קווים לדמותו של המאבק הסביבתי בישראל
ממפרץ חיפה ועד ערד, ממאבק נגד אסדת גז ועד טורבינות רוח. רבים משתתפים בפעילות סביבתית ברחבי הארץ. אז מה הקשר בין המאבקים?
המאבקים הסביבתיים בישראל תופסים לאחרונה לא מעט כותרות. במפרץ חיפה נלחמים על האמוניה (כן, זה עדיין לא הסתיים), נגד הרחבת מתחם בתי הזיקוק והקמת מתחם תעשייתי חדש בקרקעות הצפון, ועל הניסיונות להקים באזור מועצה תעשייתית או להפקיע את הסמכויות של הרשויות המקומיות מול המפעלים.
באזור ערד נאבקים נגד הקמת מכרה פוספט בשדה בריר, ובחוף דור נגד אסדת הגז המתוכננת באזור. בנגב ובעמק יזרעאל שילבו כוחות ומבקשים להקים את שדה התעופה האזרחי המשני לנתב"ג בנבטים ולא בעמק, ובמקומות שונים בארץ נאבקים נגד הקמת תחנות כוח מונעות גז וחוות טורבינות רוח, ועוד ועוד.
אולי אלה הרשתות החברתיות, שמאפשרות לכל אחד לפעול ולדווח, או ריבוי הערוצים בתקשורת שמחפשים כל הזמן סיפורים חדשים, או שזה רק הטלפון הנייד שלי, המייל שלי והפייד שלי שמתמלאים לאחרונה בפעילות סביבתית ובפניות של קבוצות פעילים מכל הארץ.
למאבקים הללו, שמתקיימים במקומות שונים ומול גופים שונים, יש כמה מאפיינים משותפים, הנה הם לפניכם:
לא מאמינים לאף אחד
אמנם זה לא ייחודי לתחום איכות סביבה, אבל אזרחי ישראל לא מאמינים לאף אחד. לא למשרדי הממשלה, לא לרשויות המקומיות, לא לנבחרי הציבור ולא לתעשיינים. האמת, שאין פלא. לא מדובר רק בחוסר שקיפות, (ואפילו חוק חופש המידע וחוק חופש המידע הסביבתי לא ממש עוזרים), אלא ביחסי הון-שלטון שמעוותים הכל, ובאינטרסים פולטים או אישיים צרים. אולם התחושה העיקרית שמלווה את רוב הפעילים והארגונים היא שכל ההחלטות וההסכמים נעשים מעל לראשו של הציבור. חוסר הצדק והתחושה "שדופקים" אותנו, מובילה אנשים רבים לצאת מאזור הנחות שלהם ולהיאבק.
ממאבק על הטבע למאבק על החיים
לאורך השנים, רבים מהמאבקים הסביבתיים הגדולים נסובו סביב פגיעה בשטחים פתוחים, בשמורות טבע או בחיות הבר. אולם המאבקים החדשים מתמקדים בעיקר בהתמודדות מול תעשיינים. זה לא שלא נלחמו פעם נגד תעשייה מזהמת, ולא שהפסיקו להילחם היום על הטבע והמגוון הביולוגי, אבל המשוואה השתנתה: במקום להציל את הנרקיס או את הצבי הארצישראלי הפעילים יוצאים לקרב על בריאות הציבור ועל חיי אדם.
כל אחד יכול
במשך שנים ארוכות, ארגוני הסביבה היו אלה שהובילו את המאבקים הסביבתיים בישראל, חלקם אפילו קמו כדי לנהל מאבק זה או אחר. הם היו אלה שהתריעו וקבעו במה צריך להילחם, הם היו אלה שדאגו לתקציבים ופנו לתקשורת, לרשויות או לבתי המשפט, והם היו אלה שגייסו את הפעילים.
