עושים רוח: מה יעלה בגורל אנרגיית הרוח בישראל
נדמה שדווקא במקרה של טורבינות הרוח יש אפשרות לשיתוף פעולה בין יזמים, ארגונים ירוקים ותושבים, על מנת לקדם מהלך מאוזן של פיתוח בר-קיימא, כזה שיאפשר גם ייצור של אנרגיה נקייה בישראל וגם שמירה על המגוון הביולוגי
היום (ו') מציינים ברחבי תבל את יום הרוח העולמי, יום המוקדש לאפשרויות ולהזדמנויות הטמונות באנרגיית הרוח, והמספרים מדברים בעד עצמם. כיום, כ-25% מהחשמל בעולם מיוצר מאנרגיות מתחדשות, כ-50% ממנו על ידי אנרגיה הידרואלקטרית, כ-25% על ידי אנרגיית רוח, כ-20% על ידי אנרגיה סולארית והיתר על ידי אנרגיות אחרות, כגון אנרגיה גיאותרמית או אנרגיה מביו-מסה.
זאת ועוד, בשנים האחרונות, אנרגיית הרוח, שנחשבת לנקייה במיוחד, היא האנרגיה המתחדשת בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר במדינות רבות בעולם. אנרגיית הרוח גם נחשבת לזולה יותר מאנרגיה סולארית או משימוש בביו-גז, כאשר ההשקעה העיקרית היא בתכנון ובהקמת טורבינות הרוח. כמו כן, לייצור אנרגיה מרוח יש יתרונות נוספים, כאשר לרוב נדרש לחוות הרוח שטח נמוך יחסית מזה הדרוש לתחנת כוח סולארית, והטכנולוגיה מאפשרת עירוב שימושים, למשל הצבת טורבינות בשדות חקלאיים.
בסוף שנת 2015, עם הסכם האקלים החדש שנחתם בועידת פריז, הצהירה מדינת ישראל כי עד שנת 2025 תייצר 13% מהחשמל במדינה מאנרגיות מתחדשות, ועד שנת 2030 יעמוד ההיקף על 17%. המכסות שהגדירה המדינה התחלקו בין 63% לייצור על ידי אנרגיית שמש, 29% לייצור על ידי אנרגיית רוח והיתר על ידי אנרגיה שמקורה בדלקים ביולוגים.
אולם בפועל, ובטח לא תהיו מופתעים, היקף ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות בישראל בשנת 2018 קטן מ-3%. בנוסף, בעוד שכ-20% מהמכסות הסולאריות כבר מומשו, במקרה של אנרגיית רוח המימוש קטן מ-2%.
למעשה, כיום פועלות בישראל רק שתי חוות המייצרות יחד כ-20 מגוואט בלבד. זאת בזמן שהפוטנציאל להפקת חשמל מאנרגיית רוח בישראל נאמד בכ-1,000 מגוואט. יתרה מכך, על-פי דו"ח מקיף של אוניברסיטת סטנפורד, שפורסם לפני כשנתיים, עולה כי ניתן לייצר 13% מהחשמל בישראל באמצעות אנרגיית רוח, בין היתר על-ידי הקמת טורבינות רוח באזור החוף. ובמילים פשוטות, עדין לא התחלנו למצות את הפוטנציאל של הרוח.
אז למה אנרגיית הרוח לא מתקדמת בישראל?
במחשבה ראשונה נדמה שאין פה מספיק רוח כמו במדינות צפון אירופה למשל. אולם מעבר לעובדה שבאזור הגולן, הגלבוע והר הנגב תמיד היה פוטנציאל, הרי שמאז שהטכנולוגיה התפתחה וניתן להפיק אנרגיה ביעילות גם במהירויות רוח נמוכות יותר, הרי שהפוטנציאל גדל. מעניינת יותר העובדה שבישראל הרוח המערבית-רוח הים או הבריזה, והרוח המזרחית-רוח הקדים או השרקיה, מתגברות לרוב בשעות הערב ובימי החורף, והמשמעות היא שלאנרגיית הרוח יש פוטנציאל להשלים את אנרגיית השמש.
