לבחור בעיר ולא רק פעם בחמש שנים
הבחירות לרשויות המקומיות בפתח, וכל אחת ואחד מאיתנו יודע מה ראש העיר הבא צריך או לא צריך לשנות ולעשות. אבל אם אנחנו באמת רוצים שכל זה יקרה, לא מספיק ללכת לקלפי פעם בחמש שנים ואחר-כך להתלונן, אלא צריך לקחת אחריות על המרחב הציבורי
אתם מכירים את הסיפור הזה: יום אחד אתם יורדים מהבית וממהרים בדרך לעבודה, לבית הספר של הילדים או לקניות, כשעינכם צדה בקצה הפארק השכונתי שלט קטן עם תוכניות גדולות להקים במקום מבנה מגורים, מבנה עסקים או כל דבר אחר. לפתע מתעוררת בכם דאגה לחלקת האלוהים הירוקה והקטנה שלכם, וזעם על כרישי הנדל"ן וראש העיר, שחומסים כל חלקה טובה.
לרוב, אם ראיתם את השלט בכלל ואם כעסתם, זה נגמר שם. אבל לפעמים יש מי שמחליט להקים קול צעקה, וכמו שריפה בשדה קוצים מתפשטת לה מחאה בוואטסאפ ובפייסבוק, כשהפינה הקטנה בפארק היא רק סיבה לומר את כל מה שיש לכם על העיר, העיירה והעומד/ת בראשה. ולפעמים הדיירים שסביב לפארק אפילו מתאחדים למחאה מחוץ לרשת, פונים לעירייה ולתקשורת ואולי אפילו מפגינים.
אפשר לשאול, ובצדק, מדוע העירייה מבקשת להפקיע שטח ציבורי, ועל אחת כמה וכמה ריאה ירוקה, ולפגוע בזכויות של התושבים במקום. אבל באותה נשימה צריך גם לשאול מה האחריות או החובה של אותם התושבים, והאם יש דרך אחרת ממחאה נגד? נכון לפארקים עירוניים יש חשיבות רבה, והם משמשים כמקום מפגש ופנאי וכאתר טבע עירוני המאפשר שגשוג של מגוון ביולוגי, אבל צריך לשאול ביושר: האם התושבים משתמשים בפארק, או שהוא עומד שם ירוק או מוזנח בשיממונו? האם התושבים שומרים על הפארק, שלא יהיה מלוכלך ושהמתקנים לא יפגעו? והאם בכלל אפשר לעשות זאת אחרת?
התקנות הירוקות
בואו ניקח כמה צעדים אחורה. כל הסיפור מתחיל כשמקימים שכונה או מתחם מגורים חדש. העיירה והיזם מחויבים על פי החוק ובאמצעות תקנות, הנחיות והמלצות תכנון שונות, להשאיר שטח פתוח וירוק בגודל נתון לכל נפש.
בהדמיות שמוצגות לעירייה ואחר-כך גם לקונים על ידי המתכננים, האדריכלים ואדריכלי הנוף, הגינות תמיד ירוקות ורחבות, מלאות פינות משחק וילדים צוהלים. ואכן, לרוב, עם ההקמה של הפארק החלום גם הופך למציאות, והפארק החדש ירוק ומצוחצח ומלא באנשים. אבל תחזוקה לקויה, שחיקה של תשתיות ווונדליזם, הופכים את הפארק פעמים רבות למקום מוזנח, לפעמים אפילו למטרד או מפגע.
בעוד שהתקציב להקמת פארק הוא גבוה וחד פעמי, ולא פעם הוא נכלל בתקציבי הממשלה או כחלק ממחויבות היזם, הרי שהתקציב לתחזוקה של הפארק הוא תקציב עירוני שוטף, כלומר הכסף שאנחנו משלמים לארנונה. אולם הבעיה המרכזית היא שרוב הרשויות המקומיות בארץ רואות את תפקידן בלתחזק את הפארקים, בצורה טובה יותר או פחות, ולא בלהפעיל את הפארקים. יחד עם זאת, התפיסה הזאת לא מתחילה או מסתיימת בעירייה, אלא דווקא בנו, הציבור הרחב, כי הרי רובנו רק עוברים על יד הפארק ולא באמת איכפת לנו מה קורה שם.
תארו לעצמכם שלצד דשא ועצים, מתקני משחק וספסלים היו נערכים בגינה אירועים לילדים או למבוגרים: קבלת שבת, הקראת שירה, קרב דיבייט. שלא נדבר על האפשרות להחזיר אל הפארק את המשחקים של פעם, אלה שלא משאירים אותנו בחדר מול המחשב, או לקיים בו חוג ספורט או חוג טבע. אפשר לשלב גם גינת ירק קהילתית, פינות האכלה לציפורים ועוד. למעשה, הפארק השכונתי צריך להפוך למרכז הקהילתי האמיתי של השכונה, במקום המרכז המסחרי או הקניון, וכמו שילדים קטנים צרכים לצאת, להתאוורר ולשחק, כך גם כולנו. בכלל, אם כל אותם האנשים שזועקים נגד הבנייה המתוכננת בפארק היו מתכננים פעילות שוטפת בפארק במקום הפגנה, ואם הפארק היה של האנשים, היה לעירייה קשה יותר לתכנן במקום תוכניות אחרות.
הדוגמה של הפארק היא רק אחת מני רבות. דוגמה נוספת ניתן לראות בנושא האשפה. כמה פעמים התעצבנתם שהעיר מלוכלכת, ברחוב, בפארק, מתחת לבית, ועל כך שהעירייה לא משקיעה מספיק, ותהיתם בשביל מה אתם משלמים ארנונה? אבל האם שאלתם את עצמכם מי אחראי לכל הפסולת הזו בכל מקום? האם זה ראש העיר או עובדי העירייה שמסתובבים ברחובות לפנות בוקר ומפזרים פסולת? אז נכון, העיריה צריכה להציב פחים וגם לרוקן אותם ולטאטא את הרחובות, אבל קודם כל אנחנו צריך להקפיד ולא לזרוק פסולת מחוץ לפח.
התושבים יכולים גם ליזום פעילויות בבית הספר השכונתי (אפילו אם אין להם שם ילדים), במתנ"ס ובכל מקום אחר במרחב העירוני, כי שיתוף ציבור הוא לא תהליך חד כיווני בו העירייה פונה לתושבים להיות שותפים בפעולות ובהחלטות עירוניות כשהיא רוצה, אלא בעיקר ציבור פעיל שיש לו תחושת שייכות ומחויבות לעיר ולשאר התושבים. יתרה מכך, כאשר המחויבות והאחריות של התושבים גבוהה יותר, כך גם המחויבות והאחריות של הרשות המקומית גבוהה יותר.
הבחירות לרשויות המקומיות בפתח, וכל אחת ואחד מאיתנו יודע מה ראש העיר הבא צריך או לא צריך לשנות ולעשות. אבל אם אנחנו באמת רוצים שכל זה יקרה, לא מספיק ללכת לקלפי פעם בחמש שנים ואחר-כך להתלונן, אלא צריך לקחת אחריות על המרחב הציבורי ולבחור בעיר ולהתחייב יום יום.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0