לכרות או לא לכרות? זאת השאלה
מבחן שדה בריר מציב בפני הרשויות, התעשייה והציבור הרחב בישראל שאלות רבות ומורכבות, ועד עתה הציון הסופי של כולנו במבחן הוא נכשל.
המאבק נגד כריית פוספט בשדה בריר שבנגב הוא כנראה המאבק הסביבתי הפעיל הוותיק ביותר בישראל. תחילתו עוד בראשית שנות ה־80 של המאה ה־20, לאחר שהתגלה, במקרה, כי העיר ערד וסביבתה יושבות על מרבץ פוספטים ענק ואיכותי, המכונה שדה זהר.
עם הגילוי, בשנת 1981, הגישה למוסדות התכנון חברת פוספטים בנגב, חברה ממשלתית דאז, בקשה לכרייה באזור, בצירוף "תסקיר השפעה על הסביבה" שהצביע כי לכרייה לא תהיה השפעה מזיקה על העיר ערד. המועצה המקומית ערד ביקשה לבחון את ''תסקיר ההשפעה על הסביבה'', והקימה צוות מומחים, ששלל את התוקף של המסמך בטענה שלא הוכן לפי ההנחיות של המשרד לאיכות הסביבה. בו בזמן הקימו תושבים מערד עמותה שעניינה התנגדות לכריית פוספטים ליד היישוב.
בשנת 1985 הגישה "רותם דשנים" (כיום "רותם אמפרט בע"מ" או "כיל רותם", חלק מקבוצת "כימיקלים לישראל") לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום, בקשה נוספת לכרייה בשדה זוהר. גם לתוכנית זו התנגדה עיריית ערד והתנגדו פעילי הסביבה בעיר, ולאחר דיונים שונים הוחלט בשנת 1997 לקדם תוכנית מצומצמת יותר לכרייה בחלקו הדרומי של שדה זהר, באזור המכונה שדה בריר.
ומאז, יותר מ־30 שנים שהתוכנית עומדת על הפרק. 30 שנים של אין ספור דיונים, אין ספור חוות דעת שונות ומנוגדות בנוגע להשפעות הסביבתיות והבריאותיות של הכרייה, הקמת ועדות במשרד הבריאות ובמשרד להגנת הסביבה, הקמת ועדה של משרד האוצר ומשרד הכלכלה לבחינת משק הפוספטים בישראל, התערבות של משרדי ממשלה שונים לרבות משרד ראש הממשלה, והכנת תוכנית מתאר ארצית לכרייה וחציבה של מינרלים תעשייתיים, לרבות פוספט.
לאורך כל הדרך, אנשי רותם מכריזים שהכרייה באזור לא מסוכנת לבריאות, לא של העובדים ולא של התושבים, ומתריעים שעתודות הפוספט לכרייה נגמרות, ושאם לא יאושר מכרה חדש החברה תיסגר ותפטר את כל העובדים. מנגד, תושבי האזור טוענים בתוקף שהכרייה היא סכנה ממשית לבריאות הציבור, ושהיא תוביל לתחלואה ולתמותה חריגות.
מחלוקת גם בין משרדי ממשלה
המחלוקת מלווה גם את משרדי הממשלה, ובעוד שהמשרד להגנת הסביבה נותן אור ירוק לכרייה, בכפוף לכל ההגנות הנדרשות, משרד הבריאות מתנגד לתוכנית. והנה עכשיו, לאחר שתוכנית המתאר הארצית אושרה לאחרונה במועצה הארצית לתכנון ובנייה, וגם קיבלה אישור מקבינט הדיור, התכנון של המכרה בשדה בריר יצא לדרך.
לאורך כל השנים בהן עסקו בתוכנית הכרייה בשדה בריר עלו כמה שאלות מרכזיות, שרלוונטיות גם לתוכניות תעשייתיות אחרות בישראל. הראשונה מתייחסות לשאלת החלופות: איפה, מתי, כמה ואם בכלל לכרות? השנייה נוגעת בצורך להכין "תסקיר השפעה על הבריאות" בנוסף לתסקיר הסביבתי, והאחרונה מתייחסת ללוח הזמנים הבלתי סביר שבהן תהליכים אלה מתרחשים.