כיום, ארגוני הסביבה עדין משחקים תפקיד חשוב, מספקים מערך ארגוני וידע לרבים מהפעילים בשטח, מתכללים מאבקים ועושים לובינג, ופעמים רבות מתחילים במאבק עוד לפני שהגיע לשטח, למשל בוועדות התכנון. אבל המאבקים האחרונים מאופיינים ביותר ויותר אזרחים פעילים שאינם חברים בארגון זה או אחר. הם יוזמים, הם מגייסים שותפים ותקשורת והם נלחמים.
בהקשר זה, חשוב לציין, כי לא פעם פועלים בשטח אנשים שונים וקבוצות שונות, הנאבקים סביב אותו נושא ובאותו מרחב, ללא תיאום או שיתוף או כשכל אחד מושך לכיוון אחר, והדבר לרוב פוגע במאבק.
מחוסר מידע וידע לפייק ניוז
אחת הנקודות המרכזיות בכל מאבק סביבתי היא סוגיית המידע והידע. בהקשר זה ידם של הפעילים תמיד על התחתונה. לא זאת בלבד שאין להם את הנתונים והמומחיות שיש ליזם, פעמים רבות נתונים אלא נסתרים או חסויים. בנוסף, הציבור הרחב, שאינו מומחה בתהליכים כימיים, בפיזור של מזהמים ובאמצעי ניטור והגנה, צריך ללמוד מאפס, לחפש ולחקור, ולהיעזר בכל פיסת מידע או בכל מי שמבין משהו.
דרך אגב, במדינה קטנה כמו שלנו קשה למצוא מומחים או עורכי דין שלא עובדים עם "הצד השני" או שאין להם ניגוד עניינים. ולתוך הקלחת הזאת, נוספת גם הרבה דיסאינפורמציה ואפילו פייק ניוז, ולא רק מהיזמים או מהמדינה אלא גם הפעילם עצמם.
לשפוך את התינוק עם המים
המאבקים נגד התעשייה מוצגים לא פעם כמאבקים של חיים או מוות, או לפחות מאבקים של דוד הקטן מול גוליית הגדול. אבל צריך לזכור כמה דברים חשובים, ראשית, כולנו צורכים מוצרים המיוצרים באותה התעשייה, רבים מועסקים באופן ישיר או עקיף בתעשייה, ולתעשייה יש גם תועלות רבות בהקשר של פיתוח כלכלי וחברתי. זאת ועוד, למדינת ישראל אין חצר אחורית. אז נכון, לא חייב להקים כל מפעל בארץ וצריך למצוא את המקום המתאים, אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים.
לא בחצר האחורית שלי
המאבקים הסביבתיים בישראל, גדולים וחשובים ככל שיהיו, הם לרוב מאבקים על החצר האחורית של הפעילים. זה לא שהמאבק עצמו לא חשוב או שהוא לא משפיע גם על אזורים אחרים, אבל המאבק לרוב לא פורץ את גבולות המקום. תושבי הדרום והמרכז, למשל, לא נאבקים למען תושבי מפרץ חיפה, גם אם הם צורכים את הדלקים שמופקים בבתי הזיקוק.
נלחמים נגד ולא בעד
מאבקים סביבתיים נגד הרשויות והתעשיינים יכולים להציל חיי אדם. אבל מרבית הציבור, וגם רבים הפעילים, לא מחברים בין המאבק לבין אורח חיים סביבתי יותר. לדוגמה, בעוד שאנו נאבקים מול חברות הגז, אנחנו לא תמיד עושים שימוש מושכל בחשמל שמיוצר מאותו הגז ממש. יתרה מכך, המאבקים הסביבתיים הגדולים באמת הם אלה שצריך לעשות בבית, נגד שימוש מופרז בפלסטיק מזהם, נגד ייצור מוגבר של פסולת ועוד. אנחנו נאבקים מול מזהמים מבחוץ ולא נלחמים או לוקחים אחריות על הזיהום שאנחנו מייצרים ופוגע בעצמנו ובסובבים אותנו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0
לפנייה לכתב/ת 