אך לייצור של אנרגיה בטורבינות רוח יש גם השפעות שליליות על הסביבה המקומית והגלובלית ועל בריאות הציבור, החל מרעש, שיכול בתדר נמוך לגרום לוויברציה בגוף האדם ולתחושת חולי, דרך פגיעה בערכי נוף ועד לפגיעה בציפורים ובבעלי חיים מעופפים אחרים.
הסוגיה המרכזית בעולם, המקבלת משנה תוקף בישראל, היא ללא ספק החשש מפגיעה בעופות, במיוחד כאשר ישראל היא ציר נדידה מרכזי. גם פגיעה באוכלוסיית העופות הייחודית לארץ ישראל, למשל אוכלוסיית הנשרים בגולן או מגוון עטלפי החרקים, מעלה חשש רב. החשש הזה מבוסס על מחקרים שונים מהעולם, המצביעים על פגיעה לא מבוטלת באוכלוסיית העופות. אך בד בבד, מחקרים אחרים מראים כי התקנה של אמצעים שונים, כגון מכמ"ים ומשדרים או מערכות ששולטות במשטר ההפעלה של הטורבינות עד להדממה שלהן כשהציפורים מתקרבות, יכולה לצמצם את הפגיעה בצורה ניכרת.
הקמת טורבינות רוח בישראל מעלה את אחת הדילמות הגדולות ביותר של הירוקים. מצד אחד אין ספק בחשיבות לקדם מעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות, ומנגד עולה הצורך לשמור על שטחים פתוחים ועל המגוון הביולוגי. על כן, מרבית התוכניות להקמת חוות רוח במקומות שונים בארץ מעוררות מחלוקת ומלוות בהתנגדות של תושבים וארגוני סביבה.
יחד עם זאת, לאחרונה אושרה במוסדות התכנון תוכנית להקמת חוות טורבינות רוח בתל פארס בגולן, חווה הגדולה מסוגה בישראל, באזור שיש לו רגישות אקולוגית גבוהה במיוחד נוכח פעילות נשרים ורחמים הנמצאים בסכנת הכחדה. התוכנית אושרה להפקדה, למרות התנגדויות הגופים הירוקים ובראשם החברה להגנת הטבע, שגם הגישה עתירה בנושא לבג"ץ, עתירה שנמשכה אחר-כך בעצת בית המשפט עד לסיום ההליך התכנוני.
כמו כן, לאחרונה חתמו רשות הטבע והגנים וחברת אנלייט, שיזמה את הקמת החווה בגולן, על מזכר הבנות בדבר משטר ההפעלה של חוות הטורבינות. אך כל אלה לא הניחו את דעתם של אנשי החברה להגנת הטבע, שטוענים כי הקמת החווה תגזור גזר דין מוות על אוכלוסיית הנשרים בארץ, ושבאיזון בין ייצור חשמל ירוק בהיקף הקטן מ-0.5% מהצריכה בישראל לבין חיסול אוכלוסיית הנשרים, יש להעדיף את הנשרים.
קשה מאוד לכמת את הערך של הנשרים בגולן, למרות שיש עבודות שונות המציגות "תג מחיר" למערכות אקולוגיות על מרכיביהן, ומכמתות את החשיבות של מערכות אלה להמשך הקיום של הטבע והמין האנושי. אך נדמה שדווקא במקרה של טורבינות הרוח יש אפשרות לשיתוף פעולה בין יזמים, ארגונים ירוקים ותושבים, על מנת לקדם מהלך מאוזן של פיתוח בר-קיימא, כזה שיאפשר גם ייצור של אנרגיה נקייה בישראל וגם שמירה על המגוון הביולוגי.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0
לפנייה לכתב/ת 