אפשר לעלות סיבות רבות להמשיך ולכרות פוספטים בנגב. בראש ובראשונה מדובר במצרך הכרחי ויש לו שוק מקומי ובינלאומי, והוא משמש גם כחומר גלם בתעשיית דשנים ענפה שהתפתחה בארץ. תעשיית הפוספט המורחבת גם מעסיקה עובדים רבים, באופן ישיר ועקיף, משלמת מיסים, מגדילה את היקף הייצוא של המדינה, ועוד.
יחד עם זאת, בשנים האחרונות נערכו בדיקות ודיונים לגבי גובה התמלוגים הנמוך שמשלמת תעשיית הפוספטים למדינה, והעובדה הבעייתית ש"כיל רותם" היא מונופול בתחום. בנוסף, לכריית פוספט יש גם עלויות חיצוניות, שלא מגולמות בעלות הפקת המשאב, למשל עלויות סביבתיות כגון זיהום שמוביל לתחלואה ותמותה, פגיעה בערכי טבע ובמגוון הביולוגי, פגיעה בערך הנדל"ן באזור ובפוטנציאל לפיתוח התיירות ועוד.
חלופת האפס
מחקר שנערך בנושא מצא כי העלויות החיצוניות גבוהות הרבה יותר מהרווח שהמדינה מקבלת מתמלוגים, ואפילו מהתרומה למשק. לכן הכרחי לבחון גם את חלופת האפס, כלומר לא לכרות, או לפחות את היקף הכרייה הדרוש. בנוסף יש לשאול האם נכון לייצא פוספט גולמי מישראל? ואולי אפילו כדאי לא לכרות פוספט ולייבא פוספט ארצה לתעשיות ההמשך?
ההיבט הכלכלי, היה זה שהכריע את הבחירה בין חלופות הכרייה השונות, כשהדגש היה על אתר שבו יש פוספט איכותי שניתן לכרות בו בקלות יחסית ושהוא נגיש. למרות שמבחינה גיאולוגית והנדסית נמצא אתרים שונים שמתאימים לכרייה, הבחינה הכלכלית הייתה זו ששמה את שדה בריר על המפה כחלופה המועדפת, בעיקר בגלל הנגישות הגבוהה של האזור. הבחינה הכלכלית אפילו לקחה בחשבון את העלות החיצונית של הפצועים והנפגעים בתאונות דרכים, וגם כאן הכרייה בשדה בריר הסתברה כעדיפה. גם אם נשים לרגע בצד את השאלה כיצד חושבו המספרים הללו, השאלה החשובה יותר היא מדוע לא שוקללה בעלויות החיצוניות גם העלות של נפגעים כתוצאה מזיהום האוויר?
הבחירה בחלופה המועדפת התייחסה גם להיבטים הסביבתיים והבריאותיים. נבחנו שני היבטים מרכזיים: עמידה בערכי סביבה של חלקיקי אבק ואפילו בהתייחסות לאבק הנושא חומרים רדיואקטיביים (חומרים שנמצאים בסלע הפוספט), וערכיות בהיבטים של קיימות ושטחים פתוחים, כלומר ערכיות אקולוגית - פגיעה במסדרונות אקולוגים ובמגוון ביולוגי ובנוף. גם בהיבט זה נקבע כי שדה בריר הוא האתר המועדף לכרייה, אף כי באופן מאוד מפתיע, בעוד שהדיון בכל הוועדות והדו"חות בנושא ההיבט האקולוגי והשמירה על ערכי טבע וסביבה היה מעמיק ומקיף, הדיון בנושא איכות האוויר ככלל והבריאות בפרט היה מתומצת.
יתרה מכך, לא פעם נדמה היה שהשמירה על ערכי הטבע חשובה יותר מהשמירה על חיי אדם, ושאיך שהוא, באופן מפתיעה, היא גם מסתדרת עם העדפות היזמים. בהקשר זה, חשוב לקחת בחשבון שבעוד שמבחינה סביבתית פיזור של אבק מתייחס לחלקיקים מכל סוג בהתאם לגודל שלהם, מבחינה בריאותית יש הבדל בין אבק של פוספט לאבק כתוצאה מסופת חול. בנוסף, כיוון שלא קיימים נתונים על פיזור של אבק מכריית פוספט בישראל ובפרט מסוג הפוספט המצוי בשדה בריר, על המרכיבים הרדיואקטיביים שבו, כל החישובים מבוססים על מודלים לפיזור מזהמים, כלומר הסעת המזהמים מהמכרה לסביבה, מודלים שכמה שיהיו חכמים וטובים מחייבים התאמה לסוג החומר ולאקלים והטופוגרפיה המקומיים.
