כמו חיפה כימיקלים ומכל האמוניה והבטחות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להסדיר את הנושא בחוק, אז אתם לא טועים.
לחוק רישוי עסקים, יש השפעה משמעותית על כל אזרח ואזרח, ורישיון עסק צריך להבטיח כי נעשו כל האמצעים והסידורים להפעלתו התקינה של העסק, ומטרתו לשמור על בריאות הציבור ועל בטחונו, לצד הבטיחות ואיכות החיים של התושבים. לכן הדאגה המרכזית של כל אחת ואחד מאיתנו צריכה להיות מהקלות שבה המדינה תוכל ל"הלאים" מפעלים, שפתאום יהפוך לתשתיות לאומיות וביטחונית, ובכך להרחיק את פעילותם מעיני הציבור. ותזכרו איך אלה שיצטרכו להחליט במקום הרשויות המקומיות ומעל לראשם של התושבים, סיפרו לנו שמכל האמוניה בטוח וטוב ואז שינו את דעתם, ואיך הם מכרו לנו שהאמוניה היא מוצר צריכה בסיסי וללא המכל התעשייה בארץ תקרוס, ובכן, לא דובים ולא יער.
מפסידים במחיר למשתכן
ואם פקקים, אז בואו נדבר על דיור. השבוע התבשרנו שיותר מ-800 זוכים ביטלו את זכאותם לרכישת דירה בפרויקט מחיר למשתכן בהרצליה-גליל ים. אז למה לוותר על הטבה המוערכת בכ-700 אלף שקלים, ועל דירת חלומות במרכז? כי הזוכים גילו, לטענתם, שהתכנון של הדירות הנמכרות בהנחה ירוד מזה של הדירות המקבילות שימכרו בשוק החופשי, והוא כולל, לדוגמה, רק כיוון אוויר אחד או שירותים ומקלחת ללא חלון כמו גם מספר רב של דירות בקומה.
הקונים, שביטלו את העסקה, טוענים שהפרויקט יהיה למעשה שיכון במעטפת יוקרתית, וכל זה עוד לפני שהרוכשים האחרים יגלו שהתשתיות לא תשתיות והשירותים לא שירותים והפקקים.
ממריאים מהנגב
השבוע התכנסו בבאר-שבע ראשי רשויות מהצפון ומהדרום להכריז על ייסוד מטה פעולה משותף להקמת שדה תעופה אזרחי משלים לנתב"ג בנבטים. למאבק המשותף של תושבי הדרום והצפון הצטרף השבוע גם הסופר מאיר שלו, שהסביר בדרכו הציורית איך הקמת השדה בעמק יזרעאל תפגע בסביבה הטבעית והאנושית במקום, בעוד שהקמת השדה בסמוך לבסיס הקיים בנבטים תקדם את פיתוח הנגב.
אבל בישראל כמו בישראל, מעבר לשיקולים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים, שמצביעים כולם על היתרונות של החלופה הדרומית, עומדים שיקולים ביטחוניים. וכך עמדת משרד התחבורה, המשרד להגנת הסביבה, תושבי הנגב ותושבי הגליל מתבטלת, והמועצה הארצית לתכנון ובנייה מקדמת את החלופה הצפונית, אף כי הסכימה גם לקדם תכנון ראשוני בנבטים. חשוב לזכור שביטחון וחוסן לאומי לא נמדדים רק בהיבטים צבאיים, אלא גם בהקשרים חברתיים וסביבתיים. ובכלל, אם כולם מדברים על פיתוח הנגב ועל צפי לגידול מתמיד של האוכלוסייה בנגב, ראוי שיוקם במקום גם שדה תעופה אזרחי.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
