המפגע האקולוגי של נהר מארה: מה הרג דגים?
חוקרים שחיפשו מה הורג אלפי דגים בכל פעם שנהר אפריקני גואה, מצאו חשודים מפתיעים: ההפרשות של ההיפופוטמים
מה מביא למותם של אלפי דגים בנהר המארה באפריקה, בדיוק אחרי שהוא עולה על גדותיו מגשמים? זאת השאלה שעליה ניסו לענות החוקרים כריסטופר דוטון (Dutton) ואמנדה סובלוסקי (Subalusky) מאוניברסיטת ייל במאמר שפרסמו בכתב העת Nature Communications. הנהר, שחוצה את טנזניה וקניה בדרכו לאגם ויקטוריה, משמש בית גידול לבעלי חיים רבים. אז מדוע דווקא כשמפלס המים שלו עולה, הדגים החיים בו מתים בהמוניהם?
עוד כתבות באתר מכון דוידסון:
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
החשד המיידי בנוגע לסיבת המוות הפתאומית נפל על חומרים המשמשים להדברת מזיקים בשדות שבמעלה הזרם, אך דוטון וסובלוסקי שמו את עיניהם על חשודים אחרים - ההיפופוטמים שחיים בסביבת הנהר. בלילות היצורים המגודלים נוהגים לרעות על היבשה, אך בשעות היום הם חוזרים לנהר כדי להצטנן ולהגן על גופם מפני השמש. בשעה שהם משתכשכים במים הם משחררים לנהר כמויות אדירות של שתן וצואה: 4,000 ההיפופוטמים שחיים בנהר מארה מייצרים כ-8,500 קילוגרם צואה בכל יום, שנשטפים לתוך קטע של נהר שאורכו כמאה ק"מ בלבד.
בעונה היבשה הנהר נעשה צר ורדוד, דבר שמגביל את אזורי המרעה של ההיפופוטמים, וההפרשות שלהם מצטברות בהדרגה על קרקעית הערוץ. כדי להבין את ההשפעה של צואת ההיפופוטמים על איכות המים יש להיכנס לתוך הבריכה ולאסוף מדדים. הבעיה היא שאפילו החוקר האמיץ ביותר לא יעז להיכנס לבריכה מלאה בהיפופוטמים תוקפניים.
נחנקים בהפרשות
לשם כך פיתחו דוטון וסובלוסקי סירת מחקר מיוחדת שנשלטת מרחוק ומצוידת בחיישנים. כך גילו שהבוץ והמים בתחתית הבריכה רווים באמוניה, מתאן, מימן גופרתי וגזים נוספים שמשוחררים מהצואה. ואם לא די בזה, החיידקים שמעכלים את הצואה צורכים את החמצן שבמים: ללא ספק סביבת חיים עוינת.
אך איך כל זה משפיע על דגים שנמצאים במורד הזרם? בעונת הגשמים המים מציפים את בריכות ההיפופוטמים ושוטפים את הלכלוך והצואה במורד הנהר. בעזרת מתקן צינורי שמודד רמות חמצן בדקו החוקרים את זרם המים במורד הנהר וראו שבמהלך השיטפונות האלה רמות החמצן במים צונחות באופן דרמטי, לא פעם לרמה קטלנית שלא מאפשרות חיים.
כדי לאמת את השערתם יצרו החוקרים דגם שימחיש את המתרחש בקנה מידה קטן יותר. הם בנו בריכת מים מלאכותית ובעזרת שקי חול יצרו סכר שמנע את אספקת המים ממנה לבריכה סמוכה לה. לאחר מכן מילאו את הבריכה המלאכותית ב-16 אלף ליטר של מים עם צואת היפופוטמים ואז פתחו את הסכר. רמות החמצן בבריכה הסמוכה אכן צנחו באופן משמעותי.
מחקר אחר שהתפרסם במקביל מצא גם הוא שרמות החמצן בבריכות היפופוטמים, הפעם בנהר רואה שבטנזניה, נמוכות מאוד, ושמגוון הדגים והחיות בהן יורד בחמישים אחוזים בעונה היבשה לעומת העונה הרטובה.כיוון שבעונה היבשה תחלופת המים בבריכות מועטה, צואת ההיפופוטמים המצטברת גובה את מחירה וגוזלת את אספקת החמצן מהחיות האחרות. בעוד המלצותיו של המחקר הזה מדגישות את הצורך לשמור על זרימת הנהרות בעונה היבשה, ממצאי המחקר של דוטון וסואלוסקי מראים שהתערבות כזאת עלולה דווקא לפגוע בדגים החיים במורד הנהר. המסקנות המנוגדות ממחישות שאיזון אקולוגי הוא דבר עדין שבני האדם לא תמיד מבינים לעומק.
יעל גרופר, דוקטורנטית במכון ויצמן וכתבת באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