כאמור, הסוגיה המרכזית שבמחלוקת בנוגע לכרייה בשדה בריר היא מידת ההשפעה על הבריאות. בעוד שמבחינה סביבתית חלקיק הוא חלקיק: חול, אבק או פוספט, מבחינה בריאותית לחלקיקים השונים יש השפעות שונות על התחלואה או התמותה. וזה עוד מבלי שניקח בחשבון השפעות בריאותיות נרחבות יותר, כי בריאות במובן הרחב של המילה עוסקת ברווחה גופנית ונפשית. למשל, כיצד המגורים בסמיכות למכרה יכולים להשפיע על הלחץ של התושבים ולהוביל לתחלואה. במדינת ישראל אין חובה לערוך "תסקיר השפעה על הבריאות", אך נדמה שהצפיפות של המדינה והסמיכות של אזורי תעשייה לישובים מחייבת להרחיב את ההיקף של תסקירי ההשפעה על הסביבה המחויבים בחוק, ולכלול בהם גם נושאי בריאות רחבים.
סוגיה אחרונה וחשובה היא סוגיית הזמן, מדוע הליך תכנון שכזה צריך לקחת כל-כך הרבה שנים? מצד אחד, התעשיינים וכל יזם אחר במדינה זכאים להליך מסודר והוגן, גם אם יש מחלוקת והנושא מורכב. מנגד, האזרחים, צריכים להיות שותפים לכל תהליך שכזה, ולאו דווקא בהפגנות ומחאות נגד, אלא בהליך אמיתי ומסודר של שיתוף ציבור. הם גם זכאים לתשובה ברורה וחד משמעית ולהחלטה של המדינה, לכרות או לא לכרות. לוח הזמנים הלא יאמן בהקשר של שדה בריר מלמד אותנו שוב שמשהו לא נכון ולא מסודר בתהליכי התכנון והבנייה בישראל.
בעוד שהליך התכנון של שדה בריר החל, ועדת הכלכלה דנה ביום שלישי האחרון בהחלטת קבינט הדיור לאשר את תוכנית מכרה הפוספטים בשדה בריר ובהשפעה שלה על התושבים ועל הסביבה, בדיון שהוא למעשה דיון לפרוטוקול. גם תושבי ערד לא ויתרו עדיין, וביום חמישי האחרון יצאו תושבי העיר, החילוניים והדתיים, יחד עם התושבים הבדואים באזור אל־פורעה, להפגנת מחאה נוספת. ובאופן מפתיע, לאחרונה, הגיש ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המשמש גם כשר הבריאות, ערר על החלטה של קבינט הדיור לאשר את תוכנית המתאר הארצית לכרייה וחציבה.
נתניהו הציג את עמדת משרד הבריאות, בשיתוף עם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, לפיה לפני אישור החציבה יש לקיים בדיקה של ההשפעה על הבריאות בין היתר באתר שדה בריר, והתוכנית אולי תעלה לדיון בממשלה כבר ביום ראשון הקרוב.
למען הגילוי הנאות, נולדתי וגדלתי בערד, ואני מכיר באופן אישי רבים מהפעילים נגד המכרה, וגם תושבים אחרים שחושבים שיש לקדם את התוכנית. מתוקף תפקידי ופעילותי בנגב אני גם מכיר לא מעט מאנשי התעשייה ככלל ומחברת "כי"ל רותם" בפרט. כתבתי כאן בעבר ואני חוזר וכותב גם הפעם, שנוכח ההליך הלקוי והחלקי בנוגע לבחינת החלופות ולבחינה של ההשפעות הבריאותיות של הפעלת המכרה באזור הנתון, אני מתנגד לקידום התוכנית. אך מעבר לדעתי האישית, מבחן שדה בריר מציב בפני הרשויות, התעשייה והציבור הרחב בישראל שאלות רבות ומורכבות, ועד עתה הציון הסופי של כולנו במבחן הוא נכשל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
